איש העסקים חיים גייר אוהב להיות מתחת לרדאר, ועד עכשיו, במשך 25 שנות קריירה ודרך עשרות רבות של עסקות, זה גם הצליח לו בכלל לא רע. שמו אמנם הופיע במשך השנים פה ושם בעיתונים, אבל תמונה שלו אין, וגם לא התבטאויות בנושאים שברומו של עולם, נוכחות באירועים הנוצצים החביבים כל-כך על אנשי האלפיון או התחככות מתוקשרת עם פוליטיקאים.
מדובר בהישג נדיר למי ששולט באימפריה ששוויה מוערך במאות מיליונים, שמחזיק הון אישי גדול ושמאחוריו שובל ארוך של עסקות בתחומי הנדל"ן, התעשייה, התיירות, המזון, וכעת גם האנרגיה - גייר מתכנן לבנות תחנת כוח בפארק התעשייה בפלמחים בהשקעה של 1.9 מיליארד שקל. זה גם המקום לציין כי חלק לא מבוטל מהעסקות הללו נעשו במסגרת החברה הציבורית איי.אי.אס (IES) שבה הוא שולט, ושנסחרת לפי שווי של מעל 550 מיליוני שקל.
"אני נהנה לראות שלמרות שיש לו חברה ציבורית הוא מצליח לעבוד מתחת לרדאר", אומר גורם בכיר במשק. "זה תענוג, כי הוא אחד מאנשי העסקים המוכשרים ביותר שאני מכיר".
גם לגורמים בכירים אחרים בכלכלה הישראלית היו הרבה מילים חמות להגיד על גייר: אינטליגנטי, צנוע, בעל חוש עסקי נדיר, חרוץ ויסודי, מחליט מהר ולא סוחב היסטוריה של דריכה על גוויות - וזאת רשימה חלקית מאוד. אבל בהרמוניה הזאת של הצלחה ומחמאות יש לאחרונה גם צרימה לא פשוטה: גייר הוא אחד הנאשמים בכתב האישום שהוגש נגד ראש עיריית רמת-גן צבי בר (עוד על כך בהמשך). גורמים בסביבתו אומרים כי קו ההגנה שלו חזק והגיוני ומקווים כי הפרשה תסתיים במהרה.
הצעדים הראשונים אצל פורר
גייר, 50, נולד וגדל בבאר-שבע למשפחה דתית שבה 4 ילדים. אביו, שנפטר לאחרונה, היה פיזיקאי ומהגרעין המייסד של הכור בדימונה. אמו הייתה בוגרת המחזור הראשון של החוג לביולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון. גייר למד במערכת החינוך הממלכתית דתית, ואת לימודיו התיכוניים סיים בישיבת נתיב מאיר בירושלים, שנחשבה בזמנו לספינת הדגל של החינוך הממלכתי-דתי.
הוא נשוי לנועה, עורכת דין שעבדה בעבר בפרקליטות, ולבני הזוג 5 ילדים בגילים 8 עד 17. בעמוד הפייסבוק של הזוג אפשר לראות תמונות מטיולים משפחתיים, מאירועים עם חברים, והרבה ים; גייר נוהג לגלוש עם ילדיו, לשחות בבוקר עם רעייתו ועוד. האהבה לים הולידה, בין היתר, חברות עם חובב ים אחר, זאבי ברגמן, מנכ"ל נייס. "הוא אחד האנשים הכי חכמים ואינטליגנטיים שאני מכיר", אומר ברגמן. "הדבר הכי מרשים אצלו זה שהוא חושב מחוץ לקופסה, בצורה מאוד מקורית, על המון נושאים. לכן גם מאוד כיף להתייעץ איתו - כמעט בכל עניין הוא תמיד יביא זווית שלא חשבו עליה. אני מתייעץ איתו כמעט בכל החלטה חשובה. מעבר לזה, הוא איש מאוד נחמד, בלתי אמצעי, ומאוד צנוע. לא איש של אירועים, אלא איש מאוד משפחתי".
לאחר שירותו הצבאי למד גייר כלכלה וחשבונאות באוניברסיטת בן-גוריון והתמחה במשרד רוה"ח פורר (לימים קוסט פורר, ולימים ארנסט אנד יאנג). הוא נחשב לבן-טיפוחיו של מייסד המשרד, רו"ח יצחק פורר. גורם ותיק בפירמה: "ידענו שהוא לא יישאר במשרד אלא ילך לעסקים. הוא סוליסט, אדם שהוא מאוד-מאוד אינדיבידואליסט. אצל רואי החשבון, שלא כמו אצל עורכי הדין, אתה שחקן בצוות, ומי שלא יודע לשחק בצוות, לא מתאים. חיים מהבחינה הזו לא מתאים למשרד גדול. ואף שהוא איש של אנשים, הוא לא בולט בקבוצות גדולות, אלא באחד על אחד".
אחרי 3 שנים במשרד - שנתיים התמחות ושנת עבודה כרואה חשבון - עזב גייר והקים חברה לייעוץ פיננסי - רונית יועצים כלכליים שמה. גורם שמכיר את גייר מתחילת דרכו מספר כי האנליטיות והירידה לפרטים שטבועות באופיו התאימו לעיסוק שבחר. "אין הרבה אנשים שאני יכול להגיד עליהם שיש להם מנת משכל כזו ושיכולים להבין ברמות כל-כך גבוהות. כיף לנתח איתו מצבים".
17 חברות ציבוריות
בשנים שלאחר הקמת החברה העצמאית משכו את תשומת לבו של גייר בעיקר חברות כושלות והוא לא הסתפק בתפקיד היועץ. בסך-הכול הוא היה בעל שליטה או שותף בלא פחות מ-17 חברות ציבוריות, כאשר כמעט את כל העסקות הוא ביצע באמצעות חברות ציבוריות אחרות (לפירוט העסקות ראו טיימליין בעמודים הבאים). הוא מאמין, מסביר אחד ממקורביו, "שזו הדרך הנכונה. זה המודל שמייצר הכי הרבה ערך".
בשנת 2001 ביצע גייר את המהלך המשמעותי ביותר בפעילותו העסקית: השתלטות באמצעות חברת אומגה (גלגול של זלר אבלגון) על חברת איי.אי.אס (IES) שמניותיה הוחזקו בזמנו בידי משפחות שפיץ ולוי, תמורת כ-14 מיליון דולר. לפי דיווח של גלובס מינואר 2001, עיקר העניין בחברה נבע מקופת המזומנים שלה, שהכילה כ-25 מיליון דולר ומשלד בורסאי.
איי.אי.אס עסקה בזמנו בשתי פעילויות מרכזיות: ייצור, שיווק ומתן שירותי אחזקה לרכיבי אלקטרוניקה לתעשיית ההיי-טק וסימולטורים לירי. גייר כנראה לא התעניין במיוחד באלקטרוניקה וגם לא חשב שיהיו שם רווחים גדולים. פעילות הסימולטורים נמכרה ב-2002 לחברת ארוטק, תמורת 4.8 מיליון דולר וכן הקצאת 10% מארוטק. הפוקוס של מה שנשאר מהחברה עבר בהדרגתיות לעיסוק בנדל"ן מניב ובייזום פרויקטים של נדל"ן. ב-5 השנים האחרונות זינק שוויה הבורסאי של החברה בכ-300%.
זמן קצר לאחר כניסתו לחברה קיבל גייר אישור מהדירקטוריון להעסקתו כיושב ראש בחצי משרה תמורת 83 אלף שקל, וכן הלוואה מהחברה לרכישת מניות נוספות של איי.אי.אס, שהיו בידי אחת מהחברות הבנות שלה, בהיקף של 4.8 מיליון שקל. "אומגה היא חברה רזה וענייה, בעוד שאיי.אי.אס היא בור של שומן", נכתב אז במוסף שוק ההון של גלובס, "לכן אין פלא שגייר בחר למקם את משרדו בחברה זו וגם להעניק לעצמו הטבות מקופתה".
הדירקטוריון וועדת הביקורת הסבירו את ההטבות לגייר בכך שהן מהוות תשלום הולם עבור תרומתו הצפויה לחברה וכן בכך שתנאי העסקתו דומים לאלה של היושב ראש הקודם. בדירקטוריון כיום יושבים בין היתר אחותו, מירי קדרון, שהשכלתה בתחום מדעי החיים והיא בכירה בחברה המנהלת מחקרים קליניים, ובנה, ליאור קדרון, רואה חשבון, שבעת מינויו לדירקטוריון היה עדיין סטודנט למשפטים ולחשבונאות.
מהלך נוסף שהוביל גייר סמוך לכניסתו לאיי.אי.אס היה עסקת בעלי עניין, שבמסגרתה הועברו מניותיה של אומגה בחברת יבוא הרכיבים סמיקום (כ-32%). התמורה הכוללת שעמדה על כ-10 מיליון שקל (מזומן ומניות), שיקפה מחיר שהיה גבוה בלמעלה מ-20% ממחיר השוק באותה תקופה. גייר קיבל גושפנקה לצעד בדמות חוות דעת כלכלית, שלפיה התמורה בגין המניות "הוגנת וסבירה". הדירקטוריון אף אישר לו גמול של 300 אלף שקל בגין תפקידיו בסמיקום. העסקה, אגב, הוכיחה את עצמה, שכן כעבור שנתיים, מכרה איי.אי.אס את החברה ברווח של 35 מיליון שקל.
קרקעות בפלמחים
במהלך השנים, ביצע גייר, באמצעות איי.אי.אס, מספר עסקות שבהן נרכשו חברות במצב משברי. אך העסקה המשמעותית בחייה של אי.סי.איי הייתה כנראה רכישת 135 דונמים מאדמות פלמחים (שהיו מיועדות לפארק תעשייה), בתחילת 2006, תמורת 34.5 מיליון שקל, עם אופציה לרכוש שטח משמעותי נוסף. בשטח שנרכש פעל מפעל הבטון המתועש, ספנקריט, שהיה באותה תקופה במשבר, ושעבורו שילם גייר סכום נמוך והתחייבות לשלם את חובותיו.
גורם באיי.אי.אס: "המזל שיחק לטובתו של חיים. העיתוי שבו הוא קיבל לידיו את המפעל היה עיתוי טוב: קצת אחרי שיא האינתיפאדה השנייה כשענף הבנייה עדיין בסייקל גרוע. חיים סגר פעילויות לא רווחיות של המפעל, ומיקד אותו רק בתחום הבטון הדרוך (סוג של בטון מזויין, ה' מ'). הוא שכלל את מערך הבקרה והשיווק של החברה, ומיקד אותה בעבודה עם קבלנים בשוק הביניים, במקום שוק הקבלנים הגדולים, שמתח הרווחים מהם הוא נמוך. היום המפעל מוביל בתחום עד כדי כך שספנקריט זה השם הגנרי למוצר שהיא מייצרת".
לצד הבראת המפעל, העמיק גייר את אחיזתו בשטח ומימש את האופציה שניתנה לו לרכישת בעלות מלאה בפארק התעשייה פלמחים. "כל זה", אומר הגורם באיי.אי.אס, "בסבלנות אין קץ ובתמרון מבריק. אין כמעט תהליך יותר מתיש מאשר אישור באסיפת קיבוץ. כל אחד מושך לאינטרסים שלו וזה מורכב ומסובך. נדרשה פה הרבה מאוד סבלנות".
מלבד ספנקריט, ניצב על אדמות הפארק מתקן התפלה של חברת דרך הים, החברה הבת של גרנית הכרמל בבעלות עזריאלי. גורמים נוספים מתחומי הבנייה, הקמעונות, התשתיות וכלי הרכב שוכרים שטחים במתחם לתקופות קצרות ובינוניות. כך, למשל, איקאה. פעילות השכרה זו, יוצרת לחברה תזרים הכנסות משמעותי.
כעת מקדמת איי.אי.אס הליכי פיתוח, תכנון ורישוי, שיאפשרו לה להקים בשטח תחנת כוח בהשקעה צפויה של כ-1.9 מיליארד שקל.
"איי.אי.אס זו חברה נדירה מבחינת מבנה האחזקות שלה", אומר בעל מניות פרטי גדול בחברה. "היא עוף מוזר בנוף החברות הציבוריות. פארק פלמחים שלה, שהוא בשטח כמעט 300 דונמים במרכז הארץ, ליד חוף הים, מרושת על הכבישים הכי מודרניים. זה לבדו שווה היום כמיליארד שקל. יש בפארק עוד כמה דברים שהם ייחודיים. למשל מתקן ההתפלה שהוא בשיטת ה-BOO. לפי החוזה בעוד כ-17 שנה תהיה לאיי.אי.אס האפשרות לרכוש את המתקן הזה, שהושקעו בו כמיליארד שקל, במחיר טוב. זה גוזר מחירי קרקע פנומנליים. או תחנת הכוח - החברה קיבלה כבר היתר של רשות החשמל. מאחר שהיא בלתי ממונפת לחלוטין, היא תוכל להקים את תחנת הכוח, ברמת דילול מאוד נמוכה. זה עסק מאוד יציב ומאוד רווחי".
אישורים שכבר ניתנו לחברה הם להקמת אזור משרדים ולוגיסטיקה בסגנון איירפורט סיטי ובשטח של כמאתיים אלף מטרים רבועים. הבנייה אמורה להתחיל בסוף 2014.
עוד מיזם גדול ומסקרן של החברה הוא איירפארק בבסיס עובדה. מדובר במתחם לא רחוק משדה התעופה ומבסיס חיל האוויר, שישמש לשימור ולאחזקתם של כלי טיס מרחבי העולם. המיקום נבחר בשל הנגישות לשדה התעופה ומזג האוויר היבש באזור. "איי.אי.אס עברה עם הסיפור הזה שמונה שנים של גיהינום", אומר בעל מניות בחברה. "זה יהיה פרויקט אחסון המטוסים הראשון בארץ. הלקוחות יהיו חברות אירופיות בעיקר, שמבחינתן הרבה יותר משתלם לטוס 4 שעות לישראל, מאשר 13 שעות למערב ארצות הברית, ששם יש מתחמים כאלה. רק כדי לסבר את האוזן: נכון ללפני חודשיים, 2,800 מטוסים חנו בארצות הברית. ההערכה היא שיגיעו לכאן כ-250 מטוסים.
"עובדה מתאים מכמה סיבות: קודם כול, יש שם תשתית קיימת; הקרקע קשה במיוחד ולכן לא צריך לעשות סלילה מיותרת כדי לגרור את המטוסים; יש שם מעט מאוד גשם ואין סופות חול, מה שמקל את השימור. יש בישראל התשתית הטכנולוגית לטיפול במטוסים ברמה הכי גבוהה בעולם. אני מאמין שעד סוף השנה החברה תסיים את התהליכים לרכישת הקרקע ואז היא תצא לדרך עם הפרויקט".
בעל המניות המצוטט נכנס לחברה לפני כמה שנים, והוא משוכנע שהמניות שבידו יהיו שוות בעתיד הרבה יותר. "אני מדבר איתך במונחים של מכפלות", הוא אומר. "איי.אי.אס", הוא מוסיף, "תמיד הייתה נזילה. בקופה שלה היו תמיד 100 מיליון שקל ומעלה. זו חברה של אנשים ששוכבים במארב.
"אם עובר ארנב, לא יורים, אבל כשמגיע איל גדול קרניים, מסתערים. כל העסקים של איי.אי.אס הם כאלה. חיים מאמין שבמקום שבו הפוטנציאל גדול, בניהול נכון אפשר לייצר ערך גדול על ציר הזמן. יש לו פילוסופיה שלמה של השקעות. הוא לא הולך סתם לווגאס וקונה מגרש (רמז להשקעת הנפל של נוחי דנקנר ושל יצחק תשובה עם מלון פרונטיר, ה' מ'). כשהוא רוצה חברה, הוא לא מתבייש לראות את הכרטסת, לראות מה ההוצאות ומה ההכנסות. גם האסטרטגיה שלו כל השנים הייתה שנכנסים לעסקה שהיא מספיק גדולה, שיש לה ערך".
פרשת צבי בר
אחד הדברים שמעיבים בתקופה האחרונה על גייר הוא כתב אישום שהוגש נגדו בינואר השנה, בגין מתן שוחד לכאורה לראש עיריית רמת-גן לשעבר, צבי בר, הלבנת הון ושיבוש מהלכי משפט. ההוכחות בתיק צפויות להתחיל להישמע בנובמבר.
על-פי כתב האישום, גייר העניק לבר שוחד בגובה 440 אלף שקל, וזאת במטרה שבר יסייע בכל הקשור לקידום פרויקט הנדל"ן גבעת נפוליאון ברמת-גן. גייר, לפי האישום, היה אמור לסייע לבעל הפרויקט, יוסף קרייתי, וזאת בזכות קשריו עם בר.
עניין אחר, לטענת הפרקליטות, שבגינו שולם שוחד, נוגע לפרויקט הנדל"ן גבעת אנדרומדה ביפו. על-פי הטענה, בר, במסגרת חברותו בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, תמך באישור תוכנית להוספת בניינים לפרויקט.
גייר מכחיש את הדברים, וגרסתו - כפי שהוצגה על-ידי סנגורו של בר, עו"ד נבות תל-צור, וסנגורו של גייר, עו"ד גיורא אדרת - בטיעונים לשימוע, בהחלט תאתגר את הפרקליטות.
גייר ובר, מתברר הם חברים ותיקים. תל-צור שחזר את היחסים ביניהם כמעט 25 שנים אחורה, לתקופה שבה גייר שימש כרואה החשבון של קרן רמת-גן. כשהפך גייר לעצמאי הכיר לו בר שורה של אנשי מפתח בציבוריות הישראלית - יצחק רבין ז"ל, רפאל איתן ז"ל ואחרים - "עובדה שתרמה באופן ברור לקידומו המקצועי של גייר", כך נטען.
במשך השנים שחלפו נשמר הקשר החברי בין השניים. כך, למשל, בר ורעייתו השתתפו בחתונתו של גייר; בר תמך בגייר כשאחיו חלה במחלה קשה; השניים השתתפו בשמחות משפחתיות זה אצל זה וכך הלאה. על רקע זה, גורסת ההגנה, בר פנה ב-2003 לקבל הלוואה של 100 אלף דולר מגייר כדי שיוכל לסייע לאחד מילדיו לרכוש דירה וגם קיבל אותה. באותה תקופה, טוען בר, לגייר לא היו כל אינטרסים בתחומי העיר רמת-גן. אינטרס כזה נוצר רק שנה וחצי מאוחר יותר.
בר מוסיף כי נחתם בינו לבין גייר הסכם מפורט הקובע את תנאי ההלוואה, והיא ניתנה בהעברה גלויה וללא כל ניסיון להסתרה ונלווה אליה שטר חוב מחייב, שעליו חתם בר.
אם ללכת לפי כתב האישום, טוען בר, התרחשה סיטואציה אבסורדית: גייר הוציא מכיסו בספטמבר 2003, 100 אלף דולר, וזאת מתוך ציפייה לא ודאית ליהנות מהכנסה של 250 אלף דולר ברוטו (הכנסתו המובטחת על-ידי יזם הפרויקט בגבעת נפוליאון), רק 4 שנים מאוחר יותר. "האם פעולה שכזו עולה בקנה אחד עם היותו של גייר איש עסקים ממולח ומתוחכם?", תוהה בר.
טענה דומה ביחס ללוחות הזמנים נטענת גם לגבי פרויקט אנדרומדה, שהדיונים לגביו התקיימו ב-2006 וב-2008, 3 ו-5 שנים לאחר מתן אותה הלוואה. שם, מוסיף בר וטוען, גם מנתה הוועדה 15 חברים שקיבלו את ההחלטות הנוגעות לפרויקט פה אחד. עוד טענה היא שההחלטה אושרה בועדות נוספות בהמשך.
"מאוד-מאוד כואב לו כתב האישום הזה", מספר אחד מחבריו. "אפילו שזה קשקוש. הוא חבר של צבי בר. הוא מבאי ביתו. בזמנו, כשהוא היה רואה חשבון צעיר, צבי בר קידם אותו, וזה החמיא לו. במשך השנים, היחסים ביניהם הפכו להיות יחסים חבריים. כל העניין הזה נפל עליו כרעם ביום בהיר".
מאנדרומדה עד הקווין מרי
אחת העסקאות המתוקשרות ביותר של גייר נעשתה בחו"ל - רכישת הקווין מרי בלוס אנג'לס - ונחשבה לפחות מוצלחת כלכלית.
גייר, יחד עם שותפו עו"ד יורם יוסיפוף, הקים בשנת 2006, באמצעות השלד הבורסאי של ספנקריט, חברה בשם מידאס. כשנה לאחר מכן רכשה מידאס, בשיתוף עם יוסי חכמי, את מתחם הקווין מרי בלונג ביץ' בלוס אנג'לס, שהנכס המרכזי שבו הוא ספינת הקווין מרי, העוגנת במתחם ונחשבת לאטרקציה תיירותית. על-גבי הספינה וסביבה שטח מסחרי, מוזיאון, מנחת מסוקים ואולמות אירועים וכנסים בשטח כולל של 110 אלף טרים רבועים ובנוסף חניונים ל-4,000 מכוניות.
רק לאחר שרכשו אותה, התברר להם עד כמה העסקה מתוקשרת: אירועים כמו טקס ההכתרה של מיס אמריקה ומירוצי מכוניות נערכים שם באופן קבוע. "בארצות הברית, הקווין מרי זה רמה אחת מתחת לדיסניוורלד. רק אחרי שהם עשו את העסקה, הם הבינו עד כמה זה פופולרי".
הפרויקט היה באותה תקופה בקשיים מול הרשויות, ולכן העסקה בוצעה במחיר נמוך יחסית - 66 מיליון דולר. לשם השוואה, פחות או יותר באותה תקופה רכשה הקרן של קטאר את "אחותה" של הקווין מרי - הקווין אליזבת, תמורת 150 מיליון דולר. אלא שהעסקה נעשתה רגע לפני המשבר הגלובלי, וציפיותיהם של השותפים כי ניהול נכון יצליח להרים את הפרויקט ויפיק רווחים, התבדו. כשיצאו גייר ויוסיפוף ממידאס, בשנת 2008, השאירו את הקווין מרי "בירושה" לבעלים החדשים - קבוצה בראשות יאיר רוטלוי.
למידאס היו גם השקעות מוצלחות יותר. כך, למשל, היא החזיקה ברשת בתי אבות בבריטניה שבה כ-2,500 חדרים, שנמכרה ברווח. עסקה אחרת הייתה עסקת מלון נוטינג היל. כשראו את המלון שכיכב בסרט בעל השם הזהה אמר גייר, ש"השייח'ים יקנו את זה". מידאס רכשה את המלון תמורת 15 מיליון פאונד, ו-3 שבועות לאחר מכן מכרה אותו לקרן של דובאי במחיר כפול.
עסקה אחרת של גייר שראויה להתייחסות, היא עסקת אנדרומדה ביפו. פרויקט הנדל"ן הזה שווק כפרויקט יוקרתי לעשירון העליון, ואולם נסיבות שונות, וביניהן האינתיפאדה השנייה ויחסי יהודים-ערבים ביפו, שהידרדרו, הביאו לגסיסתו ולחובות בהיקף של למעלה מ-150 מיליון שקל. גייר נכנס לתמונה ב-2002, רכש חלק מהפרויקט דרך חברת אילן גת ובברכת הבנקים הנושים ניהל אותו עד 2008, מועד שבו סיים לרכוש את מלוא הזכויות בפרויקט.
כיום יש במתחם זכויות בנייה ל-5 בניינים נוספים - הזכויות לשניים מהם נמכרו לקרדן. "הוא הצליח להעלות את החברה על הפסים, עם הרבה דם, יזע ונחישות", מסביר אחד ממקורביו, ומוסיף: "זו עסקה שעוד ילמדו אותה בבתי ספר למינהל עסקים".