1. מודי בן-ש"ך, לשעבר מנכ"ל פז ובעל מניות בחברה, קרא לפני שבוע מעל דפי מגזין G של "גלובס" למרי אזרחי בעקבות העלאת מסי הדלק. מול כוחניות, אמר בן-ש"ך, ניתן לפעול רק בכוחניות, והגדיר את פעולות הממשלה כשימוש ציני שעושה הממשלה בכוחה. לכאורה, הקריאה למרי אזרחי אלים מסוכנת ולא טריוויאלית, אך בן-ש"ך מבטא היטב את התחושות של מרבית האזרחים, שחלקם מביעים מחאה שקטה, בוודאי שלא כוחנית, בעקבות התייקרות מחירי הדלק.
מה שמפריע יותר מכול הן האדישות, היהירות ומידת ההכחשה של האנשים שבידיהם מופקדת הסמכות. במצב עניינים שכזה, שבו האנשים שבידיהם מופקדת הסמכות מסרבים להתייצב בפני המציאות, אל להם להתפלא אם בבוא העת כמה אזרחים יבחרו גם הם בפתרון לא הגיוני לכאורה, כמו מרי אזרחי כוחני.
בנימין נתניהו, לכאורה, נכנע ללחץ וביקש מהאוצר "חלופות" למסי הדלק, כדי להשקיט את קולות המחאה ולרצות לכאורה את הציבור. כך בדיוק עובדת שיטת כיבוי השריפות של נתניהו: בואו נזרוק להמונים כמה פירורים, נרגיע אותם עם הנחה זניחה של כמה אגורות, מקסימום 20 אגורות לליטר דלק, התקשורת תרד מהעניין, ומכוניות הכיבוי יחזרו לבסיסן אחרי עוד משימה מוצלחת.
אלא שנתניהו אינו באמת כבאי, הוא מנהיג שעומד בראש מדינה שהתסיסה החברתית בה הולכת וגוברת. הוא המנהיג שאימץ בחום את התוכנית הגדולה להורדת המסים, הן מסי ההכנסה והן מסי החברות, שאילצה את האוצר למצוא "חלופות" לחורי הגבייה שנוצרו.
והאוצר אכן מצא חלופות "נהדרות" בדמות מסים עקיפים (דלק, סיגריות ואי-הורדת המע"מ), מסים רגרסיביים ומסים המוטלים על ההוצאה ללא התחשבות בגודל ההכנסות של הצרכנים ולכן פוגעים הרבה יותר בשכבות הביניים ובמיוחד בשכבות החלשות. במקום להתמודד ביושר עם ההשלכות המעוותות של מדיניות המיסוי שהנהיג, נתניהו מעדיף לשלוף את מטפי המים ולכבות עוד שריפה מקומית, עד השריפה הבאה וחוזר חלילה.
באחד הטורים הקודמים תיארנו את התוואי ההרסני שבו צועד נתניהו, תוואי של הורדת מסי ההכנסה ומס החברות שיגיע בשיאו ל-18% בלבד ב-2016, אחד משיעורי מס החברות הנמוכים ביותר בעולם. הרטוריקה הכלכלית של נתניהו, שבזמנו התקשורת הכלכלית מחאה לו כף והפכה ללהקת המעודדות שלו, היא שהורדת מסים כה משמעותית תסייע לצמיחה ולתעסוקה ובסופו של דבר תחלחל למטה, לעובדים ולשכבות החלשות. אלא שבמקום מנוע לעידוד הצמיחה ולשיפור מאזן השכר והחלוקה הבלתי הוגנת של ההכנסות במשק, קיבלנו בדיוק ההפך: מנוע לעושק באמצעות מסים עקיפים שהוביל לגידול דרמטי בפערי ההכנסות במשק, לקיטון בהכנסה הפנויה של מעמד הביניים והשכבות החלשות, ולפצע ההולך ומתרחב במערכת החברתית של ישראל.
במקום להתמודד באומץ עם שאלת השכר בשני קצותיה של המערכת הכלכלית, במקום לגרום לכך שהחזקים והעשירים ישלמו יותר מסים מצד אחד ולתמוך בהכנסה הפנויה של החלשים מצד שני, במקום להכריז על הקפאת התוואי ההרסני של הורדת מסים, שתומכת בחזקים ופוגעת בחלשים - נתניהו עסוק בקוסמטיקה: לזרוק לציבור העשוק הנחה של כמה אגורות במחיר הדלק, כאילו היא תהיה התרופה לאי-שוויון המתרחב בישראל.
2. הנתונים הכלכליים של ישראל ומצרים רחוקים כרחוק מזרח ממערב. מצרים סובלת משיעור עוני שמגיע, מעשית, ל-40% מהאוכלוסייה, 20% נמצאים מתחת לקו העוני, 20% נוספים קרובים אליו. לארבע חמישיות מהמשפחות במצרים יש פחות מ-3,000 דולר בשנה בשביל הוצאות, התמ"ג לנפש מגיע לכ-3,000 דולר בלבד, עשירית מזה שבישראל. כ-30% מהאוכלוסייה המצרית בגילאים שבין 15 ל-29, שיעורי האבטלה גבוהים יותר ומגיעים ל-9%-10%.
אופי המשטר שונה כמובן והיקפי השחיתות רחבים יותר, אבל בדבר אחד אנחנו דומים: הצמיחה במשק, שנעה במצרים סביב 5%-6% בשנה, לא מחלחלת למטה, זו צמיחה שמעטים נהנים ממנה, שרק מעטים ממשיכים לגרוף ממנה את השמנת מדי שנה, בדיוק כמו בישראל.
מצרים, למרבה הפלא, הצליחה להוריד את שיעורי העוני בשנים האחרונות בכמה אחוזים בודדים, אלא שההישג הזה קוזז על-ידי כוחות שאינם בשליטת הממשלה, ומשפיעים בצורה דומה, אם כי בעוצמה שונה, גם בישראל.
מדובר בעלייה הדרמטית במחירי המזון, שהיא אחד הגורמים הבולטים לתסיסה בעולם הערבי בשבועיים האחרונים. צירפנו למאמר הזה את הגרף של מדד מחירי המזון של ארגון המזון והחקלאות (FAO) של האו"ם, שנחשב למדד הטוב ביותר של האינפלציה. תוך שנה (דצמבר 2010-דצמבר 2011) עלה המדד ב-25%(!) לשיא של כל הזמנים, הבשר קפץ ב-18%, הסוכר ב-19%, הנפט ומוצריו ב-55% והדגנים ב-39%.
העליות המסחררות הללו, בין שהן נובעות מביקוש חזק בשווקים המתעוררים, ובין שהן משקפות את האטרקטיביות של הסחורות כאפיק השקעה בגלל הריבית הנמוכה, הן מכה קשה מאוד לשכבות החלשות בכל מדינה, כיוון שהעניים מוציאים חלק מאוד משמעותי מהכנסתם הפנויה על מזון.
צרפו לעליית מחירי המזון את העלייה בישראל במחירי המים, הארנונה והדלק, ותקבלו קוקטייל קטלני שמקטין מאוד את ההכנסה הפנויה של משקי הבית ומגמד את ההורדה המינורית במסי ההכנסה שתרמה כמה עשרות שקלים בחודש.
את התוצאה, את הסחרור במחירי המזון, מרגיש כל ישראלי שמבקר בסופר, אבל היא לא באה לידי ביטוי במדדים "הרשמיים" של האינפלציה, שנעה סביב 2%-3% בשנה. למה? כי זו אינפלציה לעשירים. האינפלציה לעניים ואף לשכבות הביניים, כפי שכל משק בית מרגיש, נעה, להערכתנו, סביב 5%-10% בשנה.
הכוחות העליונים של השווקים, הפועלים על מחירי הסחורות, אינם יכולים לפטור מדינות מהצורך הבסיסי והמוסרי שלהן: לספק מזון מסובסד לעניים. זה התחדד במהומות במצרים, אבל גם ישראל יכולה ללמוד ממנה כמה דברים.
3. פרשת ייקור הדלק והפליק-פלאק של נתניהו ופרשת מינוי גלנט והפליק-פלאק של ברק, רק מחדדות את מה שמנכ"ל טבע, שלמה ינאי, אמר בראיון ל"גלובס" לפני שבועיים: יש בישראל משבר מנהיגותי קשה שנובע בעיקר מחוסר היכולת לקבל החלטות. אפשר לשרטט שורה של תכונות שמאפיינות מנהיגים, מאינטליגנציה רגשית גבוהה ועד יכולת להניע אנשים, אבל התכונה הכי חשובה למנהיג היא היכולת "לחתוך", גם אם ההחלטות אינן כה פופולריות.
נתניהו הוא חסיד של הפרטות בתחום הכלכלי, אלא שבלהט ההפרטות הוא גם הפריט את היכולת של ממשלתו לקבל החלטות. ההחלטות מתקבלות על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, על-ידי מבקר המדינה ועל-ידי התקשורת, שנכנסו בעוצמה לתוך הוואקום המנהיגותי. הפרטת ההחלטות, עודף המשפטיזציה, עודף הטהרנות התקשורתית וההתמכרות לשבשבת דעת-הקהל היומית, מסוכנים לדמוקרטיה ולשלמות המרקם החברתי, הרבה יותר מכל הפרטה כלכלית שמעבירה כוח וכסף למעטים על חשבון רבים.
כנסו והצביעו בסקר: "איך לדעתך צריכים אזרחי מדינת ישראל להגיב על הנסיקה במחירי הדלק?" (מופיע משמאל לידיעה).
eli@globes.co.il