א.
למה אתה בוכה אבא? שאל אותי הילד שנכנס לחדר העבודה בעודי כותב את השורות האלה, ומי זה האיש הזה במחשב? קראו לו רועי, עניתי, רועי קליין. חבר שלך? שאל הילד. לא, אמרתי. מה קרה לו? הוא מת. איך? במלחמה. היום? לא, לפני שש שנים. עוד לא הייתי בעולם. נכון. איך הוא מת? טנק ירה בו? לא, הוא הציל את החברים שלו. הוא הרג את הרעים? לא, הוא שכב על רימון. מה זה רימון? פצצה קטנה שזורקים ביד. למה לא יורים אותה מתותח? כי לא לכל מקום אפשר להביא תותח. אז למה הוא שכב על המלון? הוא לא יכל לשפוך עליו מים? לא מלון, רימון, ולא. למה? לא יודע, אולי בדיוק נגמרו לו המים. אז למה הוא שכב עליו? כי הוא העדיף למות בעצמו, העיקר להציל את החברים שלו.
הילד חשב, וחשב עוד קצת. באמת גיבור, אמר. הנהנתי. אבל אם לא הכרת אותו, אבא, למה אתה בוכה? בערך בשלב הזה משכתי באפי, לקחתי את הילד והושבתי אותו על הברכיים. יש דברים שהשתיקה יפה להם, אמרתי, יש דברים שדווקא הצעקה יאה להם, ויש דברים, בני, שזו הדמעה שהולמת אותם.
מה זה הולמת, זה כמו עולם שמת? לא, הולמת זו מילה נרדפת למתאימה. גם אתה היית גיבור כשהיית חייל, אבא? לא ממש. למה? כי אי אפשר שכולם יהיו גיבורים. למה? כי אז העולם היה נורא משעמם.
ב.
שש שנים היום למעשה הגבורה וליום מותו של רב-סרן רועי קליין. יש דברים שלא עוזבים אותך, ובשבילי זה אחד העיקריים שבהם. אני אפילו לא צריך לבדוק את התאריך. אני יודע שזה היה בתחילת חודש אב, 26 ביולי.
לא נעים לי לומר, אבל אני מתקשה לזכור את ימי הפטירה של שני הסבים האהובים שלי וכמו כל מיני גברים מפוקפקים ממני בהרבה, יש לי ספק סביר לגבי יום הנישואין של עצמי, אבל השמע ישראל של רועי קליין ותאריך מותו כמו נעוצים לי במוח.
אנחנו לא קרובים, אנחנו לא בני אותו גיל, נדמה שאנחנו לא חולקים דבר מלבד נקודות השקה ביוגרפיות חופפות (בני עקיבא וכאלה), ובכל זאת - או אולי בזכות זאת, מי יודע - הוא אחד הגיבורים שלי, וכל שנה בערך בזמן הזה אני נהיה עצוב ופטריוט ומתגעגע לאדם שמעולם לא ראיתי ושאם הייתי רואה סביר להניח שלא ממש היינו מתחברים.
רשימת הגיבורים שלי, שעל פיה אני מנסה לחנך את ילדיי (או אנסה בעתיד, בינתיים לא עושה רושם שאני איזה מחנך מי יודע מה), היא אקלקטית במקרה הטוב, אבל איכותית, לפחות בעיניי. יש בה מגלי ארצות וכוכבי רוק, יש בה סופרים וספורטאים, יש בה בטלנים ושתיינים, יש בה כמה טיפוסים מפוקפקים למדי ויש בה גם לא מעט דמויות שמעולם לא חיו באמת.
אבל אתם יודעים מה אין בה? אין בה מתאבדים.
ג.
ובמעבר שאין חד ממנו, מרועי קליין למשה סילמן. אני לא משווה, כמובן. כי אין מה להשוות וכל השוואה היא מופרכת לחלוטין, ובמקרה הזה אפילו קצת מזעזעת.
אבל רגע, חכו שנייה עם הנטייה האוטומטית לא להשוות. האמנם? האמנם באמת אין מה להשוות? ולמה בעצם אין מה להשוות, כי אתם אומרים שאין מה להשוות? אולי דווקא יש מה להשוות? ואולי על דרך ההשוואה אפשר ללמוד דבר או שניים? מצטער, אבל כל ה"אין מה להשוות" לא מקובל עליי. נכון להשוות, ואני בעד להשוות כל דבר לכל דבר כמעט, גם אם המסקנה בסוף תהיה שאכן אין מה להשוות. ואולי זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שצריך לעשות - להשוות את מה שאין להשוות. אחרי הכול, אני לא מכיר עוד המון דרכים טובות לחשוב על דברים כמו איזו השוואה טובה, ואתם?
ואחרי שכל זה נאמר, הרי שיש לנו פה שני ישראלים שהקריבו את חייהם (כאן הייתה יכולה לבוא קלישאה מסוג "את היקר להם מכול") למען מטרה גדולה יותר. את זה אי אפשר להכחיש, נכון? זה לא היה אקט פרטי, זה לא היה אקט של ייאוש, זה לא היה אקט של בריחה. זה לא שהשוויתי את סילמן לאדם שנכנס לסרטן או את קליין לאדם שהתאבד בגלל אהבה נכזבת. אולי בכל זאת אפשר להשוות את מה שאי אפשר להשוות.
ד.
אבל רגע אחד, שנייה, סטופ, עצור. בין מה למה אני בכלל משווה פה? האם אני משווה בין שניהם? ברור שלא. אין לי את הכלים ובכל מקרה, אין לזה שום טעם. נכון יותר יהיה לומר שאני משווה את עצמי, או יותר נכון, משווה בין היחס שלי והתגובות שלי למעשיהם של שני האנשים הנ"ל.
על רועי קליין כבר כתבתי. וסילמן: אני לא יכול לבכות על משה סילמן. אם הייתי הולך ללוויה סביר להניח שהייתי בוכה, זה ברור, אבל עם המעשה שעשה אני לא יכול ולעולם לא אוכל להזדהות. בחלק מהאירועים שהיו בעקבות סילמן קראו לו חלק מהאנשים גיבור. זה הכעיס אותי. זה קומם אותי. זה פגע בי. כאדם, כישראלי. זה היה לי זר. זה, וניסיונות ההצתה שבאו בעקבותיו. נכון לשעת כתיבת שורות אלה יש כבר שבעה אנשים שניסו והיד עוד נטויה.
וזה בכלל לא עניין של מחאה או שיוך פוליטי, בדיוק כמו ששני האנשים ששרפו את עצמם למוות כהתנגדות להתנתקות - ילנה בוסינובה וברוך בן מנחם - לא הפכו לסמלים של הימין או לאייקונים ישראליים מכל סוג אלא נשכחו מלב.
וזו בדיוק הנקודה: זה לא האתוס שלי, זה לא האתוס שלנו. זה הכי לא ישראלי. זה הכי לא יהודי. אנחנו לא יכולים להתחבר לזה. עובדה. תוכיח גם הנוכחות הדלה בהפגנה שהתרחשה קצת פחות מיממה אחרי פטירתו של סילמן. אני אמנם הלכתי, אבל היה לי קשה.
כחלק מהחינוך הלאומני והאתנוצנטרי שקיבלתי הכניסו לי טוב-טוב לראש שאנחנו אוהבים את החיים, אבל "הם" אוהבים את המוות. חונכתי על האמת המוחלטת: המציל נפש אחת (מישראל, לדאבוני. זה לא היה חינוך מושלם) כאילו הציל עולם מלא - כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו. החיים חשובים. אין כמו החיים. בשבילם צריך לעשות הכול. זו המשיכה להיות עבורי אמת גם הרבה שנים אחרי שנטשתי את קו המחשבה ההוא, וזו עדיין אמת. אם להקריב את החיים, אז רק בשביל הרבה חיים אחרים, לא למען ההקרבה עצמה.
ההכרה הזו נעוצה בנו עמוק מאוד. והאמת שזה אחד הדברים היותר טובים שהצליחו להכניס לנו.
ה.
אז אם כך, איך בכל זאת נוכל להסביר את שלל מקרי ההצתה האחרונים? איך ולמה פונים כל-כך הרבה אנשים נגד דבר כל-כך בסיסי, נגד כל מה שהוא ישראלי או יהודי? האם זה רק בגלל המצב הכלכלי או הייאוש הספציפי? אחרי הכול, תמיד היה פה עוני, ותמיד התאבדו אנשים בגלל מצוקה כלכלית. אז מה גורם להם ללכת לקיצוניות המוחלטת הזו ולהצית את עצמם?
על מנת למצוא את התשובה, אולי עלינו להפוך את נקודת המבט ולהסתכל על המערכת שגרמה לכל האנשים האלה לנסות ולהצית את עצמם. תגידו לי אתם, ישראליות וישראלים טובים שכמותכם - האם הקפיטליזם החזירי הזה, האלים והדורסני, שבמסגרתו אנחנו חיים כבר כמה עשורים, האם הוא ישראלי? האם הוא יהודי? האם הוא שייך לתרבות שלנו, או שמא מדובר בנטע זר, בסוג של מחלה?
לי התשובה ברורה. ישראל הפכה להיות מדינה שכזו שבה אנשים יכולים להצית את עצמם הרבה לפני שאנשים התחילו להצית בה את עצמם בפועל. מדינת ישראל הפסיקה להיות ישראלית ויהודית הרבה לפני החלשים והמוזנחים שבאזרחיה. היא יצרה את התנאים. באותה המידה יכולה הייתה להצית את הגפרור.
הרהור
בחלק מהאירועים לזכרו של משה סילמן קראו לו גיבור. זה קומם אותי. זה הכעיס אותי. זה פגע בי. כאדם, כישראלי