בשלב מסוים במהלך חקירתו הנגדית של אביגדור ליברמן, החלו היום (ד') הטונים לעלות בבית משפט השלום בירושלים. התובעת הראשית, עו"ד מיכל סיבל-דראל מהמחלקה הכלכלית בפרקליטות, החליטה לתת פייט לנאשם העומד על דוכן העדים ולעדת הסנגורים שמולה.
סיבל-דראל הרימה את קולה על הסנגורים שהשמיעו הערות ביניים לא לפרוטוקול במטרה לסייע לעד, ועל ליברמן שהתעקש לדבר אל השופטים וסירב לאפשר לה לנהל את החקירה הנגדית כראות עיניה.
פגועה מהביקורת שהושמעה על סגנון הופעתה הביישני והנרפה בדיונים הקודמים במשפט, החליטה התובעת לתפוס מנהיגות ולדבר בטונים סמכותיים יותר. אם לסנגור יעקב וינרוט מותר לגדף את סגן השר לשעבר דני איילון במהלך העדות, כנראה, גם לפרקליטות מותר.
אבל את ליברמן הטונים האלה לא הוציאו משלוותו. הוא חייך ושלף כמה בדיחות. איש לא האשים אותו מעולם שהוא סובל ממחסור בשארם - קסם אישי שחדר גם ללבבות השופטים.
אם חקירתו הנגדית של ליברמן, שהתמקדה בפערים שוליים יחסית בין הגרסאות שהשמיע בשתי חקירותיו במשטרה ובעדותו הראשית בבית משפט, התבססה על התקווה שליברמן יישבר על דוכן העדים ויתמסר לנרטיב התביעתי, אפשר לשכוח מזה.
בהינתן שליברמן ידבק בגרסתו ובקו ההגנה ששרטט עו"ד וינרוט בתחילת הדיון, ובהיעדר ראיות ישירות להתרחשות בין ליברמן וזאב בן-אריה בבלארוס, ובין ליברמן לאיילון בירושלים, מלבד עדויות המשתתפים - כל שיישאר לשופטים הוא להכריע בין הגרסאות העובדתיות המתנגשות של התביעה וההגנה, בשורת פרטים הנוגעים להשתלשלות האירועים.
לא שהתביעה לא השיגה הישגים מסוימים בחקירתו הנגדית של שר החוץ לשעבר. ליברמן נתפס לרגעים להיסוס, בניסיון להסביר פערים בין עדויותיו השונות.
הפרטים נשמעים טריוויאליים: גודלו וצבעו של הפתק שמסר לו בן-אריה בבלארוס, האם הוא היה בתוך מעטפה, האם נכתבו עליו שתי שורות או 9 שורות, האם בן-אריה ליווה את מסירת הפתק בשתי מילים או ב-4 משפטים בעל-פה. אך המטרה - שהייתה לתאר את ליברמן כמי שבדה גרסה, או לפחות שיפץ את מהלך ההתרחשויות, כדי להצטייר כשה תמים - הושגה בחלקה.
בסופו של יום, עדותו של הנאשם במשפט שירתה את קו ההגנה יותר מאשר את הפרקליטות. בתחילת הדיון הגדיר וינרוט את 3 המעגלים המרכיבים את קווי ההגנה של ליברמן.
הקו הראשון הוא הטיעון העובדתי: מה שנטען בכתב האישום שאירע, כלל לא אירע. למשל, הטענה העובדתית המתבססת על עדותו של דני איילון, שלפיה ליברמן הנחה את סגן השר למנות את בן-אריה לשגריר בריגה.
קו ההגנה השני נוגע למחשבה הפלילית: בעדותו הראשית של ליברמן הוקדש לכך זמן רב, במטרה לבסס את העודה שליברמן לא ידע ולא יכול היה לדעת כי המידע שקיבל מבן-אריה היה לקוח מתוך מסמך חיקור דין רשמי.
סיכום ביניים: ליברמן לא התערב במינוי של בן-אריה לשגריר בלטביה. ואם הוא מינה את בן-אריה לתפקיד, זה בוודאי לא נעשה מתוך הכרת-תודה על הדלפת פרטי חיקור הדין מצד בן-אריה לליברמן.
הקו השלישי שהגדיר וינרוט, שאליו יגיעו הסנגורים בהרחבה בשלב הסיכומים, עוסק בטיעון נורמטיבי-מוסרי. לשיטת וינרוט ("לעדותו של וינרוט", כינתה זאת התובעת באירוניה, נוכח דבריו הארוכים), גם אם הפרקליטות תצליח להוכיח את כל העובדות המופיעות בכתב האישום - אין בהתנהגותו של ליברמן שום דופי; וגם אם יש בהם דופי - זה איננו דופי הנכנס לגדריה של העבירה הפלילית - מירמה והפרת אמונים.
וינרוט מתכוון להציג תיאוריות מתחום הפילוסופיה של המוסר, תחום עיוני החביב עליו במיוחד, כדי להוכיח שגם אם ייקבע כי ליברמן ביצע את כל המיוחס לו, אין בכך אלא התנהגות אנושית מובנת, אולי אף מוסרית.