1. גם שנים רבות של חיכוך עם בכירי אופ"א במסדרונות הארגון האירופי בשווייץ, לא הצליחו להפוך את אבי לוזון לממלכתי וללמדו את נימוסי היבשת. הטונים אמנם משתנים עם הזמן, השפה משתדרגת ומתפלפלת, אבל האיש הוא עדיין אותו האיש.
ההופעה האמוציונאלית/וולגרית/פאתטית אמש (שבת) מול מצלמות ערוץ הספורט וצ'רלטון לא אמורה להפתיע את מי שלפני כמה שנים שמע אותו רושף "רשעים ומלעיזים". אז הוא זעם על התקשורת שסיקרה לטעמו את נבחרת ישראל באופן לא מספיק פטריוטי. אתמול זאת עדיין היתה אותה תקשורת, שלא מספיק פטריוטית כלפי שלטון היחיד שלו בהתאחדות לכדורגל ("כולם שונאים כוח, כולם שונאים את זה שיש כאן מישהו שלא סופר אתכם").
מכבי פ"ת יקרה לליבו של לוזון וכשהיא מגיעה לנקודת קיצון, טבעי למרצעים של לוזון לברוח החוצה מתוך השק. אתמול הוא דחף צלם עיתונות, אבל זה היה רק פרומו למה שבא אחר כך: לוזון השתלח בצורה חסרת רסן בבית הדין של ההתאחדות לכדורגל, והאשים אותו בירידת הליגה של מכבי פ"ת ("לא מאמין בדיינים של בית דין עליון, של בית דין תחתון וגם לא בבתי משפט. יש דיין אחד וזה בורא עולם"). וזה הרי אותו בית דין שהגיע לשפל במשמרת של לוזון, תחת עיניו הפקוחות, עם זגזוגים, התפתלויות ואינספור פסיקות תמוהות.
נותר לראות האם תובע ההתאחדות האמיץ, עו"ד שלום אבן עזרא, ינסה לסיים את העונה הכושלת הפרטית שלו עם קצת יותר סטייל, ויבקש להעמיד לדין את אבי לוזון בגין "ביזוי ההתאחדות לכדורגל ומוסדותיה". הרי התובע לא החליק לג'קי בן זקן טינופים קצת פחות חמורים על בתי הדין של ההתאחדות.
2. חזרתה של מכבי פ"ת לליגה השנייה בעונה הבאה, בחלוף 22 שנה מהפעם האחרונה שהיתה שם ב-1990/91, היא חדשות טובות לכדורגל הישראלי. אני לא אומר את זה בגלל שאני משתוקק לקחת חלק ב"אינתיפאדה", כפי שהגדיר אתמול אבי לוזון את ההתייחסות לפ"ת בשבועות האחרונים. גם לא בגלל שהמועדון הזה הפך לסדין האדום של כל אוהד ספורט בישראל. אלא בגלל סיבה עסקית נטו: הקבוצה הזאת עושה, במשך 22 שנים רצופות, שם רע למוצר.
מונחים כמו "מוצר" נולדו וחדרו לשפה העברית דרך תעשיות אחרות במשק הישראלי, מתקדמות יותר מהכדורגל. על ליגת העל המונחים האלו ממש לא מצליחים להתלבש כמו שצריך. עצם הניסיון למתג את הליגה, לשווק אותה, למכור אותה - במיוחד אחרי עונת חושך שכזאת - נידון מראש לכישלון. אבל אם בכל זאת מתעקשים להאמין שעדיין אפשר לגרד כמה טיפות חיים מהגווייה הזאת, וכן מנסים לחשוב איך מצליחים להביא לתוכה בעתיד את הכסף של הספונסרים, זכייני השידורים והמשקיעים המכובדים - צריך לשמוח שקבוצות כמו מכבי פ"ת הן לא חלק מהנוף.
אפילו בשבועות האחרונים, כשמסיבות מובנות היא היתה אמורה לרכז סביבה עניין עצום, ושודרה מחזור אחרי מחזור - העניין עם פ"ת פשוט לא עבד. טלוויזיונית, זה היה קשה לצפייה. המחזה של המגרשים הריקים שמלווים את הקבוצה לכל משחק, בית ולרוב גם חוץ, הוא דרך לא נעימה לאוהד הממוצע לבזבז את זמן המסך שלו. אם נתמקד בפריזמה הצרה של מחזור ההכרעה, הרי שאת כל הדברים האחרונים אי אפשר להגיד על הקבוצות ששרדו אותו. לא על הפועל חיפה, ובמיוחד לא על באר שבע, קבוצה עם קהל עצום בגודלו, כנראה הרחב ביותר מחוץ למועדון "ארבע הגדולות".
גם התפרצויות הזעם של הלוזונים אחרי משחקים רעים של מכבי פ"ת לא ממש מצטלמות טוב. לכו תשוו את זה לקלאסה של אלונה ברקת, בעלים שנכשלת בעבודתה, זורקת מיליונים לפח, מחליפה מאמנים בקצב שהיה מבייש את קודמה ההזוי בתפקיד (אלי זינו) ולא מגיעה לשום תוצאות ראויות לציון על הדשא. אבל לפחות עם קלאסה.
3. אוהדי הכדורגל הישראלי חשו העונה מיאוס מהליגה. הם פתחו נגדה במחאה. לא מחאה מזן ההפגנות הצעקניות של ברקוביץ', אלא מחאה אמיתית, צרכנית. סוג של קוטג'. פחות צופים ראו העונה את ליגת העל בטלוויזיה (הרייטינג הממוצע של "המשחק המרכזי" העונה, 8.5% הוא הנמוך אי פעם); פחות אוהדים הטריחו את עצמם למגרשים: משחק בין מכבי חיפה למכבי ת"א בשבוע שעבר, עם השלכות קריטיות על הכרטיס לאירופה, משך כ-7,000 צופים לקרית אליעזר. משחק בין שתי הקבוצות הפאר האלו תמיד היה מביא מינימום עשרת אלפים איש, בלי קשר בכלל למצב בטבלה.
האוהדים יחזרו לכדורגל הישראלי רק אם ירגישו שהוא נקי-כפיים. כדורגל מלוכלך מבריח את הקהל, וזה הוכח גם בחו"ל (כל המעורבות בפרשת הקאלצ'יופולי באיטליה ב-2006 סבלו מצניחה חדה במכירת הכרטיסים מאז). התמונות החשודות שהגיעו מהמשחק בלאומית ביום שישי של בני לוד ונצרת לא יעזרו לשיקום האמון הכללי של הקהל.
הלכלוך פשה העונה בכל חלקה בכדורגל הישראלי. הריקבון התחיל להשפריץ בים גבה-גלי סוער ועכור: ההתאחדות, שהביאה על עצמה עם התנהלותה ועדת ביקורת ממלכתית מטעם משרד הספורט; האלימות; הטיפוסים המפוקפקים שפתאום תפסו כותרות, חלקם יעדים של משטרת ישראל; ואם כל זה לא מספיק, גם הכדורגל עצמו היה, לא נעים להגיד, חרא: הקבוצות הגדולות התרסקו ופינו את הדרך לקרית שמונה לאליפות מרגשת ומיוחדת בכל מובן סימבולי שרק תרצו, אבל משעממת ונטולת כל השראה בכל הקשור לצד המקצועי של כל העסק.
מי שבכל זאת מחפש סיבה אחת לקוות שיהיה טוב יותר, יכול להתנחם בעובדה שכמאמר השיר האלמותי ההוא, הכי חשוך לפני עלות השחר.