1.
הטור שפרסמנו לפני שבועיים בעקבות ההרשעות בפרשת הולילנד, שעסק בבעיות הקשות של השלטון המקומי והשחיתות הענפה של ענף הנדל"ן תחת חסותן של העיריות, חשף אותנו למבול של תגובות. רובן הצביעו על "הולילנד" בעיר כזו אחרת, על פרויקט נדל"ן שעולה ממנו ריח חריף של שחיתות.
זה המחיש עוד יותר את הברור מאליו: הולילנד לא לבד. פרשות כמוה היו עוד עשרות, אפילו מאות ואלפים, ברחבי הארץ. אולי מדובר בפרשות קטנות יותר, אבל העיקרון זהה. סביב תעשיית האישורים של ענף הנדל"ן - אישורי בנייה, אחוזי בנייה, היטלי השבחה, היטלי פיתוח - התפתחה תעשייה שלמה שבה הכסף הגדול פוגש את הכוח הגדול והבלתי נתפס של ראשי העיריות, וגם את הפיתוי הגדול להשתמש בכוח הזה כדי לעשות לביתך מהצד ובאופן לא חוקי.
השלטון המקומי כמעט שאינו מסוקר בעיתונות הכלכלית, אבל עוצמתו אדירה. העובדה, למשל, שראשי עיריות אינם מעוניינים לבנות דירות קטנות בשטחיהם כי "זה לא משתלם" (הארנונה למגורים הרבה פחות מתגמלת מהארנונה לעסקים) היא עוד כמה טיפות דלק לבערה של מחירי הנדל"ן בישראל.
לפני שנבדוק איך אפשר לאזן ולרסן את הכוח המוגזם של ה"שריפים" בעיריות, נביא תחילה כמה עובדות.
ד"ר יוסי אולמרט, אחיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הסתבך בחובות, בין היתר כיוון שהתמודד בזמנו על ראשות עיריית רעננה אבל לא נבחר. בעקבות ההסתבכות הוא קיבל "עזרה" מעד המדינה המנוח שמואל דכנר, עזרה שהייתה שווה חצי מיליון שקל. בעקבות אותה "עזרה" הורשע אחיו בקבלת שוחד (עקיף) בפרשת הולילנד, שבה קודמו תוכניות נדל"ן בירושלים בזכות "עזרות" נוספות, ישירות או עקיפות, לשורה של אנשים בעירייה.
צבי בר, לשעבר ראש עיריית רמת-גן, כיהן כראש העירייה משנת 89' עד שנאלץ לפרוש בבחירות האחרונות בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו. 25 שנה תמימות שלט איש אחד בראשות עירייה אחת. אם זו לא דיקטטורה, אז מה היא דיקטטורה?
בר כיהן כראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ברמת-גן, כחבר בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל-אביב וכחבר בוועדת משנה ב' להתנגדויות של הוועדה המחוזית. בקיצור, בר ישב על ברזי אישורי הנדל"ן, ברזי הכסף הגדול, הענק, במשך תקופה ארוכה מאוד.
בר היה מיודד מאוד עם חיים גייר, איש עסקים ובעליהן של כמה חברות העוסקות בתחום הפיננסים והנדל"ן. בשוק ההון הישראלי אוהבים לכנות את גייר כאחד "שעובד מתחת לרדאר", אף שהוא בעל שליטה בחברה ציבורית ששמה איי.אי.אס המחזיקה, בין היתר, בפארק התעשייה בפלמחים, שנקנה על ידיו בנזיד עדשים. ההיכרות בין בר לגייר החלה כבר בשנות ה-90', ועל-פי כתב האישום (נדגיש: מדובר בכתב אישום, חזקת החפות עומדת עדיין לשניהם כמובן) לגייר היו אינטרסים ב"פרויקט הר נפוליאון" ברמת-גן ואינטרסים בפרויקט הנדל"ן "גבעת אנדרומדה" בתל-אביב-יפו.
מתברר שהידידות בין בר לגייר הייתה, אכן, עמוקה מאוד: בשנת 2003 פנה בר לגייר וביקש ממנו 100 אלף דולר, מה שמוגדר בכתב האישום "שוחד", כדי שבר יפעל לקדם את האינטרסים הנדל"ניים של גייר.
על-פי כתב האישום, במטרה להסוות את השוחד, חתמו בר וגייר בספטמבר 2003 על הסכם הלוואה שבו נקבע מועד פירעון ההלוואה לספטמבר 2004. ההלוואה נשאה אז ריבית של 6% (נמוכה לזמנו) והיא ניתנה, שימו לב, מאותה איי.אי.אס הציבורית. 440 אלף שקל עברו מהחברה הציבורית לכיסו של בר.
לכיסו של בר? לא בדיוק, אבל משהו מאוד דומה. בר לקח את ההלוואה של חברו היקר גייר ופרע באמצעותה הלוואה אחרת שלו מבנק אוצר החייל בריבית של 11%, שנלקחה לצורך רכישת דירת בנו, אבנר בר.
חלפה שנה, ובר לא החזיר את ההלוואה לידידו גייר. בדצמבר 2008 פתחה המשטרה בחקירה גלויה נגד צבי בר ורק לאחר שהוזמן לחקירה במשטרה הגיש גייר, לראשונה, תחשיב החזר ההלוואה. בפרקליטות טוענים שהשניים נדברו ביניהם כדי להסוות את השוחד כמין הלוואה ולכן מאשימים את השניים, בנוסף, בשיבוש הליכי משפט.
ומהיחסים הפיננסיים ליחסי הנדל"ן בין בר לגייר: האחרון היה בעל השליטה בפרויקט אנדרומדה וקידם תוכנית מתאר חדשה לפרויקט שאמורה הייתה לשפר את זכויות הבנייה. מה כלל השיפור? אה, הרבה כסף, הרבה מאוד כסף: הוספת כ-6,000 מ"ר של שטחים עיקריים ושטחי שירות, מעבר לשטחים שאושרו בתוכנית הקודמת; התרת ניוד של כ-500 מ"ר, שטחים עיקריים ושטחי דירות, משטח מסחרי למגורים; והוספת 50 יחידות דיור מעבר ליחידות שאושרו בתוכנית הקודמת. בר, כאמור, אחד מחברי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז תל-אביב, השתתף בישיבות לאישור התוכניות, ועל-פי כתב האישום דיבר בשבחה ותמך באישורה. "במקביל לדיוני הוועדות, נהגו בר וגייר לשוחח ולהתייעץ בנוגע לנושאים אשר נדונו בוועדות".
ונעבור לפרויקט הנדל"ן הנוסף שגייר היה מעורב בו - גבעת נפוליאון, שבעל השטח שלה ברמת-גן היה יוסף קרייתי. קרייתי ניסה לקדם אישורים להיתרי בנייה או לבצע החלפת קרקע עם העירייה אבל לא הצליח בכך. בצר לו הוא פנה לגייר כדי שינסה לרקוח עבורו את הדיל הבא: עיריית רמת-גן תקבל בעלות על המגרש ובתמורה תעביר לו מגרש אחר בשכונת רמת שקמה. בין גייר לקרייתי נחתם הסכם, שלפיו, אם נשתמש בסלנג המקובל, גייר הוא המאכער שמקדם תב"ע וקרייתי הוא יזם הנדל"ן שמשלם למאכער. התשלום אכן נקבע על 250 אלף דולר בכפוף לשורה של תנאים.
וראו זה פלא: על-פי כתב האישום, פעל צבי בר לקידום תב"ע נפוליאון במרץ ולחץ באופן חריג על עובדי העירייה הרלוונטיים, לרבות מהנדס העיר והיועץ המשפטי של העירייה. בשנת 2006, "בצעד חריג ובחוסר סמכות", כך נטען בכתב האישום, חתם בר בשם הוועדה המחוזית על מסמך שבו נקבע כי החברה בבעלותו של קרייתי תהיה פטורה מחיוב כלשהו של היטל השבחה בגין אישור תב"ע נפוליאון ומכל מס, התחייבות, אגרה או היטל אחר, למעט היטל אגרה ופיתוח שלא יעלה על סך של כ-200 אלף שקל. אחרי מאבקים עם משרד הפנים אושרה התב"ע בלי אישור להסכם החריג שחתם עליו בר.
חזרנו לבן היקר, בר ג'וניור, אבנר בר. מתברר שאבא בר מאוד דאג לבן שלו, לא רק בקניית דירה באמצעות הלוואה שנפרעה מידידו גייר, אלא גם בלסדר לו ג'וב. בר היה מעורב בפרשת שוחד נוספת בפרויקטי נדל"ן נוספים בעיר הקשורים ליזמי הנדל"ן שאול לגזיאל ועמנואל ארביב. בר פנה לארביב במהלך 2005 וביקש ממנו להעסיק את בנו באחת החברות שלו. ואכן, בר ג'וניור הועסק בחברת Paragon, חברה לניהול השקעות.
סיכומו של עניין, שוב על-פי כתב האישום: ראש עירייה שמכהן יותר מדי זמן, 25 שנה, ראש עירייה חזק מאוד, ראש עירייה שמכהן כראש הוועדה הכי חשובה בעירו, שמכהן כחבר באחת הוועדות החזקות ביותר במשק (הוועדה המחוזית תל-אביב), ראש עירייה שדוחף במלוא העוצמה היתרי בנייה ואישורי בנייה וראש עירייה שדואג מאוד לבן שלו, מסדר לו ג'וב בחברת השקעות ומסדר לו גם "הלוואה" נוחה מאוד שלא מוחזרת בזמן ומוגדרת בכלל שוחד.
דבר הנאשם צבי בר בפתיחת משפטו: "פעלתי תמיד באופן חוקי, אבל החוקים הם נוקשים ולפעמים צריך לעגל פינות".
2.
אז איך ניתן בכל זאת "לא לעגל פינות", ולא לפעול לפי שיטתו של בר? בעזרתה של עו"ד אורית רשפי, חברת מועצת העיר הרצליה לשעבר ומי שהתמודדה בזמנו מול יעל גרמן על ראשות העירייה, גיבשנו כמה תובנות על השלטון המקומי, על קצה המזלג. רשפי הקימה את ארגון אח"מ, ארגון חברי מועצות בשלטון המקומי בישראל, שמנסה לתת קצת שיניים וקצת כוח לחברי המועצה בהתמודדותם מול ראשי עיריות חזקים וניסח את עשרת הדיברות לחברי המועצה.
הגבלת תקופת כהונה ל-2 קדנציות בלבד (10 שנים זה די והותר): התופעה הזאת שראשי עיריות מכהנים עשרות שנים בתפקידם היא בלתי הגיונית ובלתי דמוקרטית. וגרוע מכול, הכוח הזה שמוקנה להם מעצם כהונה רבת שנים הופך משחית מאוד, כי ראש העירייה מכהן בדרך כלל גם כראש הוועדות לתכנון ולבנייה. ככל שהכהונה מתארכת, גוברת העוצמה והיא באה לידי ביטוי גם בבחירות עצמן. ראש העירייה מגייס את האדמיניסטרציה בעירייה ולעובדיה אין למעשה ברירה אלא להפוך למשרתי הקמפיין של ראש העירייה. התוצאה היא ראשי עיריות ותיקים שמבלים 20, 30 שנה על כיסאם בלי שאיש יכול להתמודד מולם בפועל.
שיטת הבחירות בעיריות: כיום ההצבעה היא בשני פתקים - האחד לראש הרשות והשנייה לבחירת המועצה או המליאה, שלא כמו בבחירות הכלליות. השאלה היא בשביל מה? למה לא לבטל את הבחירה הישירה לראשות העירייה? שוב, הבחירה הישירה מתאימה מאוד לראשי העיריות שנדבקו לכיסא שלהם והפכו לחזקים מדי. הם כבר מוכרים מדי, מותגיים מדי, שמם נכרך באופן טבעי בעיר שלהם. ראו צבי בר ברמת-גן, ראו רון חולדאי בתל-אביב, ראו מוטי ששון בחולון ועוד ועוד. גם שיעורי ההצבעה הנמוכים עושים את שלהם, ומצביעים בדרך-כלל עבור מי שרגילים להצביע לו.
שיטת המימון (1): אין הבדל במימון בין אדם שרץ ברשימה למועצה או למליאה בלבד ובין אדם שמתמודד ורץ גם לראשות העירייה. מתמודדים לראשות העירייה הרי צריכים הרבה יותר כסף ופעמים רבות אין להם באמת איך להשיג אותו, דבר הגורם לחלקם להסתבך בהלוואות ועם השוק האפור, כמו יוסי אולמרט ברעננה, במקרה שהם אינם נבחרים. שוב, יש יתרון עצום למי שכבר מכהן כראש עירייה. יתר על כן, החוק מאפשר לאדם לקחת הלוואות אם פלוני-אלמוני ערב להן, וזה אומר דבר פשוט: הפלוני-אלמוני מימן אותך ואם נבחרת, הוא "ידרוש" תמורה, ישירה או עקיפה. שלח לחמך על פני המים קלאסי. ארוחות חינם? תשכחו מזה.
שיטת המימון (2): מותר לגייס 5,000 שקל בלבד מבית-אב, וזה בדיוק הסכום, אגב, שתרמו חיים גייר ויוסף קרייתי לצבי בר, כל אחד. הבעיה היא שיש פערים די עצומים בין מה שמותר לקבל בין מה שיוצא בפועל בחלק מהקמפיינים של המועמדים. מי שקצת שם לב למה שקורה בעירו בתקופת הבחירות מבחין בוודאי בהצפה של שלטי חוצות, אירועי בחירות מפוארים, דואר בכמות אדירה, עשרות פעילים התומכים במועמד כזה או אחר, והשאלה היא מאיפה הכסף. אז זהו, שהכסף לא בא כנראה רק מתרומות מותרות (5,000 שקל בלבד מבית-אב), אלא גם מ"תרומות" לא מותרות, וכשאתה נבחר, אתה צריך "לקחת" בחשבון את התרומות הללו. אז מתרחש הדבר הטריוויאלי: המנצחים זוכים בכל הקופה (מקבלים החזרים על-פי מנדטים), הם "משלמים" בחזרה למי שסייע להם בעקיפין והם עושים זאת או מנסים לעשות זאת בסתר. לפעמים ה"מתן בסתר" הזה נחשף במלואו כיעורו כשמישהו שחש נבגד מלשין, כמו בפרשת הולילנד וככל הנראה גם בפרשות צבי בר.
שיטת המימון (3): חוסר שוויון בין מתמודדים עצמאיים לבין מתמודדים מפלגתיים. כספי מפלגה יכולים להיות מנותבים לפעילות בעיר מסוימת כמעט ללא הגבלה, ולעתים נוצרת תלות בין ראש העיר הנבחר למפלגה שלו באופן הבא: רוצה מימון מפלגתי? אין בעיה, סדר לי סגני ראש עירייה בשכר או שאר ג'ובים למקורבים בעירייה.
חוק מימון הבחירות הקיים צריך, אם כן, לעבור שינוי, כך שיחזק את המועמדים העצמאיים מול המנגנונים המפלגתיים וראשי העירייה המכהנים. כמובן, כל מימון, ישיר או עקיף, יוצר תלות אצל כל מועמד, בין אם הוא עצמאי או מפלגתי, אבל גם אם אי אפשר למנוע לחלוטין שחיתות, אפשר בהחלט לנסות לצמצמה, והצמצום מתחיל בהפסקת השלטון ללא גבולות של ראשי עיריות וחיזוק הדמוקרטיה באמצעות מתן אפשרויות טובות יותר למועמדים עצמאיים.
חברי המועצה, כולל חברי האופוזיציה: כאן אנחנו מגיעים לנקודה כואבת מאוד בשלטון המקומי. למעשה, המועצה היא ה"כנסת" של השלטון המקומי. בחלקה היא אמורה לשמש אופוזיציה לוחמת לראשי העיריות ואופוזיציה לוחמת הכרחית בשלטון ריכוזי כל כך של ראשי העיריות. מתברר שחברי המועצה הם בגדר מתנדבים: אסור לשלם להם שכר, ואסור לשלם להם החזרי הוצאות, כולל טלפון, חניות וכדומה. איזה פראייר יסכים להשקיע מזמנו כדי להתעמת עם ראשי עיריות בלי שהוא מקבל על כך אגורה? לא לחינם אנחנו שומעים לא מעט ראשי עיריות שמתייחסים בזלזול לחברי המועצה שלהם, בסגנון: "מי הם בכלל שיגידו לי מה לעשות".
האינטרס של ראשי העיריות ברור, והוא שחברי המועצה, חברי האופוזיציה שלהם, יהיו מתנדבים. כך הם יהיו חלשים, חסרי קול וחסרי מוטיבציה להתמודד מולם ולהעלות שאלות קשות על תפקודם. היעלה על הדעת שחברי כנסת יעבדו בהתנדבות, שיממנו את הלשכות שלהם מכספם, שיממנו מכספם גם את העוזרים שלהם ואת הלשכות שלהם לפניות הציבור? הרי אף חבר כנסת לא היה מגיע לכנסת אם לא היו משלמים לו (זה שיש חברי כנסת שמגיעים ולא עושים דבר בשביל הציבור, זה עניין אחר לגמרי).
חברי המועצה הרי מצביעים בוועדות לתכנון ולבנייה, בוועדת המכרזים, הם מצביעים על תקציב העירייה וכדומה. בפועל, הם שותפים להצבעה על מיליארדי שקלים ועשרות מיליארדי שקלים וכרגע אין להם שום אינטרס להתעמק במה שמונח לעיונם להצבעה. שוב, ברור שלא כל חברי המועצה תמימים וייאבקו בשביל האינטרס הציבורי, אבל מספיק שכמה מהם, עם מצפון ומצפן ציבורי, ינסו להתעמק בכל אישורי הבנייה, ההיתרים, ההיטלים וכדומה שמתקבלים כעת למעשה פה אחד - הפה של ראש העירייה.
אז צריך כמה וכמה פיות שינסו לאזן במשהו את השלטון שדומה יותר לדיקטטורה של חלק מראשי העיריות ואת השחיתות העצומה בענף הנדל"ן, שלא פעם מתרחשת תחת אותו שלטון.
eli@globes.co.il