לפני חמש שנים השאיר הוגו צ'אבס מספר טלפון. הוא ביקש מבני ארצו למסור כל טיפת מידע שיש בידיהם על נסיבות מותו של el Libertador, "המשחרר". מדוע לא, מחוץ לבעיה טכנית קטנה: "המשחרר", הלוא הוא סימון בוליבאר, מת 180 שנה קודם, ב-1830.
איש עדיין לא השאיר מספר טלפון, כדי לברר את נסיבות מותו של הוגו צ'אבס. מדוע זה איחרו הרופאים לגלות את הגידול הממאיר אי-שם בגופו? (עדיין איננו יודעים איפה בדיוק היה הגידול. זה היה סוד מדינה ב-20 חודשי חייו האחרונים) ולאחר שגילו, מדוע היה צריך לשלוח אותו לקובה? ולאחר שנשלח לקובה, פעם אחר פעם, האומנם קיבל שם את הטיפול האופטימלי?
ראשי מדינה מסורטנים מגיעים אל מרפאת מאיו בקליבלנד, במערב התיכון של ארה"ב; או אל סלואן-קטרינג בניו-יורק. אין זאת אומרת, חס ושלום, שאין אונקולוגים מובחרים במקומות אחרים, כולל הדסה ואיכילוב. אבל בחצי הכדור המערבי כל כך הרבה יותר קל לקפוץ לארה"ב.
לא הוגו צ'אבס. הוא חי ומת על עקרונות. שנאת "האימפריה" (כך קרא לארה"ב) ואהבת קסטרו חייבה אותו להקריב את חייו על מזבח הרפואה הקובאנית (צריך להוסיף, ללא היסוס, שאלפי רופאים קובאניים בשליחות ממשלתם הצילו המוני בני אדם בארצות עניות באפריקה ובאמריקה הלטינית).
אבל האובססיה הפרטית שלו עם סימון בוליבאר היא מפתח להבנת התופעה המרתקת של חיי הוגו (בעצם, אוגו) רפאל צ'אבס פריאס.
ממש כמו "המשחרר"
בוליבאר גירש את הספרדים מן החלק הצפוני של דרום אמריקה. הוא קיווה לכונן רפובליקה יבשתית, שתשתרע מן האוקיאנוס האטלנטי עד האוקיאנוס השקט. תחת זאת הופיעו שם חמש רפובליקות. אחת מהן נקראת על שמו, בוליביה.
בוליבאר עמד בראש הרפובליקה של "קולומביה הגדולה", אשר כללה את קולומביה ואת ונצואלה של ימינו. הוא רצה יותר מעצמאות מדינית. הוא רצה תיקונים חברתיים. אגב מאבק בלתי פוסק נגד תומכי הסדר הישן, בוליבאר יצר דפוסי התנהגות אשר נעשו לחם חוקה של אמריקה הלטינית והרעילו את תרבותה הפוליטית. הוא הכריז על עצמו "נשיא לכל חייו", ואחר כך גם "דיקטטור". הוא התפטר לבסוף, ועמד לצאת לגלות באירופה. השחפת הקדימה את הפלגתו. הוא מת בגיל 47.
צ'אבס פיתח הזדהות עמוקה עם בוליבאר. הוא אפילו הוסיף את התואר "בוליבארית" לשמה של ארצו. ממש כמו "המשחרר", אף הוא לחם נגד "האוליגרכיה". ממש כמו "המשחרר", אף הוא היה יעד בלתי פוסק לחתרנות.
ב-2002, "האוליגרכיה" ניסתה את כוחה בהפיכה צבאית, והחזיקה בשלטון שלושה ימים. ב-2003 היא יזמה שביתה כללית, אשר שיתקה את כלכלת ונצואלה, ושיבשה באופן חמור את תעשיית הנפט, המקור הכמעט בלבדי של הכנסות במטבע חוץ. ב-2004 היא יזמה משאל עם להעביר את צ'אבס מכהונתו. ב-2005 היא החרימה את הבחירות לקונגרס (פרלמנט).
"סוציאליזם של המאה ה-21"
האיפיון "אוליגרכיה" היה תמיד מרושע וחסר שחר. האופוזיציה אמנם היתה במיעוט, אבל הקיפה לפחות 40% של האוכלוסייה. כאשר השתתפה בבחירות, נציגיה נבחרו למושלים ולראשי ערים. זו המכונה "אוליגרכיה" היא בעצם המעמד הבינוני. מנהיגי הבינוניים חזרו ושגו שגיאות איומות.
ההפיכה הכושלת נגד צ'אבס (המתוארת בסרט תעודה מצוין, tinyurl.com/6xk3v6a) הציגה את האופוזיציה במערומיה. היא חשבה שתוכל להחזיר את הגלגל לאחור באמצעי הלטינו-אמריקאי הישן: כיבוש ארמון הנשיאות. ההפיכה התמוטטה, מחולליה נמלטו לכל עבר, וצ'אבס השתכנע שאין מנוס מהאצת ה"סוציאליזם של המאה ה-21". הוא אמנם נבחר בבחירות דמוקרטיות, לא פחות מארבע פעמים, אבל בין בחירות לבחירות הוא שלט כרודן.
השבתתה של תעשיית הנפט הקלה על צ'אבס לטהר אותה מכל גילוי של התנגדות לשלטונו. מאותו הזמן ואילך הוא התחיל להשתמש בהכנסות הנפט העצומות כמו היו קופה פרטית.
החרמת הבחירות לקונגרס הורידה את האופוזיציה מן הבמה למשך חמש שנים, והעניקה לצ'אביסטים מונופול מלא על תהליך החקיקה. אחת התוצאות היתה האצלת סמכויות חקיקה על צ'אבס, בנוסח שהיה מקובל על הפשיזם האירופי בשנות ה-30. רצונו נעשה העיקרון המנחה של חיי ונצואלה.
להישאר בשלטון עד 2030
עליית צ'אבס לשלטון, בבחירות של 1998, היתה כשלעצמה ביטוי לחולשת הדעת של המעמד הבינוני. שש שנים קודם, בהיותו קולונל במדים, ניסה צ'אבס לתפוס את השלטון בכוח. הוא כבש את ארמון הנשיאות, והניס משם את הנשיא הלא פופולרי קרלוס אנדרס פרס. ההפיכה התמוטטה. צ'אבס הועמד למשפט, ונחבש בכלא לשנתיים. כאשר יצא, הוא נשבע אמונים לתהליך הדמוקרטי, והורשה להתמודד בבחירות.
מדהים איך דמוקרטיות ליברליות עקרות נוהגות בכסיות של משי ברודנים בכוח. לא, צ'אבס לא היה אדולף היטלר, אבל מסלול עלייתו לשלטון מזכיר להפליא את זה של היטלר: הפיכה כושלת, בית סוהר קצר ימים המעניק לו הילת גיבורים, כניסה לפוליטיקה דמוקרטית לאחר שחרורו, ולבסוף עליה חוקית בהחלט לשלטון שלא על מנת לרדת ממנו.
לפני שנודע כי הסרטן מקנן בגופו, צ'אבס נהג להגיד שהוא יישאר בשלטון עד 2030. אין כל סיבה לפקפק בזה. רק כדור או מחלה יכלו להוציא אותו מארמון מיראפלורס.
עצם עלייתו של צ'אבס היתה תוצאת עקרותו של התהליך הדמוקרטי. ונצואלים נהגו להתפאר במשך שנים, שארצם, לצד קולומביה, היא "הדמוקרטיה היחידה בדרום אמריקה". מחוץ לשתיהן, באמצע שנות ה-70 היו משטרים צבאיים בכל הארצות הדוברות ספרדית ופורטוגלית, מתעלת פנמה דרומה.
אבל הדמוקרטיה הוונצואלית התפתחה למשחק של כסאות מוזיקליים, כאשר שתי מפלגות התחלפו בשלטון מבלי שמשהו השתנה. "משהו" הוא הפער בין עניים לעשירים, שעושר הנפט דווקא הגדיל אותו. לוונצואלה יש עתודות נפט גדולות מזו של ערב הסעודית, אם כי איכות הנפט שלה נופלת בהרבה מזו של הסעודים, ומחייבת זיקוק מורכב ויקר.
המחיר היה כבד
בין 1971, כאשר מחירי הנפט התחילו להאמיר, עד 1997, ערב עליית צ'אבס, העוני בוונצואלה עמד לפחות על 45%. חישוב שמרני מראה שלא חל בו כל שינוי, על אף הכנסות הנפט; אבל חישוב אחר מראה שהוא עמד בסימן עליה בלתי פוסקת (tinyurl.com/cgnnov6).
צ'אבס חזר והניח את העוני ואת חוסר השוויון על השולחן. הוא הרעיף סובסידיות מזון על העניים, הוא פתח מרפאות ובתי חולים בשבילם, הוא בנה שיכונים. העניים גמלו לו באהבה - ובתמיכה אלקטורלית.
אבל המחיר היה כבד מאוד: ניהול כושל ואבסורדי של הכלכלה, פילוג חסר תקנה של החברה, פשיעה מסיבית, בזבוז משאביה של ונצואלה על הרפתקאות מעבר לים, קרע מר עם ארה"ב, ברית לא-מובנת עם כל עריצי העולם (נניח שאיראן היא שותפת טבעית נגד "האימפריה", אבל מה פתאום סיפור אהבה עם הרודן הגרוטסקי של בלארוס? ולשם מה ההכרה המהירה בכיבוש הרוסי של צפון גרוזיה?).
כך או כך, צ'אבס היה מקור של השראה ושל סקרנות, וכמובן גם של לעג ושל טינה. חייו סיפקו רגעים הירואיים ורגעים פאתטיים; מותו קישט עמודים ראשונים של עיתונים בכל רחבי העולם (למשל, "אל אחבאר" של לבנון, תומך חיזבאללה ואיראן, מקדיש היום ארבעה עמודים למות צ'אבס).
השאלה "מי הרג את הקומאנדאנטה" כבר נשמעת. יורשו המיועד, ניקולאס מאדורו, לשעבר נהג אוטובוס, כבר רמז שארה"ב הרעילה את הנשיא. ידיד הנפש של צ'אבס, אחמד אחמדיניג'אד, הודיע שצ'אבס יחזור. ממש. פיזית.
הוא יקום לתחיה, כמו "האימאם הנסתר" של השיעים (הם מחכים לו זה אלף שנה) וכמו ישו כריסטוס.
יחזור או לא יחזור, הוא יוסיף לפעם כדיבוק בוונצואלה ובדמיונו הנסער של השמאל הלטינו-אמריקאי. לישראלים לא תהיה סיבה להתגעגע אל האיש שניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ארצם, הטיל עליה אחריות ל"שואה חדשה", והכריז כי "אלה שהרגו את ישו שולטים עכשיו בעולם".
אוצרות הנפט מימנו את כלכלת צ'אבס
"הסוציאליזם של המאה ה-21", שהנהיג צ''אבס, כלל 1,000 הלאמות ויותר של חברות מסחריות ושל נדל"ן, בדרך כלל מבלי להציע פיצויים ל"בעלים המושחתים והמטונפים". אוצרות הנפט אמנם מימנו את כלכלת צ'אבס, אבל גם כך חובה הלאומי של ונצואלה גדל תחת שלטונו מ-28 מיליארד דולר ל-90 מיליארד. האינפלציה תחת צ'אבס עמדה על שיעור שנתי ממוצע של 22%, מן הגבוהות בעולם.
ההשקעות הזרות הישירות בוונצואלה פחתו כמעט בחצי ב-14 השנה האחרונות, ל-1.7% של התמ"ג. שוויין של החברות הנסחרות בבורסה של קראקס פחת מ-7.6% של התמ"ג ל-1.9%. תפוקת הנפט של ונצואלה פחתה מ-3.2 מיליון חביות ביום ל-2.5 מיליון. שיעור התאונות בבתי הזיקוק עלה בהתמדה בגלל תחזוקה לקויה. תאונה אחת כזאת בשנה שעברה הכריחה את ונצואלה לייבא דלק.
את הנזק הזה איזנה העלייה העצומה במחירי הנפט שוונצואלה מוכרת, בעיקר לארה"ב: פי עשרה מאז עלה צ'אבס לשלטון. בזכות זה גדלה ההכנסה השנתית לגולגולת פי שלושה, ועמדה על בשנה שעברה על 13,000 דולר ויותר (מקום 96 בעולם). אבל תלותה של ונצואלה בנפט גדלה מאוד. חלקו ביצוא גדל מ-80% ל-95%.
הפשע האלים בוונצואלה הוכפל, או אפילו הושלש. לפי עמותה עצמאית בוונצואלה, נרצחו בה בשנה שעברה 21,700 בני אדם, שיעור מבהיל של 100,000 תושבים (לשם השוואה, בישראל המספר עמד ב-2011 על 2.1 לכל 100,000. ראו tinyurl.com/2bnwhxf).
* רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com
(מקורות: הבנק העולמי, קרן המטבע הבין לאומית, האו"ם, "וול סטריט ז'ורנל")