הפעם הראשונה שלי בווימבלדון היתה ב-1980. הייתי בן 13. איאן פרומן לקח אותי ללונדון לראות את הטורניר שהוא חלומו של כל שחקן טניס. הושיבו אותי במגרש מספר 2 המיתולוגי, וזכיתי לצפות באותו יום בשלמה גליקשטיין עושה היסטוריה ומנצח את ראול רמירז המקסיקני במשחק שנחקק בזיכרוני עד היום.
מגרש מספר 2 כבר לא קיים. כמו הרבה דברים שהשתנו בווימבלדון. במהלך השנים עברו מתקני ווימבלדון שיפוץ כללי ובנייה מחדש, והתאימו את עצמם לעידן הנוכחי, ואני לא מדבר רק על היציעים או חדרי ההלבשה: גם סוג הדשא השתנה לגמרי. במקום הדשא הווימבלדוני המהיר, שתלו דשא "איטי" יותר. אפילו משקל הכדורים השתנה. כל זה כדי לאפשר משחק עם יותר חבטות מצד לצד, על מנת לעצור את הביקורות ההולכות וגוברות על כך שהטורניר הפך למשעמם ומתרכז בהפצצות של חבטות הגשה. כתוצאה מכך גם השתנה סגנון המשחק שהוא תוצר לוואי של תנאי המגרש והכדורים. כך שאותן קלישאות על "המשטח המהיר" בווימבלדון שהיו נכונות לשנות השמונים, הרבה פחות נכונות להיום. ווימבלדון היום הוא לא באמת ווימבלדון.
***
בניסיון להסביר מה מרגיש טניסאי שדורך על מגרש דשא, אחזור לפעם הראשונה שלי. ארבע שנים אחרי שצפיתי בגליקשטיין מהיציע, קיבלתי הזדמנות לשחק על דשא. הייתי בן 17 והגעתי לטורניר הנוער של ווימבלדון. קשה לתאר את ההתרגשות העצומה שאחזה בי. בתור אחד שגדל על האספלט של רמת השרון, היה משהו כמעט מיסטי בלשחק על דשא. אבל זה יהיה די יומרני להגיד שמיד הפכתי לשחקן דשא: לקח לי מספר שנים להבין את הניואנסים של המשטח, שלא דומה לשום משטח אחר.
לא מעט פעמים מצאתי את הכדור עובר מתחת למחבט שלי בגלל הקפיצה הנמוכה שלו - אותה תופעה של כדור שפוגע במשטח ולא מתרומם בחזרה כמו שהוא "אמור" להתרומם. הדשא שנראה מרחוק יפהפה וירקרק מייצר הרבה קפיצות גרועות לכדור, מהמורות קטנות שמסיתות את הכדור סנטימטרים הצידה וגורמות לפגיעה במקומות לא טובים במחבט ולחבטות לא נקיות. בגלל המשטח הלא אחיד יש צורך לכופף את הברכיים כמעט בכל חבטה, ולהפעיל שרירים אחרים מבדרך כלל, מה שמייצר דרישות פיזיות שונות לגמרי מהשחקנים.
כל אותם טניסאים שחיים על חבטת הטופ-ספין, שהיא הלחם והחמאה של הטניס המודרני, מגלים שהיא הופכת כמעט חסרת משמעות על דשא, משטח שלא מגיב לטופ-ספין. החבטה האולטימטיבית על דשא היא חבטת החיתוך שמשכיבה את הכדור נמוך ומאלצת את היריב להתכופף, וגורמת לטעויות. גם היום, למרות שתילת דשא הרבה יותר "איטי", עדיין "הסלייס" היא החבטה הקטלנית ביותר. הבעיה היא שאין יותר מדי שחקנים שמשתמשים בחבטה הזאת, מאחר וקשה לשנות הרגלים של שנה שלמה בשבועיים. פדרר הוא מהבודדים שמשתמשים הרבה ב"סלייס", אנדי מארי גם מגוון מדי פעם, אבל רוב השחקנים פשוט מתעלמים מהעובדה שמדובר במשטח שונה ופשוט משחקים את משחקם הרגיל.
אנדי מארי. מהיחידים שמתאימים עצמם למשטח
***
יש הרבה דרכים לספר על השוני של ווימבלדון מכל מקום אחר שבו דרכתי. אני זוכר דווקא את ההופעה שלי בטורניר הנוער שבו פגשתי את אוסף הכדורים ה-"Ball Boy", שבכלל לא היה נער אלא גבר קירח בשנות ה-30 לחייו. עד אותו רגע חשבתי לתומי שאוספי הכדורים הם ילדים חובבי טניס שהתנדבו לבוא לאסוף כדורים לשחקנים המקצוענים כפי שאני עשיתי בילדותי ברמת השרון. בווימבלדון הראשון שלי למדתי שלהיות אוסף כדורים זה מקצוע שבו מרוויחים כסף וצריך לעבור השתלמויות, ותנאי הקבלה די מחמירים. זו הרגשה די מוזרה (ונחמדה) כשמישהו שגילו כפול משלך משרת אותך במשך המשחק, מביא לך מים ומגבות ומנקה את הכדורים שפספסת ברשת, וכל זה ברצינות תהומית ומקצוענות מושלמת כאילו שאתה מינימום בוריס בקר.
כשאתה נכנס למתקן לפני תחילת הטורניר המגרשים נראים פשוט נפלא. אסור לאף אחד לשחק על המגרשים במהלך השנה למעט שבועות בודדים ובימים שלפני הטורניר. כך נוצר מצב אבסורדי שהמתקן הזה מתוחזק כל השנה, רק בשביל אותם שבועיים שבהם נהרס הדשא כבר אחרי יומיים. רק לאחרונה קראתי ב"ניו יורק טיימס" כי הטיפול בדשא הוא תורה בפני עצמה: בחורף קוצצים אותו לגובה 15 מ"מ בדיוק, בחודש מארס הוא מקוצץ ל-12 מ"מ, בתחילת אפריל 9 מ"מ, ועם תחילת הטורניר עוברים ל-8 מ"מ.
אבל זו בדיוק היתה הבעיה של מגרשי הדשא שהביאה להכחדה שלהם בסופו של דבר. אף אחד לא רצה להתעסק עם משטחים שאסור לדרוך עליהם כל השנה, ושעלות התחזוקה שלהם יקרה להחריד. עד שנות השבעים שוחק רוב הסבב על משטחי הדשא שהם המשטח המקורי שעליו הומצא המשחק במתכונתו הנוכחית. לראייה, השם המקורי של הענף הוא Tennis Lawn (טניס מדשאות). עד 1977 שלושה מתוך ארבעת הטורנירים הגדולים, הגראנד סלאמים, שוחקו על דשא, מה שהפך את השליטה במשחק רשת להכרח עבור כל שחקן רציני. שחקנים פגשו את הדשא מספר משמעותי של שבועות בשנה, ובאמת חלק מהם הפכו למומחי דשא לכל דבר, ממש כמו מומחי החימר של ימינו.
התהליכים שעבר הענף ב-40 השנים האחרונות הפכו את המשטח המקורי והנפלא הזה לזניח. כמעט לגימיק. החודש ראיתי את שחר פאר מצייצת בטוויטר שהיא עומדת להתאמן על דשא, שנה אחרי ששיחקה עליו בפעם האחרונה. שנה שלמה בלי לעלות על דשא??!
וכך, בכל שנה שעברה, נסגרו עוד ועוד מועדוני הדשא. המעבר של המועדונים למשטחים הסינתטיים והקשים נגדה אולי את הרוח ההיסטורית של הענף, אבל הפכה את הטניס לענף המשגשג שהוא כיום והורידה אותו אל העם. בתקופה שהדשא שלט היה הענף נחלת בני האצולה והמעמד העליון.
היום ובעשורים האחרונים תפס לעצמו הטניס את הנישה של הענף האינדיבידואלי הפופולרי ביותר בעולם, שאמנם עדיין אינו של מעמד הפועלים, אבל הוא הרבה יותר עממי ונגיש לבני אדם ממוצעים.
שחר פאר. שנה בלי אימונים על דשא
***
הייחוד של ווימבלדון לא מגיע רק המשטח: הוא תוצר של הילה שנוצרה על-ידי מעל מאה שנים של היסטוריה, מסורת אנגלית והעובדה שהאנגלים פשוט אוהבים לעשות הכל קצת שונה משאר העולם. כל מי שנכנס בשערי מועדון ה"אול אינגלנד קלאב" יודע למה אני מתכוון. הקהל בווימבלדון, יותר מבכל הטורנירים האחרים מבין טניס, ומוכן לישון ברחוב שבוע ימים כדי להשיג כרטיס לטורניר. המשטרה אפילו משתפת פעולה ומתירה ל"הומלסים" הללו ללון באוהלים ברחוב בימים שלפני פתיחת הקופות.
גם בתור שחקן, ההכנה לווימבלדון שונה מכל טורניר אחר. בעבר היינו עורכים תקופת הכנה של 3-4 שבועות לפני ווימבלדון, שבהם היינו מנסים לשכוח לתקופה קצרה את כל ההרגלים שלנו ואת סגנון המשחק וממציאים לנו סגנון חדש, הלא הוא ה"הגש ורוץ לרשת". זו היתה כמעט אקסיומה שמי שעולה לרשת יותר פעמים יזכה במשחק. ראינו את השחקנים הגדולים בווימבלדון עושים את זה, וניסינו ללכת בדרכם. גם כשביורן בורג זכה ב-5 ווימבלדונים רצופים מהקו האחורי, עדיין היה ברור שעליה לרשת יותר משתלמת על הדשא. בורג היה פנומן שהיה היוצא מהכלל, כשג'ון מקנרו הביא את סגנון העלייה לרשת לדרגת אמנות והביס את בורג בגמר של 1981, הוא נתן גושפנקא לעליונות של הסגנון הנ"ל. אנחנו ראינו את ג'וני מק וניסינו לחקות.
מדוע היום שחקנים כבר מוותרים לחלוטין על ההכנה הכל כך קריטית לפני ווימבלדון? מאחר שמדובר בעונת דשא כה קצרה, שחקנים הפנימו שאין טעם לנסות ולשנות סגנון. כך נוצר מצב אבסורדי שבו שחקנים משחקים באותו סגנון שבו הם משחקים על משטחים קשים ועל חימר, כלומר הפצצות טופ-ספין מהקו האחורי עד שמישהו ממצמץ. לכן שחקנים כמו דיוקוביץ', פדרר או נדאל יכולים להרשות לעצמם להגיע לווימבלדון כמעט ללא משחקי הכנה - כי כולם משחקים באותו סגנון ממילא, והיתרון האיכותי שלהם יבוא לידי ביטוי על כל משטח. חימר, אספלט, דשא וגם חול אם היה כזה.
