המתמודדים עמלים על המשימה שקיבלו, שעתיים של עבודת נמלים שלאורכן הם מקבלים משימות נוספות. על השולחן בצד, זה שמשרת את הצוות הטכני, מונחים, כתמונת מראה של מאכלי הגורמה המתבשלים ממול, קערות עם חטיפים, כמה וופלים וכמה בקבוקים של שתייה קלה. השף חיים כהן ניגש אל השולחן, מוזג מים לכוס פלסטיק ומסנן כאילו לעצמו: "עם 32% רייטינג, היו יכולים להביא לנו פרייה". מסביב כולם צוחקים. הם עובדים קשה, החברים בצוות ההפקה - מראשון הצלמים ועד לאחרון טכנאי הסאונד, שלא לדבר על הכולבויניקים שצריכים לרוץ עם דליים וסמרטוטים בכל פעם שאחד הצינורות בקונסטרוקציה המסובכת מתחיל לטפטף. אבל עכשיו הם עוצרים לרגע ומרשים לעצמם לצחוק צחוק קצר של מנצחים. את המים שלהם אולי לא יחליפו בפרייה, אבל כמה בקבוקי שמפניה ייפתחו בכל זאת עם תום הצילומים. "מאסטר שף" הלכה לחפש אתונות ומצאה מלוכה, או אם לשאול דימוי מהתחום הקולינרי עצמו: הלכה לחפש מסעדת פועלים ומצאה כוכב מישלן.
"כשרכשנו את הפורמט, כיוונו בכלל לפרה-פריים", מגלה עמי גלאם, מנהל הפיתוח של זכיינית ערוץ 2 קשת. "חשבנו לבסס אחוז צפייה יפה בתוכנית שהיא לפני החדשות, כמו רוב תוכניות הבישול שמוכרות לצופה הישראלי, אבל אז אבי ניר (המנכ"ל; נ' ק') חזר מכנס טלוויזיה שבו שמע ממקור ראשון מה עשתה התוכנית הזאת לאוסטרלים, ואמר שאנחנו הולכים על פריים-טיים".
כאן אני מוכרח לעצור לרגע ולקפוץ בחזרה לדיי ג'וב שלי כמבקר טלוויזיה. אין שיחה בתוך הברנז'ה שלא מגיעה, בתוך 5 דקות, לאיך זה ששום גורם טלוויזיוני בישראל לא מצליח לתת פייט של ממש לקשת לאורך השנים. אני בטוח שכל האנשים המוכשרים שעובדים אצל הזכיינית המצליחה יסלחו לי אם אתמצת את התשובה שלי לשתי מילים: אבי ניר. זה גם המקום להבהיר שמעולם לא פגשתי אותו פנים אל פנים ואפילו בטלפון לא שוחחתי איתו מעולם. די לי לשמוע איך מדברים עליו המתחרים.
אבל אפשר שאפילו הוא מופתע לנוכח ההצלחה הפנומנלית של התוכנית. "בכלל לא ציפינו למספרים כאלה", מודה גלאם לנוכח רייטינג של 32%. "כשהחלטנו ללכת על הפריים-טיים, כל מה שרצינו הוא להשיג אחוזי צפייה מכובדים שיצדיקו את ההחלטה, תיארנו לעצמנו ששלב האודישנים יהיה מוצלח יחסית, אבל היה לנו ספק גדול אם הצופים יישארו איתנו גם לשלבים המתקדמים יותר, שבהם התחרות הופכת למקצועית יותר. בסופו של דבר מדובר באנשים שעומדים ומבשלים, זה לא מעניין כל אחד".
ריחות של ילדות
אני דווקא ידעתי. בביקורת הטלוויזיה של "גלובס" באותו השבוע כתבתי שהתוכנית הזאת עומדת להיות הכי נצפית העונה בטלוויזיה. ידעתי את זה לא משום שאני כזה חכם (מי שיחפש היטב ימצא לא מעט תחזיות שלי שהתבדו), פשוט זכרתי את ע'.
ע' ומשפחתו גרו בדירה הסמוכה לשלנו, דלת ליד דלת. למדנו באותה הכיתה בבית-הספר היסודי, אם כי הביטוי "למדנו" עלול לחטוא לאמת. ע' היה תלמיד מצטיין, אני הצטיינתי בעיקר בקטטות על השליטה בחצר בית-הספר. כמעט בכל צהריים היינו שבים הביתה יחד: בילקוטו של ע' מבחנים שהספרה הראשונה בציון הממוצע שלהם היא 9, ואני עם הערות ביומן שגרמו לי להתמקצע בזיוף חתימתה של אמי. אבל בחדר המדרגות הייתי חוגג בכל צהריים ניצחון יומי קטן. הניחוח המשכר שהיה ממלא את החלל נגמר עבור ע' ברגע שבו פתח את דלת ביתו, בעוד שעבורי הוא היה רק הקדימון לארוחת צהריים של 3 מנות לפחות שחיכתה לי על השולחן.
במבט מפוכח, לא היה שם שום דבר מיוחד: החומוס על הצלחת היה לרוב מקופסה, מרק העוף הכיל, מלבד עוף וירקות, גם לא מעט אבקת מרק, והקינוח היה לרוב גלידה של ויטמן מהתקופה שבה אייסברג היה עדיין מזוהה עם טביעת הטיטניק. זה לא שינה כלום: נער הייתי וגם בגרתי, אכלתי אצל טובי השפים בישראל, ועל החגורה הלוחצת שעל מותני העבים יש גם כמה קרקפות של טובי השפים בעולם. אבל את כל אלה אני מוכן להמיר ברצון בכף אחת של מרק עם פולקע וכמה שקדי מרק פריכים.
אני לא הולך לחפור לכם עכשיו על אוכל, את העבודה הזאת אני משאיר לאייל שני, שאליו עוד נגיע, אבל חוש הריח שלנו, הגם שהוא הקורבן העיקרי של האבולוציה, נותר החוש החזק ביותר שלנו. אתה יכול לחזור נוגה מיום עבודה , לשבת מול הטלוויזיה ולהיאנח בלי סיבה רק מפני שהגברת שחלפה על פניך בחניון, שלה לא הקדשת לה אפילו מבט, השתמשה באותו הבושם שבו נהגה להתבשם אהבת נעורייך, והריח הזה ירדוף אותך, אפילו בתת-מודע, עד יומך האחרון.
אם צדק המשורר ו"להתבגר פירושו שלעולם לא תוכל לחזור עוד הביתה", הרי שמה אנחנו כבר רוצים בבגרותנו אם לא לדלג בזריזות במעלה המדרגות, להעיף את הילקוט לפינת החדר ושמישהו יחכה לנו עם ארוחת צהריים חמה, יחבק ויאהב אותנו בלי תנאים. כמו אדי מזרחי למשל.
לא צריך בובלילים ואלירזים
אדי מזרחי הוא איש שיווק. הוא מזוהה עם ההצלחה של המותג לי קופר, וכיום הוא בעליה של רשת חנויות הביגוד אורבן. מזרחי ניחן בלוק של קבלן לעבודות עפר, כשרק במבט שני מגלים את משקפי הקריאה האופנתיים, השעון היוקרתי ועוד כמה סממנים שמעידים על כך שמראה העיניים, במקרה שלו, הוא קצת מטעה. אבל רק כשהוא מתחיל לבשל מבינים עד מה גדולה היא הטעות. הגבר הקשוח הזה נמס כחמאה בסיר ברזל לוהט בכל פעם שהוא רוקח איזה תבשיל. האוכל מזכיר לו את אמו, זכרונה לברכה, והדמעות זולגות מעצמן. אני התאהבתי במזרחי ממבט ראשון, עוד באודישן שבו הוא ביקש מחיים כהן לחבק אותו. תוכנית טלוויזיה שגורמת ללסת התחתונה של גבר לנוע במבוכה שמכסה על מחנק בגרון היא תוכנית שאצפה בה באדיקות עד לאחרון השמות על הרולר.
כשאני עולה על הסט של "מאסטר שף" בנווה-אילן, מזרחי כבר עומד על המרפסת שצופה על התחרות, כלומר - הוא הודח. האמת, בצדק: אדי הוא לא שף, אלא בשלן. לא אחד שהייתם נפרדים מ-500 שקל לסועד כדי להתעלף מהבישול המולקולרי שלו, אלא ההוא שהייתם נוסעים אליו לפונדק בצפון, באמצע ינואר, כשבחוץ קפוא ובפנים הוא מחכה לכם עם תבשיל קדירה, בקבוק של יין טוב, והופך את מצוות האנשים המלומדה שלכם, המקדם הגדול של ענף הצימרים, לנושא המשני של סוף-השבוע. אחרי כמה כוסות יין, אפילו האשה היתה מגלה הבנה.
א-פרופו סקס ואוכל, הנושא הזה עלה לא מעט בשלב האודישנים לתוכנית, והעובדה שאף אחד מהמתמודדים שהקביל בין השניים לא שרד בתחרות היא נפלאה בעיני. אינספור הקבלות נערכו כבר בין שני העולמות, ובהחלט יש לא מעט אנשים שמתגלים כגרגרנים בשתי החזיתות, אבל בסופו של דבר כל המקבילים התגלו כבעלי מודעות עצמית גבוהה מדי - כאלה שבסופו של דבר יהיו מעוניינים לא בדבר עצמו, אלא באיך הם נראים כאשר הם עושים אותו. כאשר מה שמנחה אותך הוא הדימוי, לעולם לא תוכל לגעת בדבר עצמו. אופס, שוב בורח לי האייל שני החוצה. רגע, בן-אדם, חכה, אמרנו כבר שעוד נגיע אליך.
החיבור, טבעי או מאולץ, בין סקס לאוכל מבקש שנעצור לרגע ונדבר על אינה קראבצקי, ללא ספק המתמודדת שלא מעט גברים בבית היו בעדה עוד לפני שפתחה את המקרר. אבל לפני זה כמה מילים על סמדר ועקנין, הלוא היא "סמדי בומבה". מזרחי הוא אולי איש השיווק בין המתמודדים, אבל אפילו הוא יודה שהגברת בומבה היא אלופה במיתוג. מהרגע הראשון שבו נכנסה לאולפן, עם הכינוי הקליט, עם הפרח הקבוע בשיער, עם טיפוח היתר של העממיות המובנית שבה, היא נצרבה בזיכרון. איך אמר לי מקור שנכנה אותו "בכיר בצוות השופטים"? "היא את הקמפיין שלה לאסם כבר הרוויחה".
א-פרופו רווח, האם מישהו שם לב בכלל לעובדה שבתוכנית הזאת אין "פרס גדול"? המנצח אמנם ייקח איתו הביתה מטבח חדיש של אחד הספונסרים "בשווי 80 אלף שקל", כדברי ההפקה, אבל הפרס האמיתי יהיה הכבוד שבתואר. מסתבר שכאשר יש לציבור עניין אמיתי בתוכנית, לא צריך בובלילים ואלירזים שמנסים לזכות במיליון שקל. סמדי מבאר-שבע, שבסך-הכל רוצה כבוד, עושה - תוך כדי הכנת חריימה - אותו רייטינג בדיוק.
אין קליקות בין המתחרים
אם בדימויים עסקינן, אזי בקצה ההפוך לסמדי נמצאת, כאמור, אינה קראבצקי. "המצלמה עושה לה עוול", אמר לי לפני שבוע זוג חברים שמכיר אותה במציאות. אבל אחרי שנחשפתי לפלא, אני יכול לקבוע שאפילו האמירה המפרגנת הזאת היא חתיכת אנדרסטייטמנט. אינה מושכת את העין ואת המצלמה בכל רגע נתון: במקצה שבו אני צופה היא עומדת במשך שעתיים תמימות ומבשלת כשהיא על עקבים דקיקים בגובה 15 סנטימטרים לפחות. בעיניים של גבר שביום טוב מחליף את הכפכף האופנתי בנעלי ספורט עם סוליית אייר, העובדה הזאת מפעימה אותי לא פחות מתנועות הידיים המדויקות להפליא שלה.
היא מבשלת כמתנהלת על מסלול אופנה, מרחפת על עקביה בין המזווה למדף הסירים (ורק פעם אחת כמעט שמועדת, באשמת שלולית קטנה), את הבלונד הארוך שלה היא מסיטה אל מאחורי האוזן כדי שלא יפריע לה להתרכז, ויותר מכל מתמודד אחר כאן היא יודעת איפה המצלמה שלה ומודעת לנוכחותה. את המתכונים היא מפצחת בדייקנות של מדענית, גם יפה וגם אופה. חבר בצוות ההפקה שמבחין שאני מוקסם לא יכול שלא להיכנע לסטריאוטיפ: "היא כמו מחסלת של הקג"ב, כזו שתתקע לך כדור בראש ותצא מחויכת מהחדר".
"הרומן שלי עם אינה" החל לפני כ-3 שבועות, כשהמתמודדים קיבלו משימה להכין אוכל שמזכיר להם בית. לכאורה היא היתה בעמדת נחיתות. איזה סיכוי יש למטבח האוקראיני מול המאכלים הצפון-אפריקאיים? אבל כבר מהפריים הראשון היה ברור לי שהיא הולכת לנצח. אינה נכנסה למזווה, ובעוד כל האחרים חשבו בקול רם, היא עבדה עם האף. כמו ארנבת היא נעמדה באמצע החדר והצהירה שהיא מחפשת את הריח הנכון של סבתא שלה. אם "ואהבת לרעך כמוך" הוא כל התורה על רגל אחת, הרי שהמקבילה הקולינרית של התמציתיות הזאת היא שמי שנותן לאף להוליך אותו, ינצח תמיד.
את המשימה היום, סיוט של ממש שעליו אומר לי חיים כהן ש"שפים יעדיפו לאבד יד מאשר להתמודד עם זה", קראבצקי מתחילה, כך נדמה לי, עם מעט יוהרה שמולידה טעות פטאלית. אפילו היא, האנליטית בין המתמודדים שנותרו, נראית לפתע אבודה. אבל אז היא מתרכזת, אוספת את עצמה וממשיכה לתת פייט. השופטים משתאים נוכח החוסן המנטלי, ואני מתבונן בה בקפידה: בקלות אני יכול לראות אותה עומדת במסעדה שתהיה לה יום אחד, תוקעת בטבח שסרח מבט שמקפיא את הדם בעורקיו, ומיד מסתובבת על עקביה ומשחררת לעבר הלקוח שזה עתה צעד פנימה את החיוך הכי מזמין בעולם. מכולם, היא נראית לי הכי בשלה נפשית לפתח קריירה של שפית.
אגב, גם בין המתמודדים שהודחו יש כמה כאלה. אחת מהן תוקעת במתמודדים מבט נוגה, מתקשה להתאושש, בראותה שהמשימה הראשונה שלהם תפורה בדיוק על-פי מידותיה. הם מסתבכים והיא צופה בהם מלמעלה, מחוץ לתחרות, ולא יכולה שלא לחשוב "מה היה קורה אילו". בכלל, חברי הנבחרת שהודחו כבר מתחלקים באופן הברור ביותר לשתי קבוצות: מי ששיחקו אותה כמו גלית בונפלד, אימא צעירה מנתיבות, עם עיניים בגוון טורקיז עמוק כל-כך עד שאי-אפשר להתבונן בהן ללא פיקוח מציל. היא עומדת לה ביציע, במגפיים גבוהים וחצאית קצרצרה, ומתפננת על 15 דקות התהילה שלה, כאשר לידה עומדים מתוסכלים כמה מחבריה.
לא נראה שיש "קליקות" של ממש בין המתחרים השונים, אם כי ללא ספק הכי מפורגן הוא אלקנה ביטון, הכבאי מאשקלון. אפילו השופטים תמימי דעים לגביו: "מכולם הוא עשה את הדרך הכי ארוכה כאן, אפילו יותר מסמדי", מסכם אחד מהם. האמת? בצדק, אלקנה רגיל לבשל לחבריו הכבאים מאכלים שמבוססים כולם על שיטת השקשוקה: שיהיה טעים, אבל גם חריף ושמן, והכי חשוב, שאפשר יהיה לספוג את הכל עם פרוסת לחם עבה שתושלך לתוך הרוטב. המהפך שהוא עובר כאן דרמטי, כמו נגן בלוז שמכריחים אותו לעבור לא רק לכינור, אלא גם לתווים.
באופן די מדהים, הצלילים שלו נותרים ערבים לאוזן, אבל הפרגון מצד החברים לא משתלם תמיד. במשימה שבה אני צופה, הצעקות מהיציע מבלבלות ומרחיקות אותו מהמתכון. הוא טועה כמעט בכל מרכיב לחוד, אבל איכשהו, יש בו משהו שמחבר את הטעויות שלו לשלם גדול מסך חלקיו. השופטים סולדים מהצורה ומהמרקם, אבל מתרשמים מהטעם.
רגשות באמצעות האוכל
הבטחנו אייל שני, אז הנה. האיש ראוי שיקראו על שמו קורס אקדמי במדעי הרוח תחת הכותרת: "בין אוקיאנוס לצפון אברקסס, אייל שני - משורר או חרטטן?". אם יש כותרת שיצאה מצוות השופטים של "מאסטר שף", בעונתה הראשונה (כלומר חוץ מהכותרות שייצר השופט רפי אדר), היא ששני, האיש שבעיניי רבים היה סמל לפלצנות לשמה, מקבל מעם ישראל חיבוק גדול ואוהב. "ילדות בנות 4 עוצרות אותו ברחוב", לוחשת לי מישהי, כהוכחה לפרגון שמקבל שני מ"העם".
בעיניי שני הוא המרוויח הגדול של התוכנית: חיים כהן היה קונסנזוס עוד לפניה, אהוב ומקובל על הכל - מאלה שמקיימים אצלו בדיקסי פגישות עסקים של צהריים, ועד לאותה "מסעודה משדרות", הלקוחה המוצהרת של קשת. שני, לעומתו, היה שנוי במחלוקת יותר מכוסברה: מי שאהב, התמכר. מי שסלד, לא יכול היה לשאת את הפומפוזיות.
והנה נפתחנו, אני אפילו לא יודע אם זה הוא או אנחנו, ואולי זה בכלל החבר המקובל שלו, חיים, אבל פתאום שני מצליח להתנחל בלבבות, ולמרות מה שאנשים מהצד יכולים לפרש כהתנשאות, הוא נראה כקשור ביותר למתמודדים. את האחרונים להיות מודחים מהנבחרת הוא כמעט מבכה בדמעות. קשה לו להסתכל להם בעיניים ולומר, "אתם לא מספיק טובים".
למה דווקא עכשיו פורח שני? כנראה מפני ש"מאסטר שף" הפכה מריאליטי-בישול למופע של רגשות, למקום שבו אנשים סוחטים את כל החיים שלהם לתוך סיר מהביל ומגישים אותם על צלחת. מעין "בטיפול" עם סינר במקום חבילה של טישיו.
אנחנו, הבשלנים, מיטיבים לבטא רגשות דרך אוכל. אני מתבונן בילדים שלי למשל, כשהם חוזרים מבית-הספר ביום שישי, רגע אחרי שסיימתי את עיקר הבישולים לשבת ורגע לפני שאצא ללגום כדבעי בדרום העיר עם עוד כמה "צדיקים". הם נכנסים הביתה ושואלים, "מה זה הריח הזה? בישלת אורז? הכנת מרק? טיגנת שניצלים?". זה יכול להיות המזון הכי פשוט בעולם, אבל אני יודע שהריח שלו יישאר באפם גם בעוד שנים רבות, גם אחרי שאני כבר לא אהיה כאן. ההתניה בין המושג בית עבורם לבין ריחות הבישול שלי כבר צרובה להם על ההארד-דיסק והיא יקרה לי יותר מכל כוכב מישלן, שממילא לא הייתי מסוגל להביא את עצמי לרמת הדיוק הנדרשת כדי לעמוד בו.
זו הסיבה ששני הצליח כאן, היכן שכשל בעיני רבים בעבר: "מאסטר שף" חשפה את נבכי נפשם של משתתפיה, ונפש חשופה זקוקה למשורר כדי שיבטא אותה.
מיכל אנסקי, לעומתו, נותרה אניגמטית עד לתוכנית הסיום. חוסר הניסיון שלה הותיר אותה במקום הכי גרוע שאפשר להיות בו בטלוויזיה: קשה לגבש עליה דעה. היא יסודית להפליא, הידע שלה נרחב, אבל משהו בגישה שלה משדר ריחוק, ובאוכל אתה לא יכול להישאר מרוחק, אפילו אם מדובר בדימוי בלבד.
באוסטרליה למשל, שם שודרה התוכנית בפורמט מעט שונה (עם מעקב יומיומי בסגנון "האח הגדול"), היא הפכה לתופעה טלוויזיונית חסרת תקדים, אבל שם נלוו לה גם מרצ'נדייז: כלי מטבח וכלי בית במיתוג הסדרה. בישראל אין שוק למרצ'נדייז שכזה, אבל בכל זאת, לאור נתוני הרייטינג, החליטו בקשת לשדר את "הגמר הגדול" בשידור חי ובנוכחות של קהל טועמים.
האם "תופקר" אנינות הטעם בידי מסמסים למיניהם? הזכיין מבטיח שלא, ושמילת השופטים היא שתחרוץ את הדין. בכל מקרה, גם אם תוכנית הסיום תהיה "ערוץ שתיימית" במהותה, עם אותו "ברייק זהב" מעצבן וכל הקדימונים המייגעים, הרי שדבר אחד כבר ברור: ממש כמו סמדי בומבה, "מאסטר שף" הגיעה מהפריפריה והפכה מסוג של חימום לקראת "האח הגדול" למתחרה שלו.