משרד עורכי הדין הרצוג-פוקס-נאמן ערך שלשום (ב') מיני ועידה בנושא שידורי ה-IPTV המבוססים על תשתית אינטרנט. יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, ניצן חן, דיבר והרצה על משנתו בנושא הפיקוח על שידורים אלה.
חן משתמש בתבחין הברווז הידוע, שלפיו אם שידור דרך האינטרנט נראה כמו שידור טלוויזיה והוא גם יושב על משבצת זהה, אז ייבחן אם יש מקום להטיל עליו פיקוח באותם כלים: על הפקות מקור, תמלוגים למדינה, מעורבות פעילה בלוח השידורים וכו'.
חן דיבר גבוהה גבוהה על הצורך בלנסות ולהימנע ככל הניתן מפיקוח על שידורים המועברים דרך האינטרנט, אבל איכשהו זה לא עבר חלק בגרון.
הבעיה עם חן לא קשורה להחלטות הפורמליות שיקבל או שלא יקבל. הבעיה היא בגישה ובפילוסופיה שהוא ונושאי תפקידים אחרים במשרד התקשורת מציגים. הגישה של הכול אסור אם לא הותר קודם, מתלבשת עליו ומשקפת אותו.
איזה מסר מרענן הוא היה מעביר אם היה אומר את ההיפך: הכול מותר אלא אם כן נאסר? אבל חן בחר בקו הארכאי של הרגולטור המכובד שאינו מתיימר ללכת בראש המחנה ולהוביל אותו למקום של שינוי, אלא בשמירה על סדרי העולם הישן במטרה להבטיח את מקומו ועתידו של המוסד שבראשו הוא עומד בשנים הבאות.
ממש במקרה השיקה אתמול (ג') yes שירות יפהפה של מזרים מדיה (סטרימר) שיושב בתוך הממיר של החברה. אין צורך בקופסה נוספת, רק להוריד תוכנה לממיר דרך האינטרנט וכל התוכן במחשב עובר לטלוויזיה דרך הרשת הביתית.
אפשר לקרוא לזה איך שרוצים, IPTV או לא, זה בכלל לא משנה. מה ש-yes עושה זהו העתיד של הטלוויזיה. לשם הולך כל העולם. אבל עובדתית ישראל עדיין לא שם, אף שמי שפיתח את הטכנולוגיה ש-yes משתמשת בה אלה שתי חברות ישראליות.
אנחנו לא שם בגלל שבמשרד התקשורת יש אנשים שיראו מה ש-yes השיקה היום וישר יגידו לעצמם: "רגע, הם היו צריכים אישור לזה? איך לא אמרו לנו את זה קודם? כנראה שמשהו בפיקוח שלנו לא עובד".
כי ככה מתנהל שוק התקשורת - כשרואים משהו חדשני, ישר חושדים.