קשה היה שלא להתרגש לאחרונה מתמר שטטר, תינוקת בת שנה ו-8 חודשים הנאבקת בגידול סרטני נדיר, שכבר הספיק לשלוח גרורות לריאות. מספיק היה לקרוא את הדברים שכתבה אמה, קרן, בפייסבוק, לשמוע על אחיה התאום שמקיא גם הוא בכל פעם שאחותו עוברת טיפול כימי, ולחזות בחיוכה המתוק בערוץ 2 וב-ynet, כדי להתקשר למוקד עמותת "חברים לרפואה" ולמסור את פרטי כרטיס האשראי לצורך תרומה.
המוקדניות, שהציעו באותה הזדמנות לתרום גם לילד אחר, בן 3, שסובל מכוויות קשות, הצליחו לעתים לרכוב על פרץ הנדיבות של המתקשרים, אבל לא באותה עוצמה. כפי שכתב פרופ' דן אריאלי בספרו "לא רציונלי, אבל לא נורא", יש משמעות גדולה למוחשיות של הסיפור. את תמר כולנו ראינו, יש לה פנים ושם ועיניים מאירות. הפעוט השני נותר בגדר דמות מעורפלת, שמעוררת, מטבע הדברים, פחות הזדהות.
ילדים, כידוע, גונבים את ההצגה, אבל לא כולם באותה מידה. מה גורם לנו להירתם לטובת ילד מסוים ולהישאר אדישים לסבלו של אחר? מה מפעיל אצלנו את בלוטות הרגש ומביא אותנו לתרום כסף למשפחה שאותה אנחנו לא מכירים, אשר לא הציגה בפנינו את סיכויי הצלחת הניתוח שעבורו היא מבקשת כסף; ולא הסבירה אם יש לה כבר עזרה מקופת החולים או מהביטוח פרטי?
נכון, אנחנו מניחים שמשפחת שטטר לא הייתה משלמת את המחיר הכרוך בחשיפה אילו הייתה לה אלטרנטיבה. אבל רבים מאיתנו לא הרהרו בכך כלל לפני ששלפו את הארנק. התחושה שזה יכול היה להיות הילד שלי הביאה אותם לפעול מהבטן. וכשזה ילד שנמנה עם קבוצת ההתייחסות שלנו, כפי שמסביר אריאלי, קל הרבה יותר לעשות את החיבור.
"מבין כל החולים שאנחנו מנסים להכניס לתקשורת כדי לגייס עבורם כספים, ילדים קטנים וסרטן הולכים הכי חזק", מסבירה יעל הלר, דוברת עמותת "חברים לרפואה" שפעלה למען שטטר. "בתנאי, כמובן, שהם ישראלים ויהודים ונמנים עם הזרם המרכזי. מגזרים אחרים זוכים להרבה פחות אמפתיה. לחרדים, למשל, הרבה פחות תורמים. כשמגיע אלינו ילד חרדי, אני אומרת להורים שלו, אם ירצו להראות את הסיפור שלכם בתקשורת - אל תצטלמו; ואם חייבים, אז רק הילד, כי כשרואים משפחה חרדית תורמים פחות".
- מה לגבי עולים חדשים?
"גם מאוד קשה. פעם הצלחתי להכניס ל'ידיעות' סיפור של ילדה רוסייה בשם נויה; אני לא בטוחה שהיא הייתה זוכה לאותה התגייסות אילו היו קוראים לה אירנה קוזלובסקיה. כנראה בזכות השם הישראלי לא כולם הבינו שהיא רוסייה" .
- עד כדי כך אנחנו גזענים?
"בואי נגיד שישראלים אוהבים לעזור לישראלים שחיים בארץ. אני מנסה עכשיו להכניס לתקשורת ילד בן 3 עם סרטן בגזע המוח האחורי, שהוריו הם ישראלים שגרים בחו"ל ובאו ארצה לטיפולים, ולא מצליחה. וכשאני מציעה לתקשורת אדם עם שם רוסי כבד, ישר שואלים אם הוא יהודי, כי לא יהודים אף פעם לא מעלים לשידור. הדרך שלי להתמודד עם זה היא פשוט לא לדעת בעצמי אם המשפחה יהודייה או לא. אני אף פעם לא משקרת, פשוט יש נתונים שבשבילי הם מיותרים".
אז הנה כלל האצבע: כדאי להיות ישראלי, אבל לא ממש מלח הארץ, משפחת שטטר מכפר ורבורג חטפה לא מעט טוקבקים אכזריים בעקבות האזכור שאביה של תמר, דורי, הוא טייס באל על, מה שלכאורה מצייד אותו בכיסים עמוקים במיוחד. "עניין הטייס עורר הרבה זעם", מסבירה הלר, "ומה, תתחילי להסביר שהוא טייס טרי ושכפר ורבורג זה לא יישוב יקר כמו שדה ורבורג, ושחל כאן בלבול? הם כבר שברו חסכונות, לקחו הלוואה של 200 אלף דולר. אנחנו מאמינים שבן אדם לא צריך למכור את הבית שלו כדי לממן טיפול רפואי, אלא אם כן זו וילה בכפר שמריהו, ושזכותו לשמור על רמת חיים סבירה בלי למשכן את חייו".
- הטוקבקים האלה השפיעו על המשפחה?
"בוודאי. אחרי התגובות שליוו את החשיפה הראשונה הם לא רצו להיחשף שוב, ובסוף נקרעו והסכימו לעוד מאמץ, כדי לממן את השהות הארוכה שמתוכננת להם בארצות-הברית. חשיפה כזאת היא אף פעם לא כיפית, ומשפחות שמסכימות לה מבינות שאין להן ברירה. הנחמה היחידה היא שכשמדובר בילדים בדרך-כלל יש תוצאות; כשאני מוציאה הודעה על מבוגר הכתבים אפילו לא חוזרים אליי. זו אחת הסיבות לכך שחברי הוועדה שלנו, המנתבים תרופות מצילות חיים שמגיעות אלינו כתרומה, מעדיפים לא פעם להעביר אותן למבוגרים. הילדים בדרך-כלל מסתדרים, תמיד יהיה מי שיתרום להם".
קהות חושים בתקשורת
על רקע התמונה הלא מעודדת הזאת, קשה להיות אופטימיים לגבי סיכויי הצלחתו של הקמפיין החדש לתרומת מח עצם, שפרסמה השבוע עמותת עזר מציון. כוכביו הם 4 מבוגרים ממוצא תימני, עיראקי, בוכרי וגרוזיני שזקוקים לתרומת מח עצם, ונמנים עם עדות שמיעטו עד היום מלתרום למאגר הלאומי. בהשוואה לקמפיינים שהובילה העמותה עד היום, בכיכובם של ילדים חולים, מדובר בהימור גדול, אף שהסרטונים שהופקו להם מרגשים מאוד (סרקו את הברוקדים למעלה).
"יצאנו עם קמפיין שמנוגד לכללים", אומרת טל אלכסנדרוביץ', היועצת האסטרטגית של העמותה. "הוא מדגיש את הפן העדתי, אבל לא כבדיחה, ומובילה אותו רואת חשבון תימנייה בת 34. זו לא ילדה כובשת, אבל זו אישה שצריכה לחיות. יכול להיות שהיה לנו יותר קל אילו היו ילדים חמודים מאותן עדות, אבל אנחנו הלכנו על מבצע שמעביר מסר הגיוני ונכון, ומדבר לא רק אל הלב, אלא גם אל השכל".
- לפי מה שמתסמן את צריכה לנצח עם קלפים לא קלים מבחינת הציבור.
"אז מה נעשה עם האנשים האלה? ניתן להם למות? מי קבע שאימא לשלושה ילדים היא לא מרגשת? שאדם בן 50 הוא לא חשוב? להם אין משפחות וחיים ועתיד? זה שהם לא ילדים ולא מהעדה הנכונה אומר שאפשר לוותר עליהם?".
"אנחנו מודעים לכך שמדובר בקמפיין שהרבה יותר קשה לשווק", מאשרת מנהלת המאגר, ד"ר ברכה זיסר. "מניסיוננו, את הקמפיינים שהצליחו הובילו ילדים רהוטים עם קרחת ועם הורים שבכו. זה מה שגרם לאנשים לתת דגימה או להכניס את היד לכיס ולתרום. לצערנו לא רק ילדים תקשורתיים חולים, אלא גם מבוגרים. הקמפיין הזה הוא אמיתי, ומדבר על אנשים שחיים על זמן שאול. הם אולי לא נראים כל-כך חולים, כי הפסיקו להם את הטיפולים, וצמחו להם השערות בזמן שהם מחכים לתורם, אבל הם חולים, ומגיע להם שיתגייסו בשבילם".
- שקלתם לצלם אותם יחד עם הילדים שלהם, כדי להגביר את האמפתיה?
"שאלנו, והם לא רצו. אילו היינו לוחצים זה היה קורה, אבל הציניות הזאת נראית לי מוגזמת".
- איך זה עבד בעבר עם הילדים? מי שיתפו פעולה?
"הרבה משפחות לא רצו לחשוף ילדים לקמפיין. משפחות שחשפו את הילד הבינו שחרב חדה מונחת על צווארן, והיו מוכנות לעשות הכול כדי להציל את הילד. הן חשבו שיוכלו לחיות עם זה, ולא תמיד זה עבד. ילד שנכנס לכזה דבר צריך להיות ממשפחה מאוד תומכת, שמסוגלת להתמודד עם ההשלכות של החשיפה.
"אחת הסיבות, למשל, שהלכנו על קמפיינים עם בני 3 ו-4, ולא עם ילדי בית-ספר, היא שלילדים הגדולים יותר יש מודעות, ויש חברים שמדברים; כשילד כזה קורא על עצמו בעיתון, שאם לא ימצאו לו מח עצם הוא ימות, זה מאוד לא נעים".
על השגת הראיונות בתקשורת עם 4 המבוגרים הזקוקים להשתלה, אלכסנדרוביץ' עדיין עובדת. "הרף של התקשורת מאוד גבוה, ויש קהות חושים", היא מסבירה. "גם אייטם על ילד קשה להכניס, קל וחומר אנשים שלא נמנים עם הפרופיל הקלאסי. אנחנו לא מצפים להגיע ל-63 אלף דגימות, כמו שקרה במבצע ההתרמה של הילדה עמית קדוש; ואפילו אותה היה בהתחלה מאוד קשה להכניס לתקשורת. אבל אנחנו מאמינים שאנשים יגלו בגרות ושגם הפעם זה יתפוס תאוצה".
למידע על המאגר הלאומי לתורמי מח עצם, ולתרומות: 1-800-236-236.