"כאשר נמצאים באור הזרקורים, אי אפשר לעשות אפצ'י בלי שיידעו. מדונה אולי אוהבת את זה", אומרת פרופ' עדה יונת, שאוהבת את זה הרבה פחות. גם היום, שנה אחרי הזכייה בפרס נובל לכימיה, היא עדיין מעדיפה להעביר את ימיה במעבדה במכון ויצמן, במקום בסדרת הרצאות ברחבי העולם. החשיפה התקשורתית המוגברת הפכה אותה לקצת נרגנת ("הלוואי שלכולם יהיו תלונות כמו שלי"), אולם היא שמחה שהוסרו המחיצות בין המדענים לבין העולם הרחב. "פתאום אנשים מתעניינים במדע. פתאום ילדים מתחפשים לריבוזומים או לי, מוכרים פאות שלי", היא מספרת וצוחקת.
"אנשים מבינים שלא משעמם להיות מדען. יש הרבה כיף. סיפרו לי על משאלים שעשו, ואחוז הרבה יותר גדול מהילדים רוצה להיות מדענים. האמת היא שאני מקבלת הרבה מכתבים של ילדים ובני נוער ששואלים אותי מה לעשות כדי להפוך למדענים מצליחים. זה ממש משמח אותי".
ומה את מייעצת למדענים הצעירים?
"אני אומרת להם: 'לכו בעקבות הסקרנות שלכם. גלו תעוזה מדעית, ואל תרדפו אחרי הפרסים'".
מתי החלטת להיות מדענית?
"בצעירותי לא ידעתי שיש מקצוע כזה, שאתה חוקר מה שמעניין אותך, ומשלמים לך על זה. אבל כן הוקסמתי ממארי קירי (הזוכה הראשונה בפרס נובל בכימיה, י"מ). חוש הסקרנות שלה וההתמדה באתגרים משכו את תשומת לבי".
את בוודאי מקבלת היום יותר מכתבים מבעבר.
"כמובן, הרי לפני כן לא קיבלתי אף מכתב. לרוב אני מקפידה לענות לאלה שכותבים אליי, אם כי יום לאחר הזכייה קיבלתי בערך 3,000 מכתבים. זה סתם את תיבת הדואר שלי, אז המכתבים הללו עלו למרחב הקיברנטי ושם הם יושבים ומחכים".
יונת נבחרה על ידי רבות מ-50 הנשים המשפיעות של "ליידי גלובס" כאשת השנה שלהן. היא התפרסמה בזכות המחקר שבו פיענחה את המבנה ועקרונות הפעולה של הריבוזום, "בית החרושת לחלבונים", שפועל בכל תא חי. היא גם גילתה כיצד תרופות אנטיביוטיות משבשות את פעולת הריבוזומים של החיידקים שהן תוקפות. לעבודתה רבת השנים חשיבות גדולה במציאת פתרונות לעמידות הגוברת של חיידקים לאנטיביוטיקה, נושא שמדאיג את עולם הרפואה בשנים האחרונות.
הפרס זימן לך, מן הסתם, הרבה מפגשים מעניינים.
"את הנשיא שמעון פרס פגשתי עוד קודם, ואת ברק אובמה (זוכה פרס נובל לשלום) ממילא לא פגשתי. אתה יודע למה? כי הוא לא בא. הפמליה שלו הייתה גדולה מדי, ולא היה מקום לכולם בשטוקהולם. מפגש מעניין היה לי עם שר המדע של מאוריציוס, שהעלה רעיונות כיצד לקדם את המדע בארצו. קיבלתי גם פניות ממספר גורמים במזרח אסיה שביקשו להיפגש. במזרח הרחוק יש עניין אמיתי במדע, לא מהפה אל החוץ".
ובארץ?
"היו מספר סופרים שתמיד רציתי להיפגש איתם, למשל מאיר שלו, שאביו היה מורה שלי. כמו שצפיתי, השיחה הייתה מאוד מעניינת".
אחרי כל זה, קשה לחזור למחקר האפור?
יונת מתרעמת. "מחקר הוא לא אפור. חוץ מזה, מאחר שלא עזבתי אותו, לא היה למה לחזור. חוץ מאחר צהריים אחד ביום ההכרזה עם עיתונאים חטטנים, זה לא הוציא אותי מהעבודה. גם באותו יום עבדתי קצת לפני ואחרי".
להבין איך הריבוזום עובד
הבעיה של יונת עם העיתונאים ה"חטטנים" אינה הכותרות שהם מנפקים מציטוטיה הפוליטיים, אלא השיבושים שנוצרים בנוגע לפעילותה המדעית. כך קרה, למשל, כשסיפרה לעיתונאי כי במכון ויצמן אפשרו לה במשך זמן רב לעבוד כמדענית בלבד, "כמו שאני אוהבת. כשהגעתי לגרמניה, למכון מקס פלאנק בהמבורג, רציתי אותו דבר. אפילו ביקשתי להיות בדרגה אחת פחות ממה שהוצע, כדי שאוכל להתרכז בעבודה.
"ראש המכון הסכים, אך הוא נפטר זמן קצר אחרי הקמת יחידת המחקר שלי, ולכן כל המטלות המנהליות נחתו עליי. בתפקיד הזה הייתי 18 שנה, אז מתברר שאני יודעת לנהל. ומה הוציא מזה אחד הכתבים? הוא כתב שבארץ הייתי מנהלת בעל כורחי. מדבריו יצא שמכון ויצמן לא פיטר אותי, בזכות כישורי הניהול שלי. הרי זה בדיוק להפך".
מילא זה, אבל בתחום שלה, של מחקר הצופן הגנטי, מסתובב בעולם כבר שנים רבות סיפור חמור בהרבה על עוולותיה של העיתונות. ויונת, בהנאה לא מוסתרת, מגוללת אותו: "לפני 50-60 שנה הייתה מעבדה בחו"ל שהייתה קרובה לפצח את הצופן הגנטי. הפרופסור שם היה זהיר מאוד בנוגע לעיתונות. הוא הניח בפני העיתונאים רשימה של נושאים שעליהם לא יוכלו לשאול, וגרם להם להבטיח שלא תצא מילה בלי אישורו.
"המאמר באמת יצא יופי, אבל מה, על תמונות הוא שכח לדבר. אז התמונה שהופיעה שם הייתה של לבורנטית צעירה לבושה בחצאית קצרה, עולה על סולם לקחת מבחנה, ודרך רגליה רואים את כל המעבדה. הכותרת הייתה 'ככה יפצחו את הקוד הגנטי'".
דרכה של יונת להישג המדעי התחילה בילדות לא פשוטה, במשפחה דלת אמצעים והתייתמות מאב בגיל 11. "אני לא יכולה כמובן לדעת מה היה קורה במצב אחר, הרי לא חיים פעמיים", היא אומרת. "מה שכן, אני יכולה לומר שכאשר בתקופת הצעירות יש חיים קשים, בבגרות כבר ידעתי איך להתמודד גם במה שלאחרים נראה קשה. מה שמעניין זה שרק אחרי הזכייה התחלתי לחשוב על כך. דווקא בעבר, כשנתקלנו תוך כדי העבודה בקשיים ממשיים, רק חשבתי איך לפתור אותם ולעבור הלאה".
מה השלב הבא במחקר שלך?
"אני רוצה להבין איך הריבוזום עובד, ואיך התרופות האנטיביוטיקות פועלות עליו, במטרה לשפר אותן. אני רוצה גם להבין את מקור הריבוזום, כלומר, להבין את תחילת התהוות החיים. זה יהיה בשבילי סיפוק עצום".
אולי תזכי פעמיים בפרס נובל לכימיה, כמו קירי.
"אכן, ילדים כותבים לי 'תיגשי עוד פעם'".