ריקי בכר, יו"ר ועד עובדי בנק דיסקונט מאז 1982, שתק כשפרסמו בשבוע שעבר כי הנהלת דיסקונט אינה מתכוונת להאריך את החוזה שלו מעבר למארס 2014, אז יגיע לגיל 69; הוא שתק גם כשהכתירו כבר את יורשו בתפקיד. אבל השתיקה הזו, כפי שמתברר, ממש אינה שתיקה כהסכמה.
"לא בכזו קלות אני אוותר להם", אומר בכר בראיון ל-G. "לא הם יקבעו אם אני אלך".
- זו לא הייתה הפתעה שהם אינם מתכוונים להאריך לך את החוזה. הם אמרו את זה כבר בעבר
"ממש לא הפתעה. לפני הבחירות (האחרונות לראשות הוועד שהתקיימו במארס השנה, ה' מ') הם ניסו לקעקע את הבחירה שלי. הם אמרו לעובדים: לא כדאי לכם לבחור בו, כי הוא יהיה רק שנה. ניסו להכשיל אותי בכל דרך אפשרית אחרת. זו התערבות בוטה במערכת הבחירות לרעתי. לא עזר להם. זה שהם מזכירים את העניין הזה בכל שני וחמישי - אני יודע, זה כבר כתוב לי התאריך הזה. מבחינתם זה קבוע, מבחינתי עוד לא" .
- למה אתה מתכוון?
"יש סטנדרטים שאני חושב להשתמש בהם במהלך הזמן. לא הם יקבעו אם אני אלך. יש רשות יותר גדולה מהם. איך אמר יוסי בכר (יו"ר דיסקונט): הפעם לא יעזור לי לא עופר עיני ולא ראש הממשלה ולא נשיא המדינה... אז אני לא פונה אליהם, אבל ימים יגידו, וכשזה יגיע, זה יגיע. לי יש את הדרך שלי. אני לא נתון בידיהם והם לא בידיי. הדרך שלי לא קשורה למשא ומתן ולא ליחסים איתם. הם ממילא לא יסכימו כי אני לא טוב להם, אני לא מוכן להוריד את הראש ומבחינתם אני לא במקום הנכון. מבחינתם המקום הנכון בשבילי זה להיות בבית. הם לא רצו אותי כיו"ר כי אני יו"ר שעושה צרות".
- מה אתה מתכנן לעשות?
"אני לא רוצה להגיד מה אני הולך לעשות, אבל לא בכזו קלות אני אוותר להם. העובדים חושבים שיש לי מה לתרום, כי אחרת לא היו בוחרים בי. אם מותר לי על-פי חוק להישאר - אשאר. אם לא הייתי נבחר, לא הייתי נלחם. אני לא רוצה שיאריכו לי את החוזה. מהם אני לא רוצה כלום. אילו הייתי רוצה, היו מאריכים לי את החוזה גם לעשרים שנה. לא הייתי מוכן לשמוע, וזה לא היה נתון לשיקול. זה בכלל לא הם החליטו על זה. זה עופר עיני סגר עם ברונפמן. אילו זה היה תלוי בהם, כמו שאמר לי יוסי בכר, לא הייתי נשאר יום אחד נוסף. לא התחייבתי לשום דבר ולא נתתי שום דבר".
- מה זאת אומרת היית יכול להאריך גם לעשרים שנה?
"זה לא בעיה 'למכור' איזה משהו, ואתה נשאר. אבל לא הייתי יכול להסתכל על עצמי בראי אילו זה היה ככה. אני צריך להסתכל על עצמי אחרי שאעזוב".
"לא מבין את הקטע הזה"
כיפוף הידיים התורן בין בכר להנהלת דיסקונט התחיל באסיפה סוערת שכינס במאי האחרון, סמוך למועד היבחרו שוב ליו"ר הוועד. באותה אסיפה הכריז בכר על סכסוך עבודה, וגם הורה על סגירת הבנק ליום אחד. זאת בתגובה לאי-מוכנותה של ההנהלה לתת תוספות שכר לעובדים, וכן בתגובה לכוונתה לפטר עובדים. באותה אסיפה סוערת הוא התבטא בין היתר, בכוונו כלפי ההנהלה, "שיישקו לי בתחת".
"אמירה לא כל-כך מוצלחת", הוא מודה כיום, "אבל אני חושב שלא זה מה שהפריע להם. מה שהפריע להם זה שחשפתי את מה שיוסי בכר אמר לי בארבע עיניים - שהם מתכוונים לפטר 500 איש. הוא לא רצה שאני אגיד את זה, כי זה בכלל לא בטריטוריה שלו, וזה פתח לו עימות עם שפיגל (ראובן שפיגל, המנכ"ל היוצא), שאמר שכל זמן שהוא פה, הוא לא יבקש פיטורים".
- וזה, לדעתך, מה שהרגיז את ההנהלה?
"כן. אין לי ספק שאחרת היו מחדשים לי את החוזה. רמזו לי שאם תהיה 'ילד טוב', אז תקבל הארכה. בחוקת העבודה כתוב שההנהלה רשאית להאריך העסקה של עובד ובתנאי שיו"ר הוועד מסכים לדבר הזה. במקרה הזה אני יו"ר הוועד והסכמתי לזה. כשברונפמן האריך לי את ההסכם, הוא ציין שזה לשנתיים, ומעבר לזה, אם הם רוצים להאריך, הם צריכים לפנות עוד פעם. הם לא פנו.
"אני פשוט לא מבין את הקטע הזה. תקופה ארוכה הם מדברים רק על זה: מכניסים את זה לעיתונים, למדיה, אני לא מבין מה זה נותן להם. אולי בגלל שהמשא ומתן התחדש. הם עוד מנסים להציג את זה כאילו המשא ומתן התחדש עכשיו מפני שהם אמרו לי שלא מאריכים את החוזה. זה בושה לאינטליגנציה. אני סגרתי את זה עם שפיגל: הם ביקשו ממני בזמנו, תעשה טובה, בוא נמשיך לדבר שוב ב-1 באוקטובר".
- למה דווקא ב-1 באוקטובר?
"אחרי החגים. הוא גם אמר: נהיה אז יותר חכמים. אני מניח שאם תשאלי את שפיגל הוא יגיד לך את האמת. יוסי אולי לא. אבל מה - קל לשכנע את העיתונאים, כי אני מיליטנט. זה בכלל לא קשור אחד לשני. בין היתר הם חיכו לאוקטובר כדי לראות את התוצאות של המאזן החצי שנתי. לצערם הרב, החצי שנתי הראה רווח. הם לא יכולים להגיד: אין לי כסף" (הרווח הנקי של דיסקונט במחצית הראשונה של 2013 הסתכם ב-526 מיליון שקלים, 9% תשואה על ההון, ה' מ').
- מה לגבי המשא ומתן? ה-1 באוקטובר עבר מזמן.
"הם לא רוצים. אני שקט-שקט עד שהפיוזים יעלו ופתאום הבנק יהיה סגור".
מדיסקונט נמסר בתגובה כי "ריקי בכר מסיים את עבודתו ב-31 במארס 2014, לאחר למעלה מ-45 שנות עבודה בבנק. הנהלת הבנק מאחלת ליו"ר הוועד היוצא הצלחה בהמשך דרכו".
"אף עובד לא יפוטר"
ריקי (במקור רחמים, על שם סבו) בכר, 68, יליד בולגריה, עלה לארץ בגיל 3. הוא גדל בתל אביב וכיום הוא גר באזור. בדיסקונט הוא התחיל לעבוד ב-1966, בתחילה במטה, כאחראי על הרנטות מגרמניה. לאחר מכן בסניפים. בשנת 1971 החל להיכנס לפעילות בוועד, בתחילה לצד עבודתו בבנק. ב-1976 עבר לוועד במשרה מלאה וב-1982 הוא נבחר לראשונה ליו"ר.
"אני חי את הבנק", הוא מעיד על עצמו. "לא רואה את עצמי דקה בלי הבנק". המצחיק הוא שלבנק הגיע בכלל במקרה. הוא השתחרר מהצבא וטייל בעולם. "באתי ממשפחה מאוד עשירה, לאבא שלי הייתה מסעדה", הוא מספר, "אז נסעתי המון". דוד שלו, שהיה אז סמנכ"ל בדיסקונט, לחץ עליו שיתחיל כבר לעבוד, ושכנע אותו לבוא לבנק "לכמה דקות", כדברי בכר. ומאז הוא שם.
לימים, כשכבר מונה ליו"ר ועד, גם הדוד שלו זכה לתענוג המפוקפק, שיו"ר הוועד הוציא חוזר לעובדים נגדו. "הדוד שלי אמר לי", נזכר בכר בחיוך, "בשביל זה הבאתי אותך לפה? אמרתי לו: צ'יצו, שזה דוד בבולגרית - בבית אתה דוד, וכאן אני יו"ר ועד".
המערכת הבנקאית, הוא משחזר, הייתה אז כמו מפעל: "ניצול, עבדות, היו עובדים כמו חמורים". בכר עבד אז במטה, ויום אחד הגיע לסניפים וחטף שוק: "לא סנדוויצ'ים, לא שתייה, לא הפסקה. אמרתי, אני הולך לוועד. בגלל זה הלכתי לוועד. הריחו שיש פה איזה משוגע ואמרו לי, בוא תנהל איזה סניף. לא הסכמתי".
במנהל הראשון שלו כיו"ר ועד, דניאל רקנאטי, שהיה גם הבעלים, בכר נזכר בערגה. "יהודי חם. איש טוב שלא ידע לעשות רע לאף אחד. אם היו מגלים מעילה של מישהו בבנק, היה אומר: בשביל מה לכם ללכת עם זה למשטרה. אנחנו מתגעגעים לימים האלה. היינו משפחה, גם רבנו בתוך המשפחה, אבל היה כיף. כשהמשפחה עזבה את הבנק (בעקבות מסקנות ועדת בייסקי, ה' מ'), לא הפסקנו לבכות. מבחינתנו זה היה יום אבל. כשדני נפטר הלכנו, 21 חברי ועד, עם הארון שלו, מהבנק ביהודה הלוי עד בית הקברות בטרומפלדור. שעה וחצי הליכה. אני חושב שבלוויה שלו היו עשרת אלפים איש. כמה אהבנו את האיש הזה. אין אנשים כאלה היום במדינה. הוא בא לפה - נתן עבודה ליהדות בולגריה, סלוניקי ויהדות המזרח. הוא פתח את הבנק רק בשביל זה. האשכנזים היו בפועלים ובלאומי, ולמזרחיים לא היה איפה לעבוד. אז הוא הקים את הבנק".
מאז רקנאטי האהוב, בכר עבד עם עוד הרבה מנהלים: אלי כהן, גדעון להב, אברהם אשרי, דוד גרנות, גיורא עופר, ראובן שפיגל.
ועכשיו זו הפעם הראשונה שאתה הולך לקבל מנכ"לית אישה, את לילך אשר-טופילסקי מבנק הפועלים. אתה חושב שזו בחירה טובה?
"אין לי מושג, לא מכיר את האישה. צריך לשפוט אותה לפי מעשיה, לא לפי מה שכותבים או לפי מה שמדברים עליה; יש כאלה שידברו כך ויש כאלה שידברו כך".
זה בטח שינוי גישה, מנטליות: גם אישה, גם צעירה. זה משהו אחר.
"אני לא רואה בזה שינוי גישה. בסוף, כשאתה מקבל תפקיד, אתה יודע לאן אתה נכנס; שאתה יכול לעשות אותו. נראה, ימים יגידו".
אתה מרגיש שיש שינוי באווירה של העבודה המאורגנת במדינה?
"ודאי שיש; אם מישהו יגיד שלא הוא ישקר לעצמו. נחלשנו כולנו, לדעתי".
נחלשנו דווקא? כל מיני גופים במגזר הפרטי, שבעבר לא היית חושב שתהיה בהם עבודה מאורגנת, הקימו ועדים.
"זה לא עוזר לעובדים".
למה?
"תלוי מה כתוב בחוקת העבודה. ברגע שהסעיף העיקרי אומר שניתן לפטר את העובדים, הכול זה בולשיט".
אתה מתאר לעצמך שבמקומות עבודה פרטיים ועד עובדים ישיג קביעות לעובדים?
"זה רצון של מדינה שבניה או בנותיה הולכים לצבא. זה א'-ב'. אנו לא אוכלוסייה שיש בה כל-כך הרבה מקומות עבודה, אז להתחיל לעבוד במקום עבודה שמחר יגידו לך בו שלום - אני לא רואה בזה עבודה מאורגנת. זה ניצול. גם ככה הפכנו לחברה שיש בה ניצול עובדים - עובדי קבלן, עובדי חברה וכל מיני צורות אחרות. את רואה את ההבדל: עובד קבוע הולך עם הראש למעלה, עובד ארעי כל הזמן בחרדה מתי יפטרו אותו. אותו דבר עובדי קבלן. זו חברה שלא הייתי רוצה להיות בה".
אבל אתה מתאר לך מה יגידו ההנהלות: אילו כל העובדים יהיו עובדים קבועים, לא יהיה להם תמריץ להתייעל, לעבוד כמו שצריך, כי הם יודעים שאת המשכורת הם מקבלים בכל מקרה, לא משנה מה.
"המילה התייעלות זה הבסיס לקבל בונוס. להנהלות אין שום בסיס מעבר לזה. זה כורח המציאות מבחינתן. הם רוצים להראות התייעלות. בשנה שעברה הם הבינו שאם הם לא ייתנו לעובדים אז הם לא יקבלו".
שפיגל באמת לא לקח בונוס בשנה שעברה. זה בעקבות לחץ שלכם?
"לא, מה שהיה זה שהם באו בדרישה שהם צריכים מאיתנו 500 מיליון שקל. אז איזו צורה יש לזה שייקחו לעצמם, כשצריך 500 מיליון שקל בשביל הבנק?".
בכל זאת, איך אתה מתמודד עם הטענה הזו של התייעלות? הבנק שלך נחשב הכי פחות יעיל במערכת הבנקאית בארץ.
"יש עובדים איכותיים ויש פחות. יש פערים במשכורות, בחטיבות. התייעלות זה לשים את העובדים בבית, לפי רצון ההנהלה, וכל זמן שאני פה - זה לא קרה ולא יקרה. אף עובד לא יפוטר".
*** הכתבה המלאה - במגזין G