האמת הפשוטה היא כזאת: בטלוויזיה מרוויחים יותר. אך למרות שטבלת דירוג השכר לא משקרת, היא כן מצליחה להסתיר את האמת האכזרית: הזוהר הטלוויזיוני הינו מנת חלקם של בודדים. ענף העיתונות, כמעט כמו כל ענף אחר בחברה המערבית, בנוי כפירמידה שבה מספר מצומצם של אנשים הנמצא בקודקוד מרוויח הרבה, ואילו אלה הנמצאים בבסיסה מרוויחים מעט, מאוד.
בחישוב קר ופשוט, על כל טאלנט שמגיש מהדורת חדשות ומרוויח עשרות אלפי שקלים או כותב טורים מרכזי במוספי סופי השבוע, יש אלפי אחרים בתפקידי הפקה, עריכה וכתיבה שמרוויחים בין 4,000 שקל ל-6,500 שקל. המשוואה אם כן פשוטה למדי: סך הכסף בענף העיתונות מתחלק כך שאלה הנמצאים במעלה הפירמידה מרוויחים לעתים פי-20 מאלה שנמצאים בתחתיתה.
אחת הדילמות שקדמו לחברה בת ימינו הייתה, עד כמה ניתן לנצל את העובד כך שהוא יוכל להמשיך לעבוד גם למחרת. עולם המושגים אמנם השתנה מאז, אך אופן החשיבה השתמר. בימינו בעל חברה לא ידרוש מהמנכ"ל לנצל את עובדיו, אך הוא בהחלט יבקש ממנו להשיג מקסימום-רווחים-במינימום-הפסדים. הנגזרות הן כמובן תנאי העסקה רעועים, חוסר יציבות תעסוקתי, שכר נמוך התעלמות מתנאים סוציאליים הקבועים בחוק, התרת הקשר עובד-מעסיק על-ידי העסקת עובדי קבלן ועוד. ענף העיתונות סובל כמובן מכל החוליים הללו ומעוד כמה פרטיים כמו התעלמות מחוק שעות עבודה ומנוחה.
יוקר המחייה המטפס מעלה והשכר הנמוך לו זוכים רוב העיתונאים, הופך אותם בסופו של תלוש למעין פרולטריון שחוק בידיהם של אילי התקשורת, ורובם המכריע יחליטו בזמן זה או אחר לעזוב את המקצוע.
יתרונות
למרות האמור, נראה שתדמית המקצוע לא מצליחה להתערער. כן מוצדק, לא מוצדק, עם שני דברים אי אפשר להתווכח: מדובר במקצוע בעל יכולת השפעה על המציאות, שגם מאפשר צבירת קשרים שיכולים להועיל לעיתונאי בקריירה הבאה.
חסרונות
הענף כולו, ובמיוחד העיתונות המודפסת, סובל מקיצוצים. בין אם בשל עליית מחירי הנייר וירידה במספר המנויים, ובין אם בשל שחיקת תקציבי הפרסום - בעלי אמצעי התקשורת מתחרים האחד בשני בשוק אכזרי במיוחד.
גם פריצתם של "ישראל היום" ו"כלכליסט" לזירה, וחדירתו ההולכת וגוברת של האינטרנט למגרש המשחקים - לא הביאו לשינוי משמעותי מבחינת העוסקים בענף, שממשיך לסבול מהיצע משרות נמוך. זאת, בין היתר, הודות לאלפי בוגרי בתי הספר לתקשורת ולעובדה שמדי שנה משתחררים מגלי צה"ל עיתונאים מוכשרים בני 21-20, שמוכנים לעבוד בעד שכר נמוך.
תנאי העסקה נמוכים בשילוב שכר שחוק, הביאו לכך שהענף כולו הפך להיות מקום ארעי למדי בשביל עיתונאים רבים, שנפלטים ממנו כשהם נאלצים להצמודד עם גידול ילדים ותשלום משכנתה.
בהקשר זה ראוי לציין את השפעות הגומלין בין הגופים השונים. כך למשל, אם מתקבלת החלטה בערוץ 10 לעלות את שכרם עובדיהם, יושפע מכך גם שכרם של הקולגות בערוץ 2. דוגמה טובה לכך היא ניסיונו של נוחי דנקנר לגייס ל"מעריב" עיתונאים בעלי שם מעיתון "הארץ", תוך שהוא מציע משכורות מפתות. בתגובה למהלך נאלץ מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, לעלות את שכר עיתונאים שרצה למנוע את עזיבתם. דוגמה אחרת, שמאירה היבט אחר של השפעות הגומלין בין הגופים השונים, היא מחירי הנייר בעולם.
העלייה הדרמטית במחירי הנייר בשלוש השנים האחרונות הביאה להתייקרות במחיר העיתון, שגרמה תוך זמן קצר גם לפיטורים ולהפחתה בגובה השכר של העובדים בעיתון. באופן אבסורדי דבר זה הביא גם להורדת שכרם של עיתונאי האינטרנט, שאין להם דבר וחצי דבר עם העיתון המודפס.
איך מתקדמים
לטוב ולרע, ההתקדמות בתוך עולם העיתונות טמונה לא מעט בהיכרות עם חברים בתוך המיליה, הברנז'ה. דבר זה מוביל לכך שההתקדמות האישית של עיתונאי תלויה פעמים רבות בקשריו הפנימיים ובשליטתו ברשת החברתית, ואינה בהכרח מבוססת על מקצועיותו. דבר זה מונע מדם חדש לזרום לתוך המערכת ומביא לעתים לזילות המקצוע ולהפיכתו לבינוני.
שיטה אחרת, הנחשבת ליעילה במיוחד להתקדמות - הן מבחינת שכר והן מבחינת התפקיד, היא "שיטת הזיג-זג": מעבר ממערכת אחת לאחרת. הדבר נובע לא אחת מהעדפתם של כלי תקשורת רבים לייבא עיתונאים מבחוץ מאשר לקדם עיתונאים מבפנים. כך קורה שעורכים, כתבים או מפיקים, שרוצים לשנות או לשדרג פוזיציה, לא נותרות הרבה בררות אלא לדלג מכלי תקשורת אחד למשנהו כדי לשפר את שכרם, את מעמדם ואת תנאי ההעסקה שלהם.
לעתים שיטת הזיג-זג היא הדרך היחידה לעיתונאים לשדרג את הקריירה, כי עובד מובא מגוף תקשורת מתחרה יקבל בדרך-כלל תנאים משופרים לעומת אלה שנמצאים במערכת זמן רב והינם בעלי ותק זהה לשלו. לשיטת הזיג-זג יתרון משמעותי נוסף, היא מקפיצה את "מניותיו" של העיתונאי, שצובר ניסיון ופרספקטיבה על הענף.
ויש כמובן גם את הדרך של פעם: עבודה קשה, יומיומית לאורך שנים, תוך התמקצעות וצבירת מעמד.
