יום השנה ה-150 למלחמת האזרחים האמריקאית, 12 באפריל, עבר בשקט כמעט מפתיע. אמנם לא היה צורך לצפות לתהלוכות אלימות בערי הדרום המובס, אבל בכל זאת. ברוב עיתוני הדרום הידיעות על טקסי הזיכרון לא הופיעו בעמודים הראשונים. רק סרט אחד יצא לבתי הקולנוע (בבימויו של רוברט רדפורד).
אין יבול של תוכניות טלוויזיה, אם כי הרבה תחנות ציבוריות חוזרות ומקרינות את אחת הסדרות התיעודיות הגדולות ביותר של כל הזמנים, "מלחמת האזרחים" בבימויו של קן ברנס (pbs.org/civilwar). היא נראתה בפעם הראשונה ב-1990, והייתה התוכנית הנצפית ביותר בתולדות הטלוויזיה הלא-מסחרית.
הנשיא לא נשא נאום לאומה - או בעצם דווקא נשא, אבל זה היה נאום על התקציב, והנשיא היה שחור. ללמדך שמלחמת האזרחים אינה עוד עניין אקטואלי. כמה שהיא הייתה אקטואלית ביום השנה ה-100 שלה, בימי נשיאותו הראשונים של ג'ון קנדי, כאשר התנועה לשיווי זכויות האזרח חזרה ונתקלה בחומות הבצורות של גזענות ברוטלית ושל דעות קדומות.
קצת קשה להגיד שאין עוד גזענות באמריקה. עובדה, אין כיום אף חבר שחור אחד בסנאט (יש, לשם השוואה, 13 יהודים, מתוך מאה). יש כיום רק מושל מדינה שחור אחד (במסצ'וסטס). זאת אומרת, שחורים אינם נוטים לזכות בכהונות המחייבות תמיכה אלקטורלית ניכרת של לבנים. ברק אובמה כמובן שבר לרסיסים את המחסום, אבל לא פתח כלל את הסכר. אדרבא, מחלק לא מבוטל של ההתנגדות לאובמה נודפים ניחוחות גזעניים. עצם האמריקאיות שלו מוטל בספק, אפילו עצם נוצריותו.
כלפי זה צריך לזכור עד כמה התרחב המעמד הבינוני השחור בחצי-המאה האחרון, ועד כמה שגרתי הוא המראה של בעלי מקצועות חופשיים שחורים, מנכ"לים בכירים בעולם התאגידים ובוול סטריט, קצינים בכירים בצבא, שדרי טלוויזיה ורדיו בכירים וכולי. יש גם נטייה דמוגרפית מעניינת: שחורים, שקודמיהם היגרו צפונה כדי להתחמק מן האיבה הגזעית של הדרום, חוזרים דרומה בהמוניהם.
בשנות ה-80 וה-90 היו מתלקחים מפעם לפעם עימותים על סמלים היסטוריים, כמו התעקשותם של פוליטיקאים לבנים להניף ברבים את הדגל הדרומי. מרירותם של העימותים בעינה עומדת, אבל תכיפותם וחומרתם שככו. מושלים ימניים מאוד בשתי מדינות של הקונפדרציה הישנה, וירג'יניה ומיסיסיפי, נאלצו לאחרונה להתנצל על פרשנויות היסטוריות שנבעו מהן רמזים גזעניים. גזענות מפורשת אינה עוד מטבע עובר לבוחר.
האסוציאציה שלא התעוררה
4 השנים הבאות עומדות להניב אוסף עצום של ימי שנה, עונג לכל חובב היסטוריה. הקרבות הגדולים ישוחזרו במלואם, ויהיה מעניין לראות מה יקרה ביום השנה ה-150 לגטיסברג (2013), או למצעד הדמים של גנרל שרמן על אטלנטה (2014); וכמובן גם יום השנה ה-150 לצו על ביטול העבדות (2013), ורצח לינקולן (2015). כל אחד מן המאורעות האלה יוכל לעורר אסוציאציות בנות זמננו.
למען האמת, אסוציאציות כאלה יכלו להתעורר גם בשבוע שעבר, סביב יום השנה. אפולוגטים של מדינות הדרום טענו במרוצת השנים שפרישתן מן הברית לא הייתה קשורה רק ברצונן להגן על מוסד העבדות. אדרבא, הן היו נאמנות לעקרונות היסוד של הברית יותר מן הצפון: הן עמדו על אוטונומיה נרחבת למדינות האינדיבידואליות, עם מינימום של התערבות מצד הממשלה המרכזית.
זו היושבת בוושינגטון נועדה להיות קטנה וחלשה, עם סמכויות מוגבלות. ערב מלחמת האזרחים לא היה לארצות-הברית צבא סדיר של ממש, לא היה לה בנק מרכזי, לא היה בה מס הכנסה, הסנאטורים שלה לא היו נבחרים בבחירות ישירות, היו לה רק שבעה משרדי ממשלה ברמה הפדרלית: חוץ, מלחמה, צי, אוצר, משפטים, דואר ופנים. זה הספיק.
הדרומיים ניסו בסך-הכול להגן על חירויותיהם, אומרים בעלי ההשקפה הלא-מקובלת הזו. אפשר אפוא להוציא גזירה שווה בינם ובין רדיקלים בימין האמריקאי של זמננו, הרוצים להשיב על כנו את האיזון החוקתי ההולם בין הממשלה המרכזית ובין המדינות. המרכזית התנפחה ב-150 השנה, ותאבונה לתקציבים ולסמכויות סיבך את אמריקה במשבר תקציב איום ונורא, המאיים על רקמתה החברתית.
עד כאן האסוציאציה. מיותר כמעט להגיד שהיא אינה מתעוררת בגלוי. ריק פרי, המושל הימני מאוד של מדינת טקסס, הזהיר לפני שנה וחצי שמדינתו תחזור ותפרוש מארצות-הברית, כפי שעשתה ב-1861, אם הממשלה המרכזית תוסיף להתרחב. אבל איש לא חשב שהוא מתכוון לכך ברצינות.
מלחמת אזרחים עכשיו?
מה היה קורה אילו פרשה טקסס, לבדה או יחד עם אחרות? אני חושב שמותר להניח כי הפעם לא הייתה מתחוללת מלחמת אזרחים. לא לאחר התפרקות ברית המועצות והתפרקות יוגוסלביה. פשוט קשה להאמין שמטוסי וושינגטון היו מפציצים את ערי טקסס כדי לכפות הסגר אווירי. דאלאס זה לא טריפולי. סין הייתה יוצאת למלחמת אזרחים ללא היסוס. רוסיה עשתה כן בצ'צ'ניה. טורקיה תצא למלחמה נגד הכורדים, הודו - נגד בדלנים פוטנציאליים, אינדונזיה, שורה של ארצות באפריקה.
דמוקרטיה מערבית מתוקנת הייתה מתקשה להצדיק מרחץ דמים. וזו הסיבה לכך שההתפרקויות הבאות, אם יבואו, יתרחשו בבריטניה (סקוטלנד), בספרד (קטלוניה), באיטליה (לומברדיה); ואולי אולי, בנסיבות מסוימות, גם בארצות-הברית, אם כי מוטב לא לעצור את הנשימה, בתקווה או בחרדה.
אחת התוצאות המעניינות של מלחמת האזרחים, אגב, היא שימוש הלשון "ארצות-הברית היא". עד מלחמת האזרחים היא לא הייתה היא, אלא "הן". זה היה כמובן הגיוני יותר מבחינת הלשון, וגם ביטא אמת פוליטית. מלחמת האזרחים הייתה צומת הדמים שבו נולדה ארץ מאוחדת. יותר אמריקאים נהרגו בארבע השנים ההן ממה שנהרגו בכל מלחמות אמריקה האחרות גם יחד.
מקסיקו, קובה, אירופה לא
מה היה קורה אלמלא הורשה הדרום לפרוש בשלום? לא הייתה מעצמת על בצפון אמריקה. מלחמות העולם היו מסתיימות בתוצאות שונות, ואולי אירופה הייתה מדברת גרמנית, ואסיה הייתה מדברת יפנית. סביר להניח שהבריטים לא היו כובשים את המזרח התיכון, ומדינה יהודית לא הייתה נולדת. עבדות הייתה נוהגת בקונפדרציה של מדינות הדרום לפחות עוד כמה עשרות שנים, וגם לאחר ביטולה היה שורר משטר אפרטהייד שם, ובמקומות נוספים.
ומה היה קורה אלמלא פרש הדרום? אפשר לשער שבמקום להתבזבז בשדות הקטל של מלחמת האזרחים, האנרגיה של ארצות-הברית הייתה מתועלת להתפשטות טריטוריאלית מסיבית. היא הייתה כובשת אולי את כל מקסיקו, אולי חלקים גדולים של אמריקה הלטינית. קובה הייתה הופכת למדינה אמריקאית, אולי גם איי הים הקריבי. ארצות-הברית הייתה כל-כך עסוקה ביבשת אמריקה, שלא הייתה מתפנית אל שאר העולם, אלא אולי בתחילת המאה ה-21.
כמובן, אין כל קושי לחבר תרחישים הפוכים וסותרים. יש סופר אמריקאי אחד של מדע בדיוני, המכנה את עצמו הארי טרטלדאב (Turtledove), שיצר תעשייה ספרותית עצומה של תרחישים הפך-עובדתיים. בדקו-נא את העמוד שלו באמזון.
ברור למדי שמכל מלחמות אמצע המאה ה-19 אין מלחמה רלבנטית לזמננו יותר מן המלחמה ההיא. בשדות הקטל שלה נולדה אמריקה המודרנית.
רשימות קודמות ועדכונים אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com