בשיח המשפטי הישראלי, באקדמיה ובפרקטיקה, נמתחה עד היום ביקורת רבה על עבירת מירמה והפרת אמונים, על אופיה המעורפל ויישומה הבלתי אחיד. סנגורים חוששים מעבירה זו, המעניקה לתביעה ולבתי המשפט כוח ללוש את התשתית העובדתית ולמצוא בה פן פלילי.
חלקם יופתעו לגלות כי גם בפרקליטות חוששים מאוד מעבירה זו, ובעיקר מכך שבתיקי דגל של הפרקליטות, הזוכים לפרופיל ציבורי גבוה, בתי המשפט אינם ממהרים ללכת יד ביד עם גישת התביעה בנוגע לעבירה זו, ומציבים בפניה חסמים, ראייתיים ומשפטיים.
בניגוד לאופי העבירה עצמה, החשש בפרקליטות איננו אמורפי, והוא ממוקד בתיקים ספציפיים המתנהלים בבית המשפט. שניים מהם היו ערעורו של פקיד השומה הבכיר לשעבר שוקי ויטה, שהוכרע הבוקר (ד') בבית המשפט העליון; וערעור הפרקליטות על זיכויו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשות ראשונטורס וטלנסקי, שהדיון בו יתקיים בעוד כשבועיים.
לפחות במקרה של ויטה, נדמה כי בפרקליטות נושמים היום לרווחה. החשש שהפרשנות שהעניק העליון ב-2004 לעבירת הפרת האמונים בפרשת שבס תתמוסס, הוסרה מעל הפרק לפי שעה. ה-DNA של הפרת האמונים נותר שלם גם לאחר פסק דין ויטה. הזיכוי החלקי נוגע לשאלות של יישום, לא של תיאוריה.
אולי צריך לייחס זאת לעובדה שאת פסק הדין כתבה השופטת מרים נאור, פליליסטית במהותה, ולא השופט יורם דנציגר למשל, שישב לצידה בהרכב.
נאור מהלכת במסלול שהתוותה הלכת שבס, תוך שהיא מזהירה הן מהרחבת-יתר והן מצמצום-יתר בתחולתה של הפרת האמונים. היא מדגישה כי המחשבה הפלילית הנדרשת איננה כוונה, אלא מודעות ליסודותיה העובדתיים בלבד, וכי מדובר בעבירה התנהגותית ולא תוצאתית. כך שלשם הרשעה אין צורך להוכיח שאכן התקיימה בסופו של דבר סטייה מן השורה, וכי המעשה המדובר אמור להיות "פוגע בציבור" מעצם מהותו, להבדיל מפגיעה המתרחשת בפועל.
בתיק וינרוט-ויטה התקיים מתח ייחודי בין עבירת השוחד שבה הואשמו שני הצדדים, לבין עבירת הפרת האמונים שבה הואשם ויטה בלבד, בהיותו עובד הציבור בטנגו הזה.
במבט נורמטיבי המשרטט את עמדתו של בית המשפט העליון, מעניין לבחון את הדגשים ששם פסק הדין על התנאים הנדרשים להרשעה בהפרת אמונים - הוכחת התנגשות האינטרסים ברמה הנדרשת אצל עובד ציבור - להבדיל מהוכחת ה"מתת המושחתת" וה"תמורה" בעבירת השוחד.
אפשר לראות בכך אפילו רוח גבית מרומזת מצד העליון, לעשיית שימוש בעבירה זו ביחס לעובדי ציבור מושחתים, ללא הרתיעה המאפיינת חלק מהתנהלות התביעה בתיקים רגישים.
עוד חיזוק מצד בתי המשפט לשימוש בעבירה של הפרת אמונים - במסגרת המאבק בשחיתות - ניתן לראות גם בעובדה שאדם נשלח למאסר בפועל - שירוצה, אמנם, בעבודות שירות ולא מאחורי סורג ובריח. היינו, בית המשפט איננו מסתפק במאסר על-תנאי או בהטלת קנס, בעקבות הרשעה בהפרת אמונים. כך נהגו בתי המשפט גם ביחס לנאשמי פרשת רשות המסים.
בהמשך יהיה על בתי המשפט להכריע אם רף ענישה זה תקף גם ביחס למורשעים בהפרת אמונים שאינם נמנים דווקא עם רשות המסים.