1. יוסי מימן צודק לפחות בעניין אחד: לולא האביב הערבי, לולא ההפגנות בכיכר תחריר, לולא המהפכה במצרים, לולא הסתלקות מובארק - משושביניה הבולטים של עסקת הגז המצרי עם ישראל - לולא כל ההתרחשויות הללו, שאיש לא צפה אותן, כנראה הכול היה בא על מקומו בשלום. הגז המצרי היה זורם כסדרו, בהתאם לחוזה שנחתם עם חברת החשמל, והשימוש בו היה מאפשר לשמור שמחירי החשמל לצרכנים יהיו ברמה נמוכה יחסית. חברת החשמל לא הייתה דורשת להעלות שוב ושוב את התעריפים בעשרות אחוזים כדי לפצות על התאיידות הגז המצרי ועל הצורך להשתמש בדלקים אלטרנטיביים ויקרים.
EMG, חברת התיווך של מימן ושותפיו המצרים, התאילנדים והאמריקנים, הייתה ממשיכה לגזור קופון שמן מהזרמת הגז, כי הרי היא בסך הכול חברת תיווך לכל עניין ודבר, שקונה גז מחברת הגז המצרית ומוכרת אותו הלאה, לחברת החשמל. על פי הערכות, הקופון של EMG, כלומר עמלת התיווך שלה, הגיע לכ-30% (!) על המחיר הסופי - דבר שהצדיק בזמנו שווי חברה של 2 מיליארד דולר ויותר, עוד לפני שהגז התחיל לזרום. ולולא הבלגן במצרים, אמפל, המחזיקה 12.5% ממניות EMG הייתה מתחילה ליהנות מהרווחים ומהדיבידנדים של חברת התיווך ולא הייתה מודיעה השבוע ש אינה מסוגלת לשלם מיליארד שקל לבעלי האג"ח ושהיא מבקשת לדחות את המשימה המעיקה לעוד שנתיים.
אם הגז היה זורם כסדרו, גם הגופים המוסדיים, שהשקיעו בהנפקה פרטית 90 מיליון דולר במניות EMG, לא היו מתחבטים אם למחוק את השקעתם לאור העובדה שהגז המצרי מתקשה למצוא את דרכו לצינורות לישראל. לולא סולק מובארק בבושת פנים מהשלטון במצרים, העיתונות הכלכלית בישראל לא הייתה מזכירה למימן שוב ושוב את עסקת בעלי העניין באמפל, שהזרימה לו תמורת מניותיו ב-EMG כ-250 מיליון דולר ברוטו לפי שווי דמיוני, בשעה שכל העסק מתפקשש ומניות ואג"ח אמפל צונחות כמו אבן.
אם הגז המצרי היה זורם כסדרו, גם ד"ר נמרוד נוביק, לשעבר יד ימינו של מימן, לא היה מוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת ותובע את מימן ב-30 מיליון דולר. בקיצור, אם מובארק היה נשאר והגז היה זורם והרווחים היו נערמים - איש לא היה פוצה פה ותיבת הפנדורה לא הייתה נפתחת.
אבל אנחנו לא בסיפורי "אלף לילה ולולא", אלא במציאות הפוכה לגמרי: אין גז, אין כסף, אין רווחים ואין דיבידנדים, יש עלייה בתעריפי החשמל ויש מניות ואג"ח שהלכו קפוט. מימן מבקש עכשיו דחייה של שנתיים בתשלום האג"ח, בתקווה שהמצרים יתעשתו וייאותו להזרים את הגז. אלא שמימן רק מנסה להרוויח זמן - גורלה של אמפל לא תלוי בו.
לא פעם ולא פעמיים נדרשנו כאן לתעלומת הגז המצרי, שהתחדדה השבוע עם בקשתו של מימן להסדר חוב. העובדות ברורות: הסכם של מיליארדי דולרים לאורך 15 שנה - הסכם האחראי על קרוב לחמישית מייצור החשמל בישראל, הסכם שנחתם בין מדינת ישראל והזרוע הארוכה שלה (חברת החשמל) לבין EMG - נערך בצורה חובבנית ורשלנית, בלי שום ערבויות ביצוע של חברת הגז המצרית.
מדינת ישראל השתמשה בחברת התיווך של מימן ושותפיו כדי לחתום על עסקת ענק ונותרה עתה חסרת אונים מול ההפרות החוזרות ונשנות של החוזה. היא לא יכלה להיערך בזמן ולהכין חלופות ראויות ואין לה כתובת מעשית לתביעת פיצויים. הציבור, זה שמשלם את המחיר עכשיו, גם בחסכונותיו וגם בחשבונות החשמל, זקוק להסברים ולא למסך של ערפל וקשר של שתיקה. בטח יגידו לו שהכול מן אללה, כוח עליון שחירב הכול, אבל הסבר כזה יהיה ממש לא רציני.
2. אי מימוש עסקת הגז המצרי, לפחות בינתיים, כבר גרמה נזק של מיליארדי שקלים לפחות לציבור, אבל אנחנו החלטנו להתמקד דווקא בנזק הקטן כביכול ובכסף הקטן יחסית, כיוון שהם ממחישים באופן הטוב ביותר את החוליים חשוכי המרפא של שוק ההון. העיפו מבט על הטבלה המצורפת: הכסף הקטן שאנחנו מדברים עליו מסתכם בסכום בלתי נתפס - כ-80 מיליון שקל. זו עלות השכר לאורך שש שנים של יוסי מימן, מנכ"ל ויו"ר אמפל, ואירית אילוז, סמנכ"לית הכספים של החברה. עלות השכר המנופחת הזאת מנותקת לחלוטין מהביצועים הכספיים העגומים של אמפל ומביצועי המניות בשוק ההון שהתרסקו בעשרות אחוזים. אין לנו בעיה עם מנהלים שגורפים הון, ובלבד שייצרו הון לאורך שנים גם לבעלי המניות. המקרה של אמפל, מימן ואילוז הוא המקרה השכיח: בעלי המניות מתרוששים, המנהלים מתעשרים.
מה חלף במוחם של מימן ואילוז כשהחליטו לחלק לעצמם ערימות של בונוסים (הדירקטוריון אישר כמובן, כדת וכדין), ובמקביל לחלק לבעלי המניות ערימות של הפסדים? אין צורך להתפלפל ולהעלות השערות. אילוז בכבודה ובעצמה הסבירה את שכרה בראיון למוסף "ליידי גלובס" באפריל 2009. הנה שניים מהציטוטים, מלווים בהסברים שלנו.
"ביקורת של אנשים אחרים פחות מעניינת אותי מסיבה פשוטה, יש לי ביקורת עצמית כל כך עמוקה ונוקבת, כל כך קשה, שאין כמעט סיכוי שאדם אחר יהיה יותר קשה איתי ממה שאני עם עצמי. יוסי מימן הוא זה שעבורו אני עושה את העבודה, והוא - ולא אף אחד אחר - יודע בדיוק מה אני עושה. הוא הבוס שלי והבנאדם היחיד שדעתו ברמה המקצועית חשובה לי".
אילוז אמרה את הדברים בתגובה לשאלה על שכרה. יש צורך להסביר את הנימוקים המדהימים שלה? ננסה, בכל זאת. הציבור, בעצם, יכול לקפוץ לי וליוסי, אומרת אילוז, רק במילים אחרות. רק מימן ואני יכולים להעריך את העבודה המצוינת שעשינו באמפל, ובין היתר, עשינו גם לביתנו. יוסי ורק יוסי הוא זה שעבורו אני עושה את העבודה - מהנפקת האג"ח ועד עסקת בעלי העניין - והוא יודע בדיוק מה עשיתי בשבילו. אתם שואלים אותי על בעלי המניות מקרב הציבור באמפל? הצחקתם אותי. מי הם בכלל? סתם מטרד, והביקורת שלהם מעניינת את קצה הציפורן שלי ושל יוסי. מהציטוט הזה עולה כי כנראה אלה הם יוסי ואירית, אירית ויוסי - הביקורת העצמית שלהם כל כך עמוקה ונוקבת, שאין צורך למתוח עליהם ביקורת עמוקה ונוקבת על ההרס באמפל.
"שכר הוא לא מתנה. הוא תמורה בגין אחריות ומקצוענות. הכול נמדד לפי הביצועים שלך, וביצועים צריכים להימדד לפי סוג העסק".
אין ספק, אירית ויוסי ארגנו לאמפל בכישרון רב, באחריות רבה ובמקצוענות יוצאת דופן, פגישת היכרות לא נעימה עם הסדר חוב. הכול, אכן, נמדד לפי הביצועים: אמפל צברה הפסדים של מאות מיליונים, מניותיה התרסקו ביותר מ-90% מהשיא והאג"ח שלה נסק לתשואת זבל של יותר מ-100%. אין ספק, מי שמקבל תמורה של עשרות מיליונים עבור ביצועים כאלה חייב להיות מוכשר מאוד. זה לא כישרון עסקי, אלא כישרון ל... תשלימו אתם, כראות דמיונכם המפותח.
