"גז זה לא דמי קישוריות שאתה רוצה להראות לציבור שאתה מכריח את חברות הסלולר להוריד את עלויות הקישוריות. גז זה אם כל התשתיות. בלעדיו שום דבר לא עובד. במקום להבין את זה, שטייניץ ואחרים בממשלה נסחפו להתלהמות פופוליסטית. הם שיחקו בפוליטיקה, ולא במציאות. ההחלטה לאמץ את מסקנות ועדת ששינסקי הייתה שגויה. לא הצטרכנו לחכות אפילו חודש מעת מסקנותיה כדי לקבל הוכחה שמבחינה לאומית היא החלטה לא נכונה".
עו"ד ג'ק סמית לא מייצג את שותפויות הגז, אבל כמי שחי ונושם אנרגיה שני עשורים, ומייצג את האחים עופר והחברה לישראל בכל העסקאות בתחום בשנים האחרונות, קשה לו לראות איך המדינה מסכלת במו ידיה, לטענתו, את עצמאותה האנרגטית. ההודעה, מראשית השנה, על ההמלצות הסופיות של ועדת ששינסקי, שעיקרן העלאת חלקה של המדינה בהכנסות מתגליות הגז והנפט ל-52%, תפסה את סמית בעיצומו של משא-ומתן מטעם שתי החברות המרכזיות בקבוצת החברה לישראל, כיל ובזן, לעריכת הסכמים ארוכי-טווח עם קידוח תמר לאספקת גז טבעי למתקניהם.
לדבריו, איש מהנוכחים במשא-ומתן האינטנסיבי לא הבין מה חשבו חברי הוועדה. "הייתי באמצע העסקה, שבה ייצגתי את הקונים הכי גדולים בסקטור הפרטי, וכולנו תמהנו על המהלך של הוועדה. לכאורה, מבחינת המדינה יש פה מצב שהוא כמעט חלומי; ישנה קבוצה מהסקטור הפרטי שעושה חוזה עם ספק מהסקטור הפרטי, שסוגר את כל המימון של השדה, והרזרבות של השדה מספיקות הן לספק את צורכי החברה לישראל, וגם עונים על צורכי האנרגיה של המדינה ל-50 שנה, כאשר ידוע שיש תגליות גדולות עוד יותר.
"בעיני לפחות, גם כמי שמעורב בעסקה וגם כאזרח, הדבר שהממשלה הייתה צריכה לעשות היה להבטיח למדינה אספקת גז ועצמאות אנרגטית ל-50 השנה הקרובות ולא לעסוק בפוליטיקה".
את תוצאות "העיסוק בפוליטיקה" במקום בצורכי המדינה , כך סמית, רואים מיד. "כולם ידעו שמעל חוזה גז עם מצרים מרחף סימן שאלה לגבי מה יהיה ביום שאחרי מובארק. אנחנו לא באירופה, לא קשורים בגז עם רוסיה, מהים הצפוני או מספרד. אנחנו כאן. אם המצרים מפסיקים את אספקת הגז, אין לנו מקור אחר. לכן, זו טעות גדולה לקדם את ועדת ששינסקי ואת המלצותיה".
- אלה שמצדדים בכך שהציבור יקבל יותר דיבידנדים ממשאבי המדינה - פועלים בניגוד לאינטרס של המדינה?
"הם שוכחים שהציבור כבר קיבל דיבידנד ענק. בגלל המעבר מסולר לגז והחיסכון הגדול באנרגיה, רשות החשמל הורידה את מחיר החשמל. מדובר בדיבידנד כספי בעין, שהציבור כבר קיבל ובגדול, אז עכשיו לבוא שוב ולהגיד שמגיע לו עוד? זה לא רציני להגיד שצריכים להעלות עוד את המיסוי. זו גישה פופוליסטית, אבסורדית ושגויה מבחינה עסקית.
"עכשיו המדינה מדברת על כך שכדי לממן את השדה צריך לתת ערבות להתחייבות של חברת חשמל לשלם בשביל הגז. כל פעם שהמדינה צריכה לתת ערבות לעסקה פרטית, זה אומר שמשהו השתבש בדרך, כי לעסקה שבנויה נכון, יש איזונים נכונים, שכל אחד מסוגל לעמוד בהתחייבות שלו. צריך לשאול את שלי יחימוביץ' מה יקרה אם חברת חשמל לא תעמוד בהתחייבות ויממשו את ערבות המדינה? אז הכסף של הציבור, שאמור להגיע מהגז, ילך מכוח הערבות לתשלום לבנקים של תמר".
השפעת ועדת ששינסקי על עבודתו של סמית גרמה לכך, שאת עסקת אספקת הגז הענקית סגרו לקוחותיו - החברה לישראל, כיל ובזן - עם ספקית הגז המצרית EMG. בעסקה שנחתמה לאחרונה בקהיר סוכם על אספקת גז טבעי ל-20 שנה, עד שנת 2030.
- אולי אתה מתנגד למסקנות הוועדה כי שותפך למשרד, עו"ד פנחס רובין, מייצג את קבוצת דלק במאבק נגדן?
"אין קשר בין הדברים. אני ורובין לא עובדים ביחד. טענת הלקוח שלו לא הייתה נגד עצם ההתקשרות עם ספק הגז המצרי, אלא שאם יטילו מס נוסף על ספקי הגז, הם ינסו לפצות על העלויות הנוספות על-ידי עליית מחירים, ולא יהיו שוויון בינם לבין EMG".
מעורב בעסקאות בולטות
היום סמית מתייחס למסקנות ששינסקי כעובדה. "זה בזבוז לדבר על הנושא הזה. ברגע שראש הממשלה נתן גיבוי לדו"ח ששינסקי, הוא יעבור בחקיקה", הוא אומר בעברית-אנגלית במבטא אנגלו-סקסי.
סמית, 50, יליד ניו-יורק, עלה לארץ לבדו בגיל 21 ולמד משפטים באוניברסיטת בר-אילן. הצעיר האמריקני, שידע עברית בסיסית של עולה חדש, נאלץ להתמודד עם העברית-המשפטית המסובכת - וזה לא היה פשוט עבורו. כבר ביום הראשון ללימודים היה בטוח שנגמרה "הרפתקת" העלייה שלו ארצה. "קיבלנו פסק-דין לקריאה בבית, ולא הבנתי את המשפט הראשון שקראתי. דמיינתי את עצמי יורד מהמטוס בארה"ב ואומר לאבי 'נכשלתי'". אך סמית הנחוש התמודד והתגבר במהירות על בעיית השפה והצטיין בלימודים. אך גם היום, 30 שנה אחרי, הוא עדיין משלב מילה באנגלית בכל משפט שני ומדבר במבטא אנגלו-סקסי.
בתום הלימודים, ב-1984, התקבל סמית להתמחות במשרד עוה"ד מ. פירון. באותה תקופה דוברי אנגלית כ"שפת אם" היו מבוקשים במשרדי עוה"ד, והוא שולב מיד בצוות שעבד על עסקאות בינלאומיות וחוזים מסובכים באנגלית. "כל דבר שהצריך אנגלית, נתנו לי לעשות. זה הרחיב את האופקים שלי והתעסקתי בהרבה דברים יחסית לסטאז'ר". העסקאות שבהן טיפל היו גם בתחומי אנרגיה עבור היזם יוסי מימן. היום הוא סוגר מעגל, מהצד השני של המתרס, ומנהל את המגעים מול משרד מ. פירון, המייצג את EMG ואת מימן, שחברת ההשקעות שבשליטתו, אמפל, מחזיקה ב-12.5% ממניות ספקית הגז המצרי EMG.
עם סיום ההתמחות במשרד פירון הצטרף סמית למשרד עורכי הדין שיבלת, שהיה בעל פרקטיקה בינלאומית רחבה, מה שסמית חיפש. שם הוא פגש את מי שעתיד היה להיות שותפו הצמוד עד היום, עו"ד צבי אפרת. "בעסקה הראשונה שלנו יחד התחתנו, ולא נפרדנו מאז", הוא אומר. באותה תקופה הוא נעשה גם לעורך-דינם של האחים עופר, יחד עם אפרת. "צבי הגיע לשיבולת עם חלק מהחברות בקבוצת החברה לישראל, ואנחנו פיתחנו את הפרקטיקה איתן בצורה מורחבת. נפרדנו ממשרד שיבלת והפכנו לעורכי דין כמעט בלעדיים של האחים עופר".
"הבלעדיות" הזו הובילה אותו לביתו המקצועי העכשווי, משרד עורכי הדין גורניצקי. "אחרי שהאחים עופר קנו את החברה לישראל ידענו שעלינו להתמזג למשרד גדול, כי כמות העבודה הייתה עצומה". עם השנים הפך סמית לאחד מעורכי-הדין הבולטים בתחומי אנרגיה ותשתיות. לאחרונה, היה מעורב בשלוש עסקאות מובילות בתחום: עסקת הגז הענקית עם חברת הגז EMG; הסגירה הפיננסית של תחנת-הכוח הגדולה של OPC; עסקת קטורה, שבמסגרתה חתמה חברת החשמל על הסכם עם תחנה פוטו-וולטאית בעלת ההספק הגדול ביותר עד כה. קודם לכן, ערך את הסכם כיל-ים-תטיס לרכישת גז טבעי.
מפגשים עם החמאס
במשרדו, במרומי הקומה ה-11 ב"בית ציון" בשדרות רוטשילד בתל-אביב, תלויה תמונת הקלוזינג של עסקה ישנה יותר שעשה, אך מעניינת ביותר: הסכם אספקת דלק בין חברת פז לרשות הפלסטינית. מהתמונה מחייכת גירסה צעירה של סמית, רכונה על שולחן ישיבות מאולתר בקרוואן פיברגלס סתמי, מחובקת על-ידי עורך הדין הפלסטיני-ירדני חסן סאפארני, ולצדם מודי בן-ש"ך, עו"ד רונן רייכמן, כיום העוזר של גדעון תדמור וגם ד"ר סמיר אבו-עיישה, שר האוצר של הרשות הפלסטינית דאז; ומהאדי חנבאלי, סגן ראש עיריית שכם דאז. "זו תמונה יחידה שבה איש חמאס מחבק יהודי-ישראלי. זה מוצג היסטורי", מחייך סמית.
העסקה הזו מסמלת בעיניו משהו שהוא הרבה מעבר לדלק שעבר מידיים ישראליות לפלסטיניות מאז 2006. "זה היה בתקופה שהחמאס היה בשלטון גם בגדה, לפני הפיצול, ועשינו את המו"מ מול נציגי החמאס. זו הייתה חוויה מדהימה. מצאנו כל מיני מקומות בשטחים להיפגש, כי לנו היה אסור להיכנס לשטח הרשות הפלסטינית ולהם היה אסור להיכנס לישראל, אז ישבנו באיזה קרוואן בתחנת פז בקרני שומרון. בפגישה הראשונה ראיתי בעיניים שלהם שנאה, פחד, וחוסר ביטחון מוחלט, אבל כשסיימנו את המו"מ, השנאה והפחד נעלמו. נשאר רק חוסר ביטחון עצמי".
לאחרונה פורסם ב"גלובס", כי ישראל מבקשת לחדש את המו"מ עם הרשות הפלסטינית לרכישת גז טבעי, ופנייה רשמית הועברה מלשכת רה"מ, בנימין נתניהו, ללשכת נשיא הרשות, אבו מאזן, ימים מספר לאחר הפיצוץ בסיני, שגרם להפסקת הזרמת הגז המצרי לישראל.
- עסקה עם הפלסטינים יכולה לחמם את היחסים בין ישראל לרשות, כפי שהתחממו היחסים בינך לנציג החמאס בעסקה מ-2006?
"זה יכול לחזק את היחסים משמעותית. אין להם מקורות אנרגיה עצמאיים ובשביל חשמל הם תלויים בישראל. מנגד, יש להם שדה גז בעזה כשהצרכים שלהם זה רק תחנות-כוח בעזה, והוא יכול לספק חלק גדול מהצרכים של ישראל. השאלה הראשונה ששאלתי את נציגי החמאס כשעשינו את עסקת הדלק הייתה 'למה אתם קונים דלק מחברה ישראלית? למה לא תקנו מירדן?' והם ענו לי: 'כי אתם מקצועיים ואמינים, ואנחנו רוצים ללמוד מכם איך להקים ולנהל תחנות דלק'. בתחום האנרגיה זה בלתי נמנע לעשות איתם עסקים, ויכולה להיות הערכה הדדית בינינו. יש תלות בין הרשות לישראל, שתהיה חייבת להתממש".
כאוס רגולטורי
בנוסף לגז טבעי, זורם גם חשמל בעורקיו של סמית. לאחרונה היה מעורב בעסקאות רבות, חדשניות באופיין, בתחום מכירת חשמל מתחנות פרטיות לצרכנים פרטיים ועסקאות במשק החשמל בכלל, ביניהן: טיפול בתחנת-כוח מישור רותם; הסכם רכישת חשמל של מתקן התפלה אשקלון מתחנת-כוח של דלק; הסכם מכירת חשמל מבית-הזיקוק אשדוד לנומוניקס; הסכם רכישת זכויות בשדות גז על-ידי אחים עופר, וייצוג קונסורציום שיכון ובינוי-סימנס במכרז לתחנה תרמו-סולארית באשלים.
גם בתחום הזה הוא לא אוהב את מה שהמדינה עושה ליזמים. "בתחום היזמות להקמת תחנות-כוח אנחנו במצב של כאוס רגולטורי. ב-1 בינואר 2011 פג תוקף של חלקים חשובים בתקנות שמעודדות הקמת תחנות-כוח. התקנות לא חודשו בינתיים, והיזמים בתחום לא יודעים אם הן יחודשו ובאיזו צורה. יזם שרוצה להיכנס היום לתחומים האלה, לא יודע אם הוא יכול ללכת על עסקאות, באיזה תנאים, ומה לסגור. ליזמי תחנות-כוח גדולות יש דברים שהעיתוי קריטי בהם. אם אפשר לסגור חוזה עם קבלן הקמה, שמציע לך מחיר טוב, הוא לא יחכה עד שמשרד התשתיות ורשות החשמל יחליטו אם מאריכים את התקנות".
- מה ההשלכות של ההתמהמהות של הרגולטור על המשק?
"זה אומר שחוץ משתי תחנות פרטיות שנמצאות בהקמה, OPC ודוראד, לא ניתן לקדם תחנות אחרות. מישהו צריך לבנות את התחנות. המשק מתפתח, צריכת החשמל עולה, ויש סימן-שאלה גדול מה יהיה מחר. זה כמו בתחום של חיפושי נפט, שיש בו היום כאוס ונטל המס לא ברור. זה לא רציני".
פרויקט קטורה הוא דוגמה נוספת לבלגן בנושא. "זו דוגמה למצב שהמדינה באה עם רעיון מצוין לאנרגיה סולארית, אבל הביצוע מקבל ציון נכשל. המדינה פרסמה את ההסדרה לפרויקט בינואר 2010, ובאפריל 2010 קטורה עמדה מוכנה לסגירה פיננסית. אז קרו הדברים הבאים: נוסח רישיון הייצור שרשות החשמל פרסמה כחלק מההסדרה, לא עבר את אישור משרד התשתיות. אחר-כך התברר שחברת החשמל לא התחילה להכין את החוזה לעסקה.
"ההסדר יצא בינואר, היזם היה מוכן לשים כסף ולהתחיל לבנות באפריל, ובעצם הסגירה קרתה רק בדצמבר. זה לא צריך לעבוד כך. כשהמדינה רוצה לעשות תוכנית, הכול צריך להיות מוכן ומוסדר מראש, ולא אחרי שהשוק רץ. אם בסוף לא היינו מגיעים להסכמות עם חברת חשמל, מה היה? לא היו בונים פרויקטים סולאריים?".
לדבריו, בקצב הזה, המדינה לא תעמוד ביעדיה לייצור אנרגיה סולארית. "היעד של המדינה הוא שעד שנת 2020 יהיה שימוש ב-10% אנרגיה סולארית. הבעיה היא, שלמדינה יש הצהרה, אך אין מדיניות אנרגיה סדורה ועקבית איך ליישם את ההצהרה הזאת".
ובלי קשר, לסמית יש מסר מאכזב לשוחרי איכות הסביבה. "בסופו של דבר, אנרגיה ירוקה לא תתפוס יותר מ-10% מהשוק, כי להבדיל מתחנת-כוח שעובדת על גז ומספקת חשמל בלילה, תחנה שעובדת על שמש, לא יכולה לעבוד בלילה, יכולתה מוגבלת. אי אפשר לבנות מערכת חשמל על-סמך אנרגיה סולארית, זה לא יכול לקרות".
מה שכן יכול לקרות, וכבר קורה, אלה פרויקטים להקמת תחנות-כוח פרטיות. "נולד שוק של קניית חשמל על-ידי צרכנים פרטיים מתחנות פרטיות, שמאפשר לצרכנים - מפעלים שלהם חשבונות חשמל תעשייתיים - להוזיל מאוד את צריכת החשמל שלהם, בעשרות מיליוני שקלים בשנה".
- מתי דברים כאלה יקרו ל"צרכן הקטן" ולא רק לצרכן התעשייתי?
"לצרכן הקטן זה ייקח עוד כמה שנים. זה תלוי בשינוי המבני של חברת החשמל, וייקח עוד שנים עד שזה יקרה. אבל אני מסתכל על זה אחרת. אם חשבון החשמל הביתי יורד ב-10%, כמה כסף נחסוך? עשרות שקלים בחודש. אבל כשחברות גדולות יכולות להוריד את תעריפי החשמל, זה טוב למשק. החברות נעשות יותר איתנות, יכולות להתרחב, לקלוט יותר עובדים, ואם החברה מספקת מוצרים, כמו אסם ועלית, שמתעניינות ברכישת חשמל פרטי, זה מוריד עלויות ייצור והן יכולות לתת הנחות על המוצרים".
אבל, שוב, סמית מזהיר שההתפתחות החיובית הזו עשויה להיבלם. "אי-הוודאות בתחום האנרגיה מטרידה אותי, היא מאיטה התפתחות פרויקטים. ישנם יזמים שרוצים להקים תחנת-כוח ולסכן הון עצמי של עשרות מיליוני דולרים; הבנקים מוכנים לממן תחנות-כוח, כך שהמגזר הפרטי יכול להריץ פרויקטים כאלה. אך בגלל אי-הוודאות הרגולטורית וריבוי המשרדים - משרד התשתיות, רשות החשמל, המינהל, האוצר ועוד - שמעורבים ומטפלים בדברים ללא תיאום, מיזמים לא מתקדמים".
- שוב המדינה אשמה?
"זו המציאות של משק האנרגיה. אין לישראל מדיניות אנרגיה, והיא האשמה בחוסר הפיתוח בתחומים הללו".