קצת קשה להאמין שהבחירות ההיסטוריות - כך קוראים להן - בארצות הברית יוכרעו על שאלה של גלולות נגד היריון. מבלי להמעיט מחשיבות העניין, אפשר להעלות על הדעת כמה עניינים קצת יותר בוערים: אבטלת מיליונים, פיננסים שיצאו מכלל שליטה, משברי סחר נצחיים עם סין, אנרגיה, העולם כמרקחה.
כל העניינים האלה בהחלט עומדים על סדר היום, וכאשר המצביעים מתבקשים לדרג אותם על-פי חשיבותם האובייקטיבית, הם מדרגים כראוי. אבל קורות הבחירות בארצות הברית, בייחוד בשלושים השנה האחרונות, מראות פעם אחר פעם מה כבד משקלם של עניינים בעלי חשיבות סובייקטיבית. הם מנערים אמריקאים מאדישותם הפוליטית המפורסמת, הם ממריצים אותם לתרום כספים, להתארגן - ולהצביע.
זה כמעט ארבעים שנה ששאלות של ריבוי טבעי מעוררות את ההתרגשות הגדולה ביותר בפוליטיקה האלקטורלית. מרכזיותן הייתה במרוצת השנים אחת הסיבות העיקריות לתזוזתה של אמריקה ימינה.
"רעל לגופנו, רעל לנפשנו"
החודש התגלע בארצות הברית קרע בין ממשל אובמה ובין הבישופים של הכנסייה הקתולית. עניינו הוא הוראת הממשל, שכל מוסדותיה של הכנסייה - בתי חולים, בתי ספר, ארגוני צדקה - יחויבו, לראשונה, לממן אמצעי מניעה לנשים, לספק להן גלולות של "הבוקר שאחרי" להפסקת תהליך הביוץ, ולהעמיד לרשותן ניתוחי עיקור.
קול שבר בקע משורות הכנסייה. דרשן קתולי בקתדרלת פטריק הקדוש בניו יורק הכריז, "מישהו בקונגרס החליט, ש'אמצעי מניעה הם תרופות'. למעשה הם רעל. רעל לגופנו. רעל לנפשנו". הארכיבישוף של מיאמי, פלורידה, הכריז כי לפנינו "פלישה חסרת תקדים של כוח המדינה לתחום החירות הדתית וחופש המצפון".
הטוענים למועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות הודיעו ש"הנשיא אובמה הכריז מלחמה על הדת". מנהיג סיעתם בסנאט האשים שהנשיא הפר את החוקה. על חשד של הפרת החוקה נשיאים מועמדים למשפטי הדחה.
בסמיכות זמנים, בית משפט לערעורים בקליפורניה סמך את ידיו על נישואים חד-מיניים, שההתנגדות להם נעשתה בבת עינם של אנשי הימין הנוצרי. בשעה שוויכוחים מתנהלים על עניינים שברומו של עולם, הנושאים החברתיים-דתיים מאיימים להתגנב מאחור, ולהפוך את הציפיות הפוליטיות על ראשיהן.
הליברליזם נעשה נורמה
הימין האמריקאי של ימינו בקע מחלציו של בית המשפט העליון. ב-1973 פסק בית המשפט, הליברלי ביותר בתולדות אמריקה, שהחוקה מקנה את הזכות להפלה מלאכותית מתוקף "הזכות לפרטיות" המשתמעת מן החוקה. החלטת האישה מה לעשות בעובר שברחמה כלולה בזכות הזו.
פסק הדין ההוא, שנכנס למיתולוגיה המשפטית בשם Roe v Wade, הביא לשיא ליברליזציה חברתית שגרפה את ארצות הברית בעשרים השנה הקודמות. בית המשפט הניע את התהליך במה שקראו כבר אז "אקטיביזם שיפוטי". הוא התחיל אותו ב-1954, באיסור היסטורי על הפרדה גזעית בבתי הספר. עשר שנים אחר כך שם הקונגרס קץ לאפליה הממוסדת של שחורים במדינות הדרום. שנות ה-60 עמדו בסימן היפתחות של החברה האמריקאית. לא רק גזענות חדלה להיחשב לאופציה סבירה, אלא גם אנטישמיות, מיזוגניה (שנאת נשים) והומופוביה.
הרושם הברור היה שהליברליזם חדל להיות בחירה אידיאולוגית, והפך לנורמה טבעית. זה, אגב, קרה לא רק בענייני חברה ומשפט, אלא גם בענייני כלכלה. ריצ'רד ניקסון, אשר נבחר פעמיים לנשיא (ב-1968 וב-1972), הכריז "כולנו קיינסיאנים", ברמז לאבי הכלכלה המדינית של העידן שלאחר מלחמת העולם השנייה. ברוח קיינס הוא ניתק את הדולר מן הזהב והטיל פיקוח (אם גם זמני) על שכר ועל מחירים.
שמרנות קלאסית, כזו שנהגה לפני השפל הגדול של שנות ה-30, פשוט ירדה מנכסיה. היא הייתה שקולה כנגד קריאת ביניים לא מנומסת. אנשים התנועעו באי-נוחות בכורסותיהם אם מישהו היה מעיד על עצמו שהוא "שמרני".
כאשר המפלגה הרפובליקאית הפתיעה את עצמה, ומינתה את בארי גולדווטר למועמדה לנשיאות, ב-1964, היה נדמה שהיא מביעה משאלת מוות. הסנאטור (הרבע יהודי) ממדינת אריזונה היה רדיקל מתלהם. הוא התנגד לשיווי זכויות השחורים לא מפני שהיה גזען, אלא מפני שחשב שאין זה מעניינה של הממשלה הפדרלית להגיד למדינות האינדיבידואליות מה לעשות. הוא התנגד לתיקונים חברתיים שיצריכו תפקיד מוגבר של הממשלה בכלכלה. והוא חשב שצריך לסיים את המלחמה בוייטנאם אפילו באמצעות נשק גרעיני. הוא הכריז בנאום המינוי שלו, "קיצוניות בהגנת החירות אינה חטא - ומתינות ברדיפת צדק אינה מעלה".
הוא נחל תבוסה ניצחת: רק שבע מדינות הצביעו בעדו, רק 38% מן המצביעים. הוא קיבל 15 מיליון קולות פחות מיריבו הדמוקרטי, הנשיא לינדון ג'ונסון (לשם השוואה, ניקסון הפסיד לג'ון קנדי ארבע שנים קודם בהפרש של 110 אלף קולות). מקובלת וסבירה הייתה אז ההנחה שהאגף הרדיקלי של הרפובליקאים חוסל לבלי קום.
זעם יש-אונים
אז קרתה 1973, ולרדיקלים הייתה תקומה. האין זה מעניין? הרדיקלים התעוררו לא על שאלות חוץ וביטחון, לא על שאלות כלכלה, לא על שאלות חברה - אלא על שאלה שנתפסה במידה רבה כדתית. פסק הדין על ההפלות שחרר את הקיטור העצום של מה שנקרא לימים "הימין הנוצרי". עד אותו הזמן הוא התקשה להתארגן, להתגייס, להתממן ולכונן נוכחות קבועה.
פסק הדין תיעל את זעם האין-אונים אל ערוצי הביצוע. אסטרטגים פוליטיים, שהקדימו להבין את החשיבות של דיוור המוני, הפכו את הזעם הזה לשמן על גלגלי מהפכתם. הם יצרו רשימות תפוצה של מיליונים, למדו איך לכתוב מנשרים, איך לבקש כסף לתועלת העניין, איך לגייס פעילי שטח, ובעיקר איך לדרבן מיליוני מצביעים סבילים להגיע אל הקלפי ביום ההצבעה.
ב-1974 סבלה המפלגה הרפובליקאית תבוסה עצומה בבחירות לקונגרס, תוצאת פרשת ווטרגייט והתפטרות הקלון של הנשיא ניקסון. בין 1976 ל-1980, התנועה השמרנית המתחדשת חזרה והעמידה את המפלגה הרפובליקאית על רגליה. ב-1980 היא שלחה את רונלד רייגן לבית הלבן, וכבשה את הסנאט מידי הדמוקרטים. בפעם הראשונה זה חמישים שנה, בוושינגטון קם ממשל שמרני עם בסיס תמיכה ממשי בקונגרס. איש לא אמר עוד "כולנו קיינסיאנים".
מטוטלת השמרנות נעה מאז בכל הכיוונים. הרפובליקאים הצליחו להשתלט על שני בתי הקונגרס ב-1994, בפעם הראשונה זה ארבעים שנה. הם החזיקו בשלטון שם 12 שנה. הדמוקרטים התאוששו מפעם לפעם: נשיאים דמוקרטיים הצליחו להיבחר שלוש פעמים (ביל קלינטון פעמיים, אובמה פעם אחת). ב-2006 הצליחו הדמוקרטים לחזור ולכבוש את הקונגרס.
אבל כללית, הטון בוושינגטון השתנה, ואסטרטגים רפובליקניים היו רשאים לטעון, במידה של צדק, ש"ארצות הברית היא ארץ שעומדת ימינה מן המרכז". שלא בטובתם, הדמוקרטים נטו לשכוח את האמת הזו. הם ניסו לדחוף את אמריקה הרבה יותר שמאלה ממה שהייתה מוכנה להידחף. התוצאה: שנתיים לאחר ניצחונו המבטיח של אובמה, הדמוקרטים איבדו את הרוב הניכר שלהם בבית הנבחרים. אובמה עצמו נחלש במידה כזאת שיכולתו לחזור ולהיבחר מועמדת בספק.
מה קרה במאסילון, אוהיו
התנועה נגד הפלות מלאכותיות לא התקרבה כלל לשנות את פסיקת בית המשפט מ-1973. אבל פוליטית ואלקטורלית, חוסר ההצלחה הוא אולי הצלחתם הגדולה ביותר. כל זמן שההפלות חוקיות, מתנגדיהן נוטים להיות אפקטיביים יותר מתומכיהן. זה עניין די טבעי. אנשים בדרך כלל אינם יוצאים מגדרם להילחם למען זכויות שכבר ניתנו להם.
ההתנגדות להפלות ניזונה מהשקפות דתיות ומוסריות, שכבודן במקומן מונח. אבל מאלפת המידה שבה אנשים מעמידים את השאלות האלה מעל האינטרס העצמי שלהם. במרוצת מערכת הבחירות של 2004, שבה התמודד ג'ורג' בוש הבן על תקופת כהונה שנייה, קיבלתי שיעור מועיל על מסתרי הפוליטיקה האמריקאית. הוא ניתן לי במאסילון, עיר תעשייה קטנה ושוקעת במדינת אוהיו. לפנים, תפארתה של העיר הייתה על מפעלי הפלדה שלה. הם נסגרו, ואיתם יבשו מקורות התעסוקה.
פועל פלדה מובטל, תומך של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ון קרי, סיפר לי על גיסו. לגיס, קתולי מאמין, היו חמישה ילדים. הוא איבד את מקום עבודתו הקבוע. באמריקה, מקום העבודה הוא זה המספק ביטוח בריאות. לגיס ולמשפחתו לא היה אפוא כל ביטוח. קרי העמיד את בעיות התעסוקה והביטוח הרפואי במרכז מערכת הבחירות שלו. אבל הגיס הצביע לטובת בוש. הסיבה: קרי צידד בזכות האישה להפלות מלאכותיות.
בן-שיחי סיפר לי שחדל לדבר עם גיסו. הוא לא היה מוכן לסלוח לו על שהעדיף את הגיון הכנסייה על בריאות ילדיו. אבל הוא אישר שגיסו לא היה יוצא דופן. באותו הזמן בערך יצא לאור ספר, שהיכה גלים באמריקה. שמו היה "מה קרה לקנזס" (What's Wrong with Kansas), על-שם מדינה חקלאית במערב התיכון של ארצות הברית. קנזס ושכנותיה היו מועמדות טבעיות, על יסוד האינטרס העצמי שלהן, לתמוך בדמוקרטים. אבל בדור האחרון הן פנו ימינה, לפעמים פנייה חדה.
הסיפור ששמעתי במאסילון אוהיו היה הסבר חשוב למה שקרה כמה שבועות אחר כך: אוהיו הצביעה לטובת ג'ורג' בוש, בהפרש קטן יחסית (130 אלף קולות מתוך כמעט שישה מיליון). את הכף הכריעו מצביעים נוצריים דתיים, שאולי לא היו טורחים להגיע אל הקלפי אלמלא עמדו על סדר היום עניינים שהם חשבו למוסריים.
ג'ון קרי היה, ועודנו, סנאטור ממדינת מסצ'וסטס, שהיא ההיפך מקנזס: ליברלית, פלורליסטית, מתירנית. לרוע מזלו של קרי, מדינתו הייתה הראשונה שהעניקה מעמד חוקי לנישואים חד-מיניים. פעילים שמרניים בשורה של מדינות מיהרו ליזום משאלי עם לתיקון החוקות של מדינותיהם, כדי לפסול מלכתחילה את אימוץ המופת של מסצ'וסטס. משאל העם של אוהיו התקיים בעצם היום שבו נבחר נשיא חדש. אין זו העזה להניח שתומכי התיקון נהרו בהמוניהם אל הקלפיות, ואגב כך גם הטילו פתק לטובת בוש.
"לוחם נגד הדת"
הניסיון מלמד שהדמוקרטים מפסידים כל אימת שעולים על הפרק נושאים בעלי לוויית חן דתית ומוסרית. כאשר המירוץ צמוד במיוחד - ואין סיבה להניח שהמירוץ הזה לא יהיה צמוד במיוחד - הפלות מלאכותיות, אמצעי מניעה ונישואי הומוסקסואלים עשויים להכריע את הכף.
פרשנית ימנית רבת מוניטין כתבה בוול סטריט ג'רנל על הקרע בין אובמה לבין הכנסייה הקתולית, "אפשר שהיום הנשיא הפסיד את הבחירות". זו אולי הפרזה, בוודאי קצת מוקדם לשפוט. אבל זה בהחלט ייתכן. כאשר מספר ניכר של אמריקאים כופרים בפטריוטיות שלו, ומספר מסוים כופרים אפילו באמריקאיות שלו, הרושם שהוא "לוחם נגד הדת" אינו יכול לעזור לו. בריטים, צרפתים וגרמנים היו מושכים בכתפיהם למשמע האשמה כזאת. לא אמריקאים.
למרבה העניין, נושאי הדגל של הימין השמרני במפלגה הרפובליקנית השנה הם קתולים. ריק סנטורום נולד וגדל קתולי, וניוט גינגריץ' הצטרף לכנסייה לאחר שהיה פרוטסטנט רוב חייו. סנטורום טוען שהוא, ורק הוא, יוכל להחזיר אל המפלגה את המצביעים הקתוליים בערי התעשייה של המערב התיכון, שעזבו אותה ב-2008. ואמנם, סנטורום ניצח בשבוע שעבר בבחירות מקדימות בשלוש מדינות של המערב התיכון. רוח עזה נושבת עכשיו במפרשיו, וסקרים מראים שהפער הארצי בינו לבין רומני עומד עכשיו רק על 6%.
הדעת עדיין נותנת שסנטורום לא יהיה מועמד מפלגתו לנשיאות. השאלה היא מה יחליטו הפעם לעשות הגיס במאסילון אוהיו ובני דמותו הרבים? את התשובה יהיה צריך לחפש בעיקר בכנסיות האוונגליסטיות הקטנות של אוהיו ושל מישיגן, של מינסוטה ושל וויסקונסין. כמעט אפשר לשמוע את קול גירוד הפדחת הבא מן הבית הלבן. מה לעשות בקנזס, לכל הרוחות.
לרשימות קודמות: yoavkarny.com