"הייתה תקופה בשנות ה-70 וה-80 שבתי משפט לא הרשיעו נבחרי ציבור. קח למשל את שמחה דיניץ. השופטים הסתכלו על הנאשמים וראו את מראה פני דמותם, אדם יפה, עם חליפה, ואמרו לעצמם 'אין לו מחשבה פלילית. אין לו יסוד נפשי. הוא היה עסוק מדי, הוא היה חשוב מדי. הוא לא ידע שהוא קונה עם כרטיס אשראי של הסוכנות. הוא פשוט לא הבין'. בפסקי דין נכתבו אז הרבה דברים קיצוניים ומוזרים, והדבר ריפה את ידי הפרקליטות מלהגיש כתבי אישום. אנשיה התחילו לשקול שוב ושוב אם להגיש כתב אישום, גם במקרים שבהם אם היה מדובר בבוזגלו, לקוח שלי מהסנגוריה הציבורית, היו מגישים נגדו מיד כתב אישום, לפעמים גם כשאין ראיות. עם נבחרי הציבור, אם אין הרשעה בטוחה - הם לא מגישים".
הדוברת, למרבה ההפתעה, היא ד"ר-עו"ד דליה חלק, שפרשה לפני כחודש מהסנגוריה הציבורית, לאחר 12 שנים שבהן שימשה כסנגורית הציבורית של מחוז הדרום.
חלק, המלמדת גם נושאים שונים במסגרת המשפט הפלילי במסגרות אקדמיות, מכירה את הזירה הפלילית מכל צדדיה - לפני שהצטרפה לסנגוריה הציבורית ב-1998 היא כיהנה שנים רבות כפרקליטה בפרקליטות מחוז חיפה. כמי שכתבה עבודת דוקטורט על עבירת השוחד, היא מחזיקה גם בעמדות מוצקות בנוגע למאבקים בשחיתות ולמהלכי הפרקליטות בתיקים של אנשי ציבור.
בראיון פרישה ל"גלובס" אומרת חלק כי המגמה של ריפיון ידיים אצל הפרקליטות השתנתה עם העמדתו לדין של אריה דרעי. "זה לא היה סתם שינוי מגמה, אלא מעבר לקיצוניות השנייה. קח למשל את פרשת חיים רמון. המערכת התנהלה כאן בצורה קיצונית, הם התעקשו למצות את הדין, התעקשו שהמתלוננת תגיע ותעיד. ייתכן שסיפור הנשיקה בכלל גבל בזוטי דברים. ההתנהלות האגרסיבית הזו של התביעה, שהייתה קיצונית ולא הגיונית, אומרת דרשני. אין לי מושג מה הסיבה, אולי זה היה משהו פוליטי".
- את אומרת שיש הטיה בעבודת התביעה ביחס לנבחרי ציבור. ההטיה הזו פועלת היום לרעת הנאשמים או לטובתם?
"גם לכאן וגם לכאן. מצד אחד, עצם העובדה שתיק מסוים נמצא בכותרות גורמת לכך שאנשים קצת נזהרים והולכים אחורה, או דווקא קדימה; אבל הם הולכים אחרת, כי מישהו מסתכל עליהם יותר. מצד שני, זה אולי טוב שהציבור יסתכל עליהם.
"אני בעד שקיפות אבל חושבת שדברים מסוימים לא צריכים להתנהל בתקשורת. תראה כמה שקלו אם להגיש כתב אישום נגד אביגדור ליברמן, כמה חשבו אם להעמיד לדין את אריאל שרון בתיק האי היווני, על דברים שעל פניו נראה די טריוויאלי שיש ראיות לכאורה להגיש בהם כתב אישום. כמה חושבים וכמה שוקלים, ובסוף מגיעים להחלטה הלא ראויה".
הסוביודיצה מת, צריך להחיותו
חלק מאמינה כי הליווי התקשורתי הנרחב שלו זוכות כמה פרשיות משפטיות מרכזיות, משנה את אופן התנהלותן ואת קבלת ההחלטות הן בתביעה והן בבתי המשפט. "תראה מה קרה בפרשת הנשיא משה קצב, מה שקרה בתקשורת עוד לפני הרשעתו. הלהט הזה, הרוע הזה שיוצא עוד לפני שבית המשפט אומר את דברו.
"אפשר לראות את זה מצד הציבור ומצד התקשורת, גם בפרשות אחרות. למשל, החשודים ברצח בבר-נוער, פרשת שרון גל. אי-אפשר לומר שמישהו חשוד במשהו, ושהעם והתקשורת ינהלו ישר את המשפט ויחרצו את גורלו. אני יודעת שהסוביודיצה מת, אבל בוא נחיה משהו קטן בו. אי-אפשר להתנהל ככה במדינה מתוקנת".
- אולי הזעם הציבורי בפרשת קצב התעורר בגלל שהנשיא התעקש להיאחז בקרנות המזבח, במקום לרדת מהבמה ולהיאבק על חפותו כאדם פרטי.
"יכול להיות. עם זאת, רואים שגם כעת מתקבלות כל מיני החלטות חריגות לגבי נבחרי ציבור, בגלל עצם היותם נבחרי ציבור. זה מה שאני טוענת - כשמדובר באדם חשוב, מוכר, ההתייחסות של המערכת שונה. אדם שמתעוררים נגדו חשדות כבדים, הוא חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו. אבל אני מסכימה - אם הוא מכהן בתפקיד בכיר, הוא אמור לפנות את מקומו ולנהל את משפטו בשקט, לא באור הזרקורים, ולתת לאדם הפנוי מבעיות אישיות לנהל את הרשות המקומית או את משרד הנשיא".
- יש היום גל חקירות פליליות נגד נבחרי ציבור, בעיקר בתחום המוניציפלי. האם זה נובע ממתן יותר תשומת-לב מצד מערכת אכיפת החוק, אווירה ציבורית שונה - או שאולי הנורמות של הנבחרים באמת הידרדרו?
"מאז ומתמיד היו חקירות נגד עובדי ציבור וראשי רשויות. עוד כשהייתי בפרקליטות הגשתי כמה כתבי אישום נגד ראשי מועצות מקומיות בגליל. אנשים שקרובים לשררה, קל להם ליפול. אם כי יש הרבה אנשים הגונים בין נבחרי הציבור.
"גם לתקשורת ולרצון הציבור לדעת יש השפעה, וזה מרכיב לא מבוטל בעניין סביב העבירות האלה. יש עובדי ציבור מסוימים שחוזרים ונחקרים, ונאשמים ששמם צץ ועולה; ויש את הישרים שלא דבק בהם רבב. אבל אין הבדל בין מה שקרה לפני 20 שנה לבין מה שקורה היום".
לפני שנתיים התמודדה חלק על תפקיד הסנגור הציבורי הארצי, אך הפסידה לד"ר יואב ספיר, שנבחר לתפקיד עם פרישתה של עו"ד ענבל רובינשטיין. חלק הסכימה להישאר זמן נוסף בתפקידה, כדי לא לגרום לטלטלה במחוז הדרום, אולם כעת היא מפנה את הבמה.
חלק: "בסנגוריה הציבורית המגמה היא לראות תמיד את טובת הלקוח כעיקרית. הסנגוריה לעולם לא תגזור קופון על חשבון הלקוח, ואם התיק לא מתוקשר, אנחנו לעולם לא נרוץ לפרסמו, אלא אם כן היה לנו זיכוי יפה.
"בבתי המשפט אנחנו רואים היום עורכי דין מכל מיני סוגים שמתנהלים בצורה לא מכובדת. המקצוע מוצף. אני מתגעגעת לראות את עורכי הדין שמשתחווים כשהם נכנסים לבית המשפט, שמכבדים את הבית, שמתכוננים היטב למשפט ולא רצים באותו יום מאולם לאולם ומדלגים בין לקוח ללקוח, עד שלפעמים קשה להם לזהות את הלקוחות".
- המציאות של ניהול משפטים פליליים הופכת היום ליותר ויותר מורכבת. זה מעורר דילמות חדשות אצל הסנגורים?
"קח, למשל, את ההרשעה של דניאל מעוז ברצח הוריו. סנגור מעולה בא במהלך מבריק על מנת לעורר ספק באשמה של מרשו. מכיוון שמדובר בתאומים, ויש DNA, הוא רצה לעורר ספק. אבל יש פה דילמה עד כמה רחוק ללכת עם הלקוח, כי הלקוח אומר שאחיו אשם. אולי די היה בכך שכעורך דין נעורר ספק באשמת הלקוח שלנו, ולא ללכת את הצעד הנוסף ולומר 'זה אחיו'. כי לגבי אחיו אין כנראה ראיות, זה מפחית מהספק שמתעורר".
- אם כך, סנגור לא יכול להסתפק היום בערעור התזה של התביעה, אלא הוא חייב ליצור גם סיפור חלופי משלו על מנת לשכנע את בית המשפט?
"לצערי, זה המצב היום. באופן תיאורטי על התביעה לשכנע את בית המשפט מעבר לכל ספק סביר. כסנגור, אם יש לי תפקיד, הוא רק לעורר ספק קטן. אבל מה לעשות שבמדינה שיש בה 98% הרשעה, אנחנו הסנגורים מוצאים את עצמנו מנסים להוכיח את חפות הלקוחות שלנו. זה לא תפקידנו לקחת את תפקיד התביעה ולהוכיח שמישהו אחר הוא האשם".
פצצה מתקתקת להמשך הפשיעה
- בעבר נטען כי רוב השופטים הם תביעתיים באופיים, כי רובם הגיעו משורות הפרקליטות. זה עדיין המצב לתחושתך?
"אני לא יכולה לומר שעשינו מהפך ושיש היום רק 2% הרשעות במדינה. אבל השיפוט היום הוא הרבה יותר הטרוגני, בנוסף לשופטים מהפרקליטות, יש שופטים גם מהסקטור הפרטי וגם מהסנגוריה הציבורית.
"השיח שהתפתח בזכות הסנגוריה הציבורית, של זכויות הנאשם והחשוד, של זכות השימוע, של זכות ההיוועצות והייצוג, קיים היום בבתי המשפט באופן משמעותי. אמנם לא הגענו עדיין לאופטימום, אבל אנחנו בדרך הנכונה. הסנגוריה עשתה מהפך במראה פני המשפט הפלילי".
- פרקליט המדינה משה לדור אומר שהנטל הפרוצדורלי על כתפי התביעה הולך וגדל.
"לא רק לדור אמר את זה, אלא גם השופט יצחק עמית בבית המשפט העליון, שכתב 'מה קורה איתנו, אנחנו הולכים על העניין הטכני על חשבון המהות'. ואני אומרת - הללויה. אני חושבת שאין מקום לרחם על התביעה על כך שהיא צריכה לתת את חומרי החקירה, לעשות שימוע, ולעמוד בכל הכללים. כי החשוד או הנאשם שעומדים מול התביעה, יכולים להיות אתה או אני. אם זה אתה או אני, בהנחה שאנחנו לא עבריינים, אנחנו רוצים למצות את מלוא הזכויות שלנו, כדי שהתביעה תוכיח מעבר לכל ספק סביר שזה אנחנו. אם הורשע האדם הלא נכון, המשמעות היא שאדם אשם מסתובב חופשי בחוץ, והוא פצצה מתקתקת להמשך הפשיעה ולחוסר הצדק".
- נאשמים רגילים משלמים לסנגור פרטי או מקבלים ייצוג מהסנגוריה הציבורית. נאשמים בכירים ואנשי ציבור זוכים לייצוג משפטי אחר לגמרי - של 'נבחרת חלומות' של סנגורים.
"כשיש סנגור טוב - יש לו השפעה על המשפט, אבל אני חושבת שהסנגורים של הסנגוריה הציבורית לא נופלים מאותה 'נבחרת חלומות' שתיארת. יש לנו כמה 'נבחרות חלומות' משלנו בתוך הסנגוריה הציבורית. אני מאוד בעד השוק הפרטי ורוצה שהוא ימשיך לשגשג ולצמוח. הסנגוריה לא משתלטת על השוק הפרטי, היא פשוט לקחה את הנתח שנכון היה לה לקחת".
"אסור שיהיה ערעור על זיכוי"
בימים אלה יושבים בבית המשפט העליון 5 שופטים, ובראשם הנשיא אשר גרוניס, וכותבים את פסק דינם בערעור של פרקליטות המדינה על זיכויו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשות ראשונטורס וטלנסקי.
אם שואלים את דליה חלק - ערעור זה לא היה צריך להיות מוגש מלכתחילה, ויש לקבוע בחוק כי לתביעה בישראל אין זכות להגיש ערעור על זיכויו של אדם, בין אם הזיכוי ניתן בדעת רוב, ועל אחת כמה וכמה אם ניתן פה-אחד.
לדברי חלק, "יש כמה מדינות נאורות בארה"ב שבהן אין ערעור על זיכוי, וצריך לזכור ששם עצם הזיכוי הוא הרבה יותר שכיח ונגיש. לדעתי, אסור שיהיה ערעור על זיכוי. אני מתכוונת גם לפרשת אולמרט, אבל קח לדוגמה את שמעון שבס. שם הפרקליטות ביקשה לקיים דיון נוסף על זיכויו, בשאלה משפטית בלבד. לא היה מאוד חשוב לקיים את הדיון דווקא על גבו של אדם. בפרקליטות אמנם התחייבו שאם יורשע הם לא יבקשו מאסר בפועל, אבל מנוחתו הוטרדה, הוא נאלץ לשלם לסנגורים, ובסופו של דבר ספג הרשעה".
- אבל תסכימי שההלכה שנקבעה בתיק שבס ביחס לעבירת מירמה והפרת אמונים היא מאוד חשובה.
"לא, זה לא היה מוצדק. הלכת שבס לא שינתה במשהו את המצב המשפטי הקודם. ההלכה השאירה את הערכים המוגנים העומדים בבסיס העבירה מאוד רחבים. המצב היה מעורפל לפני פסק הדין ונשאר מעורפל ומאוד רחב גם אחריו. היחיד בשבס שכתב פסק דין מדויק היה השופט מישאל חשין. אסור היה להסכים לדיון נוסף במקרה הזה, כמו שצריך להיזהר בערעורים על זיכויים".
- האם לדעתך צריך למנוע לחלוטין ערעורים על זיכויים? אולי צריך לאפשר ערעור כשיש דעת רוב ומיעוט?
"אני הייתי מונעת ערעורים לחלוטין. כשיש 3 שופטים, אפילו אם שניים מרשיעים ואחד מזכה, יש לנו 33% זיכוי, וזה הרבה מעבר לספק הסביר שנדרש במשפט פלילי. אם שניים מרשיעים ואחד מזכה - לדעתי זה זיכוי.
"בכל מקרה, צריך לשנות את החוק ולא לאפשר ערעור על זיכוי, במיוחד במדינה שכל-כך קשה לקבל בה זיכוי. אדם שקיבל זיכוי, אי-אפשר לקחת את זה ממנו. חפים מפשע יושבים היום בבתי-סוהר, אני מכירה אותם".
ד"ר דליה צמריון-חלק
גיל: 56
מצב משפחתי: גרושה+3
מגורים: מועצה מקומית עומר
קריירה: לימודי משפטים באוניברסיטה העברית; שימשה תובעת בתביעה המשטרתית בחיפה ובהמשך בפרקליטות מחוז חיפה; ב-12 השנים האחרונות כיהנה כסנגורית הציבורית של מחוז דרום.
אקדמי: בעלת תואר ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית, בנושא עבירת השוחד; כתבה 3 ספרים; הרצתה לאורך השנים במוסדות אקדמיים, בין היתר בנושאי סדר דין פלילי במכללת ספיר, ועבירות עובדי ציבור במכללת רמת-גן.
עוד משהו: מנגנת בשעות הפנאי בקלרינט ובחליל-צד, ובנוסף עוסקת בציור - אחת התמונות שציירה הוצגה בתערוכה שיזמה לשכת עורכי הדין.