דרמה גדולה במשפטו של שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן: בית משפט השלום בירושלים החליט הבוקר (ד') לזכות פה-אחד את ליברמן מעבירת המירמה והפרת האמונים שיוחסה לו בפרשת השגריר בבלארוס. בכך נסללה דרכו של ליברמן בחזרה לשולחן הממשלה ולכס שר החוץ הממתין לו מאז התפטר מכהונתו, בעקבות הגשת כתב האישום נגדו בדצמבר 2012.
"כל הרכיבים המופיעים בכתב האישום לא הוכחו בפנינו ברף הנדרש במשפט הפלילי", כתבו השופטים חגית מאק-קלמנוביץ', יצחק שמעוני ואיתן קורנהאוזר בהכרעת הדין. "ככל שמעשיו של הנאשם אינם ראויים ואינם מוסריים, נותר ספק סביר ואף למעלה מכך האם הם עולים כדי עבירה פלילית".
מעמד הקראת תקציר הכרעת הדין היה קצר במיוחד וארך פחות מ-5 דקות. מיד במשפט הראשון הודיעה השופטת מאק-קלמנוביץ' על החלטת הרכב השופטים לזכות פה-אחד את ליברמן.
השופטים החליטו לקבל כמעט במלואן את טענות ההגנה, וקבעו כי אשמתו של ליברמן לא הוכחה מעבר לספק סביר, הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי, ולפיכך יש לזכותו מחמת הספק.
עם תום הקראת הכרעת הדין פנה ליברמן לשני בניו, חיבק אותם והודה באמצעות הכתבים לבית המשפט: "אני רוצה להודות לבית המשפט. 17 שנה הסתיימו, זה מאחוריי. אני רוצה להודות למשפחתי ולחבריי שעמדו מאחוריי כל אותם 17 שנים, שהאמינו בצדק ושנתנו את התמיכה", אמר ליברמן. "אני רוצה להודות לצוות הגנה שעשה עבודה יוצאת מן הכלל, עבודה מדהימה, ואני לא מתכוון להתעסק יותר בסוגייה. הפרק הזה מאחוריי, אני מתמקד באתגרים שמחכים לנו בפתח, ויש מספיק מהם".
"לא קידום, לא קרש קפיצה"
ליברמן הואשם כזכור כי קיבל משגריר ישראל בבלארוס, זאב בן-אריה, מידע מתוך בקשה לחיקור-דין שהעבירה ישראל לשלטונות בלארוס באמצעות השגרירות. כעבור חודשים אחדים, כשמונה לשר החוץ בשנת 2009, הוא קידם את בן-אריה לתפקיד יועץ במטה המדיני של לשכת השר, ובהמשך נבחר על-ידי ועדת המינויים במשרד החוץ לשמש שגריר בלטביה.
ליברמן הואשם כי פעל לקידום מינויו של בן-אריה לשגריר בלטביה, באמצעות יו"ר ועדת המינויים, סגן שר החוץ דאז דני איילון, ובנוסף שנמנע מלגלות לאיילון וליתר חברי ועדת המינויים על פרשת קבלת המידע בבלארוס. בהמשך הביא ליברמן את המינוי לאישור ועדת השרים ולאישור הממשלה.
ואולם בניגוד לטענות הפרקליטות, קבעו השופטים כי לא הוכח כי ליברמן היה מודע לכך שמקור המידע שמסר לו בן-אריה בבלארוס היה מסמך חיקור-הדין. "לא ניתן לשלול את האפשרות שליברמן סבר כי המידע הגיע לשגריר ממקורות אחרים, כגון הדלפה מגורמי שלטון בבלארוס, כך שלא ניתן לקבוע כי ליברמן היה מודע למלוא חומרת הנסיבות של מסירת המידע הסודי על-ידי השגריר", קבעו השופטים.
בדומה, דחו השופטים את עמדת התביעה גם ביחס לקידום הגלום במינוייו הבאים של בן-אריה במשרד החוץ, וביחס למעורבותו של ליברמן בעניינים אלה. "תפקיד היועץ במטה המדיני לא היה כרוך בקידום מבחינת שכר, דרגות וכדומה", כתבו השופטים, "לא היה במינוי זה קידום כלשהו עבורו, ואף לא קרש קפיצה או יתרון במינוי לתפקידים בכירים בעתיד. מינויו הלם את כישוריו ויכולותיו ואת צורכי המשרד שלא היה משופע בדוברי רוסית".
סתירות בעדות איילון
באשר למינויו של בן-אריה לשגריר, היו השופטים נחרצים אף יותר. הם הסיקו מהראיות כי ליברמן כלל לא פעל לקידומו של בן-אריה לשגריר, ולא ביקש מחברי ועדת המינויים לבחור בו. השופטים לא נתנו אמון בעדותו של סגן השר דני איילון, הצביעו על סתירות פנימיות בעדותו של איילון, וקבעו כי תיאוריו אינם עולים בקנה אחד עם המציאות. מאידך הם החליטו לאמץ את עדויותיהם של חברי הוועדה האחרים, יוסי גל ושמעון רודד, שסתרו את דבריו של איילון.
"עדותו של איילון היא עדות יחידה המייחסת לליברמן השפעה על הצבעת חברי הוועדה", כתבו השופטים, "גירסתו לא הייתה אחידה בנושאים השונים העומדים בליבת המחלוקת, ולא נתמכה על-ידי העדים גל ורודד".
השופטים גם הצביעו על "סמיכות הזמנים שלא ניתן לה הסבר בין מועד גריעתו של איילון מרשימת ישראל ביתנו לכנסת, לבין המועד שבו פנה איילון למשטרה והשמיע ביקורת על ליברמן בנושא מינוי בן-אריה. לכן קיים לכל הפחות ספק סביר בנוגע לטענותיו של איילון, ולא ניתן לבסס הרשעה פלילית של ליברמן על עדות זו".
עוד קבעו השופטים כי בן-אריה היה מועמד מתאים וראוי גם לכהונה זו כשגריר, ואף היה המועמד הטבעי והמוביל. עם זאת, פעולתו של ליברמן, שהביא את מינויו של בן-אריה לאישור ועדת השרים ולאישור הממשלה, לא הייתה פעולה טכנית כדברי הסנגורים.
נזיפה בתביעה
גם בהיבט המשפטי, דחו כאמור השופטים את עמדת הפרקליטות, שלפיה מעשיו של ליברמן נכנסים אל התחום הפלילי של מירמה והפרת אמונים.
"הנאשם אכן פעל באופן בלתי ראוי כאשר נמנע מליידע את ועדת המינויים על מעשיו של בן-אריה", כתבו השופטים, "וכשהביא את המינוי לאישור ועדת השרים והממשלה. ואולם העובדות שהוכחו אינן מצביעות על ניגוד עניינים כה חמור כפי שטענה הפרקליטות. בעבירת מירמה והפרת אמונים נדרש פן מחמיר נוסף, על מנת שהמעשים ייכללו בתחום הפלילי. במקרה הנוכחי לא התקיימו הנסיבות המחמירות הנדרשות".
בהכרעת הדין מביעים השופטים אמון במהימנות גירסתו של ליברמן, הן בחקירת המשטרה והן בעדותו בבית המשפט, ודוחים את טענת הפרקליטות לסתירות ופרכות בעדותו, הן לגבי סתירות, הן לגבי חולשת זיכרונו כביכול והן לגבי היותו גירסאותיו כבושות בהקשרים שונים.
השופטים אף נוזפים בתביעה על מחדלי חקירה שבוצעו בתיק זה, למשל באי-גביית עדות אשתו של בן-אריה ואי-גביית עדותה של פאינה קירשנבאום, שנלוותה לליברמן בנסיעתו לבלארוס. (ת"פ 57926/12/12).
