בחודש דצמבר החולף חתמו על כרטיס אדי כ-40,000 איש, פי ארבעה מהממוצע החודשי של מספר המצטרפים לארגון בימים כתיקונם. הסיבה להתלהבות הפתאומית מתרומת האיברים היא שעל-פי הקריטריונים שנקבעו השנה לחוק השתלת איברים מ-2008, מי שיחתום על כרטיס אדי עד ה 31.12.11 יהנה מקדימות ברשימת הממתינים להשתלה, אם חס וחלילה יזדקק לכך ביום מן הימים.
בעקבות העומס הרב שיצרה ההצטרפות ההמונית, הוחלט להאריך את תוקף המבצע "תן איבר קבל קדימות" עד לחודש מארס.
אחד הנושאים הבעייתים באשר לחתימה על כרטיס אדי היא האפשרות של בני המשפחה להתנגד לתרומה ברגע האמת - ולסכל בכך את רצונו הברור של המת, כפי שבא לביטוי בעובדה שטרח לחתום על כרטיס אדי.
גם מר חגי אבירם אחינועם, אדם מן היישוב, מצא את עצמו מוטרד מהבעיה זאת והחליט לעשות מעשה. הוא פנה לפני שנה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, והגיש בקשה להגיש תובענה יצוגית בשם ציבור החותמים על כרטיס אדי, במסגרתה עתר להורות לרשויות לראות בכרטיס אדי צוואה מחייבת, מבלי שניתן יהיה לשנות את משאלתו של התורם לתרום את איבריו לאחר מותו.
למרבה הצער, בקשתו של מר אחינועם לא נדונה לגופה, ונדחתה על הסף מטעמים פרוצדורליים ומבלי שהייתה לבית המשפט הזדמנות אמיתית לבחון את השאלה האמנם מחויבות הרשויות לקבל את רשות המשפחה כדי לקחת איברים לתרומה.
חוק השתלת איברים שנחקק בשנת 2008 לא הסדיר מחדש את מעמדה של המשפחה ביחס לתרומת איברים, ולכן ההסדרים החוקיים התקפים כיום נגזרים מחוק האנטומיה והפתולוגיה שנחקק בשנת 1953 (!) חוק זה מסדיר 3 נושאים הקשורים לשימוש בגופת אדם: ניתוח גופה לצורך לימוד ומחקר רפואי, ניתוח גופה כדי לבדוק את סיבת המוות, וניתוח לצורך קצירת איברים. בכל אחד מן הנושאים הללו ניתן לעמדתם של בני המשפחה מעמד אחר.
על-פי החוק, כאשר אדם מצווה את גופתו למדע - אין לבני המשפחה כל רשות להתנגד, ולעמדתם אין משקל.
כך למשל, בשנת 2008 בית המשפט לענייני משפחה דן בשאלה האם יש לכבד את רצונה של המנוחה צ.כ. לתרום את גופתה למחקר למרות התגדותו של בנה, אשר חזר בתשובה וראה את נתיחת הגופה לצרכים מדעיים כמנוגדת להלכה היהודית. בית המשפט דחה את התנגדותו של הבן וקבע כי על-פי לשון החוק אין בסמכות קרובי משפחתו של המת להתנגד לניתוח גופתו באם הוא נתן לכך את הסכמתו בחייו.
באשר לניתוח גופה לצורך תרומת איברים, החוק קובע כי אם הנפטר לא הביע בחייו התנגדות לתרומת איברים בכתב, והניתוח דרוש כדי להשתמש באיבריו להצלת חייו של אדם אחר, או של ראייתו, שמיעתו כליותיו וכיוצ"ב - אזי תמסר הודעה על כך לבני משפחתו עד המועד המאוחר ביותר שבו אפשר להוציא את האיבר, ואם לא מספיקים לעשות כן מחמת חוסר אפשרות לאתר בן משפחה - די בכך שנעשה ניסיון סביר למסור את ההודעה כדי לאפשר את לקיחת האיברים.
לגבי גופתו של אדם אשר חיווה דעה מפורשת לגבי רצונו לתרום איברים לפני מותו על-ידי חתימה על טופס המאשר זאת בהתאם לתקנות, החוק קובע כי "מותר לנתחה על אף כל התנגדות של בן משפחה".
הבעיה בישום החוק היא שלא הותקנו תקנות, לא הומצא טופס, וכרטיס אדי אינו מוכר לצורך ההסכמה הנדרשת בחוק, כך שבפועל נדרש אישורה של המשפחה בכל מקרה של תרומת איברים.
מצב זה מקומם מכיוון שאדם שרוצה להותיר למשפחתו את שיקול-הדעת בדבר תרומת איבריו, יכול לסמן בכרטיס האדי שלו את הקוביה שכוללת את ההסתייגות: " בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי" .
כמו כן, יש כרטיס בשם "לבבי" המציע אלטרנטיבה מסויגת עוד יותר לכרטיס אדי, כך שלמי שרוצה גמישות בנושא תרומת האיברים יש דרכים להסדיר זאת.
מאידך, לאדם שרוצה לוודא כי יתאפשר לו לתרום את איבריו על אף התנגדות משפחתו, אין כיום אפשרות מעשית לכפות את כיבוד רצונו. זהו מצב אבסורדי לאור העובדה שאדם יכול להחליט לצוות את רכושו כאוות-נפשו על אפה וחמתה של משפחתו, ובתי המשפט שמים את רצון המת מעל לכל בכל הנוגע לרכושו אך לא לגבי גופו.
הפתרון לכך הוא פשוט: יש לקבוע את כרטיס אדי, כרטיס "לבבי" או כל נוסח אחר בתקנות הקובעות את הטופס הנדרש בחוק להסכמה, ובכך לאפשר למי שרוצה לתרום את איבריו לעשות כן מבלי לחשוש שרצונו יסוכל. בנוסף, יש לאפשר למי שירצה להוסיף הסתייגויות של אישור בן משפחה או איש דת לעשות כן, ובא לציון הגואל.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".