משה לדור אוהב מאוד לשכנע. כל מי שהשתתף אי-פעם בישיבה בניהולו או בהשתתפותו, שבה מתכנסים אנשי הפרקליטות ומשרד המשפטים כדי להחליט אם להגיש כתב אישום או לסגור תיק פלילי כלשהו, נחשף ללהט ולאנרגיה הלדורית, בעת שהוא מנסה לשכנע את הנוכחים לקבל את עמדתו.
פרקליט המדינה, שיסיים בשבוע הבא את 6 השנים הסוערות של כהונתו, מכיר היטב את האקס-פקטור, שאותו הוא מכנה "הכוח המשכנע" של הטיעון, הטמון באופן שבו הוא עצמו מציג את טיעונו. חשוב לו לשכנע, למשל, את הפרקליט שאמור לייצג את התביעה בבית המשפט, בנכונות העמדה, כי טיעון שמשמיע מי שמאמין בו מצויד בכוח שכנוע מיוחד, הנעדר מהופעתו של מי שמדקלם, כמי שכפאו שד, טיעון שהוכתב לו במשרדי הפרקליטות.
לא תמיד מצליח לדור לשכנע את עמיתיו בנכונות עמדתו. כאשר ההחלטה הסופית איננה מצויה בידו, אלא בידי היועץ המשפטי לממשלה, מקבלים חילוקי הדעות ביניהם תהודה מיוחדת. כך אירע בדצמבר 2012, כאשר החליט היועץ, יהודה וינשטיין, לסגור את תיק החקירה העיקרי נגד השר אביגדור ליברמן בפרשת חברות-הקש. לדור תמך בהגשת כתב אישום בתיק הזה. מבין 95 עמודי החלטת היועץ לסגור את התיק, מוקדשים 4 עמודים לתיאור תמצית עמדתו של לדור, שניים מהם להנמקה מדוע, לדעתו, ראוי להעמיד את ליברמן לדין, ושניים נוספים - להנמקה מדוע גם העמדה ההפוכה, זו של וינשטיין, היא סבירה.
הדברים הללו הם כמעט בגדר ארכיאולוגיה, ואולם חיטוט בהם מגלה כעת כי לדור נאלץ לנהל מו"מ, ככל-הנראה, עם מי שניסח את ההחלטה בעבור וינשטיין - פרקליט המדינה הנכנס, שי ניצן - בשאלה אילו מטיעוניו ייכללו בתמצית. וחשוב יותר - התמצית כולה מנוסחת בגוף שלישי, בלשון לאקונית, ונעדרת את כוח השכנוע הלדורי. כל-כולה תיאור עמדתו של לדור על-ידי מי שמחזיק בעמדה ההפוכה. לא מי שפרקליט המדינה היה שולח לבית המשפט להשמיע במטרה לקנות את לבו של השופט. חוות הדעת המלאה של לדור, המחזיקה מעל 30 עמודים, נותרה עלומה: הציבור לא נחשף, וספק אם ייחשף, למלוא הטיעונים בעלי כוח שכנוע אמיתי, שתמכו בהגשת כתב אישום בפרשה ההיא.
רגע לפני שפרשת ליברמן העיקרית צוללת למעמקי ההיסטוריה, ראוי להדגיש נקודה אחת נוספת: הערכתו של פרקליט המדינה היוצא כי גם החלטת וינשטיין לסגור את התיק מחוסר ראיות היא עמדה סבירה, נבעה בראש ובראשונה לא מעוצמת הראיות והחשדות בתיק, אלא מהסיכוי להביא את אותן ראיות לבית המשפט בישראל. במילים אחרות: אך ורק היחלשות הסיכוי להשמיע את עדותם של עדי-חוץ ולהגיש ראיות שנאספו בחיקורי-דין, היא שהובילה את לדור להסכים שגם ההחלטה לסגור את התיק עומדת במבחן הסבירות. אלמלא הכרסום המתמשך בסיכוי זה, כפי שבא לידי ביטוי בסירובה המאוחר של העדה הקפריסאית, דניאלה מורצי, להעיד, לא היה מעניק לדור לוינשטיין את המתנה יקרת הערך הגלומה בעמדתו. לדור, אגב, מסרב להתייחס בכל צורה שהיא לתהליכי העבודה וקבלת ההחלטות בתיק ליברמן.
תיקי אולמרט: אישי או עקרוני?
6 השנים של לדור כפרקליט המדינה היו סוערות מכל בחינה שהיא, בוודאי בגזרת התיקים נגד אנשי ציבור. ראש וראשון באלה היה ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. לדור היה שותפו של היועץ הקודם, מני מזוז, בהחלטה להעמיד לדין את אולמרט בפרשות ראשונטורס, טלנסקי ומרכז ההשקעות - תיק שבו כידוע זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים את אולמרט בשתיים מ-3 הפרשות, וזיכויים אלה ממתינים כעת להכרעתו של בית המשפט העליון בערעור שהגישה הפרקליטות.
ואולם, לא רק כתבי אישום ספג אולמרט מידיו של לדור: בשל מניעותו של מזוז מלטפל בפרשת מכירת בנק לאומי, היה זה לדור שסגר את התיק, מחוסר ראיות; ובהמשך, בשל מניעותו של וינשטיין, סגר המשנה הפלילי בפרקליטות, שוקי למברגר, בעצה אחת עם לדור, את תיק המינויים הפוליטיים של אולמרט. תיק הולילנד, המצוי כעת בשלב הסיכומים בבית המשפט המחוזי בת"א ושבמסגרתו מואשם אולמרט בעבירה של לקיחת שוחד, היה כל-כולו בהובלתו של לדור.
פרקליט המדינה רואה את עצמו כמי שהיה שותף והוביל מאבק עקבי ושיטתי במוקדי השחיתות בישראל, והראיה לכך היא שבתקופתו כפרקליט המדינה נפתחו יותר חקירות והוגשו יותר כתבי אישום נגד אנשי ציבור מאשר בכל תקופה אחרת בעבר. אלה כללו שרים, חברי כנסת, ראשי עיריות, וכן שופטים, רשמים ודיינים ואנשי ציבור נוספים. המסר שביקש להעביר הוא שאיש איננו נמצא מעל לחוק ושהפרקליטות איננה נרתעת מטיפול אפילו בלב ההגמוניה השלטונית, כשמתגלה חשד לשחיתות ולמעשים פליליים. ואולם, אולמרט ניסה לשרטט תמונה אחרת, שלפיה אין מדובר במאבק כולל של רשויות האכיפה של המדינה נגד נאשם בשחיתות, אלא בקרב פרסונלי דמוי זירת איגרוף; לדור נגד אולמרט, אולמרט נגד לדור.
באופן אירוני, פרקליט המדינה סייע לו בכך פעמיים: פעם אחת, כשהתייצב בעצמו בראש צוות התביעה לגבות את עדותו של מוריס טלנסקי בהליך העדות המוקדמת בבית המשפט המחוזי בירושלים. בניגוד למה שמקובל לחשוב, אגב, לא הייתה זו הופעתו היחידה בבית משפט במהלך כהונתו כפרקליט המדינה. לדור עצמו ראה בכך צעד של נטילת אחריות ועמידה בראש המחנה בשעה שהפרקליטות הייתה זקוקה למנהיגות; ופעם שנייה, בראיון שהעניק ל"הארץ", ושבעקבותיו הגיש אולמרט תביעת לשון הרע אישית נגד לדור, שהסתיימה בפשרה ובהתנצלות של פרקליט המדינה על מקצת מאמירותיו הלא-מדויקות, באשר למועד פירעונה של ההלוואה העומדת שקיבל אולמרט מידידו, ג'ו אלמליח.
על הטקטיקה שנקט אולמרט נגדו, בהגשת תביעת לשון הרע, מספר לדור בחוגים סגורים את הסיפור הבא: נניח שהגשנו כתב אישום נגד דוד בן-גוריון על חניה במקום אסור. עורכי הדין הזריזים של בן-גוריון מחליטים לתבוע את פרקליט המדינה על כך שהודיע זאת בפומבי, שהרי משפטים מנהלים בבית המשפט. כעת צריך פרקליט המדינה להתגונן בפני התביעה, והתקשורת מסקרת את ההתגוששות הפומבית. סעיף מרכזי בתביעה עוסק בכך שפרקליט המדינה אמר בראיון שבן-גוריון החנה את רכבו ברחוב גורדון, בעוד שבפועל כתב האישום עוסק בחניה אסורה ברחוב פרישמן. בן-גוריון עומד על כך שמדובר בתביעה אישית נגד פרקליט המדינה, אף שהראיון ניתן במסגרת וכחלק מתפקידו של הפרקליט, הרואה במסירת מידע לציבור חלק ממילוי תפקידו. המצחיק הוא, שהפרקליט מכיר את בן-גוריון מימים ימימה, השניים היו מיודדים, והוא אף סגר בעבר לבן-גוריון כמה תיקים על חניה במקום אסור.
ראשי רשויות על המוקד
כשנכנס לדור לתפקיד פרקליט המדינה, בשלהי 2007, פרשת הנשיא לשעבר, משה קצב, הייתה עדיין תלויה ועומדת. עסקת הטיעון שחתם היועץ המשפטי דאז, מני מזוז, עם קצב המתינה לאישור בג"ץ. לדור החליט להימנע מכל מעורבות בתיק. מבחינתו לא היה כל טעם בהשקעת זמן בלימוד החומר, מאחר שממילא לאחר שהעתירות נגד ההסדר יידחו בבג"ץ, הוא יאושר בבית משפט השלום ובזאת תסתיים הפרשה. לאחר שקצב עצמו החליט לסגת מההסדר, נכנס לדור לעובי הקורה, והוביל לצד מזוז את השלמת החקירה, והגשת כתב האישום החדש, במתכונת המלאה, הכוללת אישום באונס. הוא גם החליט על העברת התיק מפרקליטות ירושלים לידיהם של רונית עמיאל, כיום פרקליטת מחוז מרכז, וניסים מרום, לייצג את התביעה בביהמ"ש.
מוקד מרכזי נוסף של פעילות הפרקליטות בעידן לדור מצוי במאבק נגד השחיתות הציבורית ברשויות המקומיות. רשויות האכיפה מיקדו את מאמציהן בעיקר בזירה המוניציפלית, ועשרות חקירות נגד ראשי רשויות ובעלי תפקידים נוספים החשודים בשחיתות התנהלו בשנים האחרונות. כשנה לפני הבחירות המוניציפליות הנחה לדור את אנשיו לזרז את החקירות ולסכם את התיקים, במטרה להימנע מסמיכות זמנים בין הבחירות להגשת כתבי אישום כלשהם. אלא שבפועל ההיפך קרה: דווקא כתבי האישום המרכזיים, נגד ראש העיר בת-ים, שלומי לחיאני, ראש העיר רמת-גן, צבי בר, ראש העיר רמת-השרון, יצחק רוכברגר, וראש העיר נצרת עילית, שמעון גפסו, הוגשו בחודשים הסמוכים לבחירות.
ראשי רשויות נוספים שהועמדו לדין בעידן לדור: אורי לופוליאנסקי ואהוד אולמרט - במסגרת פרשת הולילנד, שגם היא מתמקדת למעשה בשחיתות במישור המוניציפלי; זוהר עובד מטבריה; חיים ברביבאי מקרית שמונה; שוקי פורר מרחובות; מוטי מלכה מקרית מלאכי; ואחרים. בימים הקרובים ינסה לדור לקבל החלטה באשר לכתב אישום נוסף נגד גפסו, בעבירת לקיחת שוחד, במסגרת המאמץ לסיים את הטיפול בערימת התיקים הממתינה עדיין על שולחנו.
