בנובמבר 2005 השתתף נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, בכנס של "הפורום למשפט וחברה" בנווה-אילן. יו"ר הכנס, פרופ' זאב סגל המנוח, הקצה לברק בכל שנה את משבצת נאום הפתיחה, ובאותו בוקר התקבצו כל כלי התקשורת לשמוע אותו.
על הפרק באותם ימים הייתה המחלוקת שהתגלעה בינו לבין שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, בדבר מועמדותה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. לבני רצתה את גביזון על כס השיפוט, ברק התנגד בחריפות. לבני גם עצרה את כלל המינויים לעליון עד שתלובן המחלוקת, וכתוצאה מכך שותקה פעילות הוועדה לבחירת שופטים למשך קרוב לשנה.
בזמן הנאום של ברק רכן לעברי העיתונאי מיכאל טוכפלד, שסיקר את האירוע עבור ערוץ הכנסת, ולחש שהוא מתכוון לשאול את ברק על התנגדותו למינויה של גביזון. "חבל", לחשתי לו, "זה יהיה בזבוז משווע של שאלה. אין סיכוי שהוא יענה. הוא ינפנף אותך".
למרבה המזל, טוכפלד פעל בחוכמה והתעלם מעצתי. לא רק שברק השיב לשאלה באריכות, הוא נראה כאילו חיכה להזדמנות לנמק את התנגדותו ואף טבע את מטבע הלשון "האג'נדה של רותי".
הוא ניסה להסביר כי איננו מתנגד למינויה בשל היותה בעלת אג'נדה הפוכה לשלו - גביזון היא מגדולי המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי שהנהיג ברק בעליון - אלא בשל היותה בעלת אג'נדה, נקודה. אולם איש לא טרח להקשיב לדקויות, וברק ספג אש כבדה בעיתונות במשך שבועות רבים.
קרוב ל-8 שנים אחרי, הגלגל הולך ומתהפך לו. גביזון (68) כבר לא תמונה לעליון, אך לבני, שוב שרת משפטים, עדיין פועלת לקדמה למרכז הבמה הציבורית-משפטית. ומי שלא רצה את גביזון כפרשנית חוקים וחוקי יסוד היושבת על כס השיפוט, יקבל אותה כמעין מחוקקת-על: השבוע היא קיבלה משרת המשפטים את הזיכיון הממשלתי לנסח עבור החברה הישראלית את הוראות ההפעלה הבסיסיות ביותר של המדינה, ולצקת תוכן למונח החמקמק "מדינה יהודית-דמוקרטית".
האקטיביזם של ברק גרס תמיד כי בית המשפט רשאי להגדיר מתחם רחב לפרשנותו, ובוודאי לזו החוקתית, אך למחוקק שמורה זכות המילה האחרונה. הוא בוודאי לא שיער שבכך העביר את תפוח האדמה הלוהט היישר לידיה של חברתו משכבר הימים, רותי.