הטיפים שמקבלים מלצרים במסעדות נחשבים לחלק מהכנסתו של המלצר, לצורך חישוב קצבת הביטוח הלאומי המגיעה לו או לשאריו, ולא לחלק מהכנסתה של המסעדה המעסיקה אותו - כך קבע השבוע בג"ץ, בפסק דין עקרוני שניתן בהרכב מורחב של 7 שופטים, בדיון נוסף על פסק דין שניתן בבג"ץ ביולי 2010.
פסק הדין משקף חילוקי דעות עמוקים בעליון וניתן ברוב של 4 שופטים נגד 3: בדעת הרוב נמצאים נשיא העליון אשר גרוניס והשופטים עדנה ארבל, סלים ג'ובראן וחנן מלצר; ובדעת המיעוט נותרו המשנה לנשיא מרים נאור והשופטים אליקים רובינשטיין ואסתר חיות.
בפסק הדין המקורי חויב המוסד לביטוח לאומי בתשלום קצבת תלויים למשפחתו של מלצר, שנהרג לאחר שניסה להציל צעירים שהחלו לטבוע בים. הקצבה חושבה לפי שכר הכולל את ההכנסה מטיפים, וכעת החליט העליון להותיר את פסיקתו על כנה, תוך שהשופטים מביעים את עמדותיהם העקרוניות בסוגיה, המערבת תחומי משפט שונים, ובהם דיני הביטוח הלאומי, דיני מס ודיני עבודה.
המחלוקת בין שופטי העליון התמקדה בשאלה אם יש לראות בטיפים הכנסה של המסעדה, שבגינה חייב המעביד בדיווח ובניכוי מס ותשלומי ביטוח לאומי.
הנשיא גרוניס קבע כי "אין זה ראוי ליצור, בדרך שיפוטית, הסדר כולל חדש שיביא לרפורמה במעמדם של דמי התשר ובחובת הרישום שלהם. הסדר מסוג זה מעורר שאלות של מדיניות כלכלית וחברתית הנוגעות, בין היתר, למאפייניו של ציבור המלצרים בישראל ולאפשרות אכיפת דיני המס והביטוח הלאומי על ציבור זה ועל מעסיקיו. לכל הסדר כזה יהיו השלכות שונות על שוק המסעדות בישראל".
לדברי גרוניס, בידיו של המחוקק יש כלים מתאימים יותר מאלה שבידי בית המשפט לבחינת הנושא, וראוי כי הסוגיה תוסדר בחקיקה.
השופטים ג'ובראן וארבל ביקשו להשאיר את הסוגיה ללא הכרעה. השופט מלצר ציין כי "גם אם יש קשיי אכיפה מסוימים כתוצאה מייחוס ההכנסה מתשר לעובד ולא למעביד, אין הדבר יכול לשמש שיקול מכריע לצורך שינוי פרשנות שניתנה זה מכבר".
הפרשנות הקיימת, קבע מלצר, אף מתיישבת בצורה מדויקת יותר עם לשון החוק, והיא מאפשרת התחשבות בנסיבות הקונקרטיות של תשלום התשר.
נאור: הכנסה מטיפים היא הכנסה של המסעדה
ושוב, כמו בפסקי דין נוספים מהעת האחרונה, מצאה עצמה השופטת נאור מובילה עמדה מנוגדת לזו של הנשיא גרוניס. לדעת נאור, הכנסה מטיפים היא הכנסה של המסעדה, וככל שהמסעדות מעוניינות לתגמל את המלצרים עבור ההכנסה מטיפים, עליהן לשלם למלצרים סכומים אלה כשכר עבודה.
לדבריה, עמדה זו מבוססת על מאפייניו של הטיפ בענף המסעדנות בישראל, שהפך לנוהג מושרש ורווח, שאינו וולונטרי לחלוטין.
לדעת נאור, הטיפים משולמים עבור מכלול השירות במסעדה, ויש מנגנונים שונים לחלוקת ההכנסות מטיפים בין המלצרים עצמם ובינם לבין המסעדה. לבעל המסעדה יש השפעה ניכרת על קביעת המנגנון. ההכנסות מטיפים אף מהוות שיקול חשוב במסגרת חישוביה העסקיים של המסעדה.
לכן, קבעה נאור, אין מקום לראות בטיפים "עסקה פרטית" בין לקוחות המסעדה למלצרים. לדבריה, סיווג תשר כהכנסה ישירה של המלצרים מהלקוחות מביא להעלמת מס בהיקפים ניכרים, ולקשיים באכיפת דיני המס על בעלי המסעדות ועל ציבור המלצרים. בנוסף, סיווג זה עלול לחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם למבוטחים קצבאות שלא שולמו כנגדן דמי ביטוח, ומסבך את ההתדיינויות המשפטיות בנושאי קצבאות.
השופטת חיות הצטרפה לנאור, וציינה כי הפסיקה עמדה כבר לפני כעשור על הבעייתיות הקיימת באופן סיווגו של הטיפ לצורכי מס, אך המחוקק לא נדרש לסוגיה, ונוצר הצורך להידרש אליה בדרך של פרשנות שיפוטית.
לעמדת השופטת חיות, סיווג התשר כשכר עבודה שהמעביד הסכים להותיר בידי המלצר במסגרת תנאי העבודה שסוכמו ביניהם, תואם את מהות התשר והוא רצוי גם משיקולים של מדיניות משפטית.
גם השופט רובינשטיין ציין כי "אין עוד מקום להתייחס לתשר כעניין וולונטרי שבין המלצר ללקוח בלבד". (דנג"ץ 5967/10).