כשכוח פוגש מיליארדרים

בשלטון המקומי כמו בראשות הממשלה - הוויכוח עם כסף גדול מנתק את המנהיגים מהאזרחים

1. מי שנדהם עדיין מהסיפור שהתגולל במשפט הולילנד וממעטפות הכסף שהתעופפו, מטובות ההנאה שניתנו, מכספי השוחד שזרמו במישרין או בעקיפין לאנשים המתאימים, המקורבים, אלה שיסדרו את העניינים ויזרזו את האישורים - מי שנדהם צריך להפנים: הולילנד לא לבד. פרשות כמו הולילינד היו בעשר עד עשרים שנים האחרונות ודאי עוד עשרות, אפילו מאות, גם אלפים, ברחבי הארץ, פרשות קטנות כגדולות. אישורים חריגים, אישורים מזורזים, זכויות בנייה, חריגות בנייה וכל הרפורטאור הזה ששווה טונות של כסף.

אם עד המדינה המנוח שמואל דכנר היה מרופד היטב ולא היה מסתכסך עם שולחיו, משפט הולילנד מעולם לא היה בא לאוויר העולם. כמו דכנר יש כנראה לא מעט עדי מדינה פוטנציאלים, אבל חשבונות הבנק שלהם מרופדים כל כך בכסף ובטובות הנאה, שהם אפילו לא יחלמו לגלגל על לשונם סיפורים מהסוג של הולילנד. הרי כסף מפצה על הכול, והוא גם די ממכר. מפצה וממכר דיו כדי שיסכרו את פיהם. השיטה היא אותה שיטה והענף הוא אותו ענף - נדל"ן, אחד הענפים המושחתים בישראל (הכסף השחור שמתגלגל בו, כפי שהדגשנו פה לא מעט, הוא עצום, מכל הכיוונים), שמפרנס לא מעט מאכערים ולא מעט "סידורי" בנייה. כפי שכולנו יודעים וכפי שכולנו חווים על בשרנו, דירה היא מטמון של זהב בישראל.

הסיבות לרמת השחיתות הגבוהה בנדל"ן הן מגוונות, אבל יש שתיים עיקריות: האחת היא הביורוקרטיה האיומה והמסורבלת. נדרשות שנים לאישורים בענף הבנייה והם עוברים מסלולים מייגעים. יזמי הנדל"ן וגם אנשים פרטיים נדחפים, לפעמים בלית ברירה ושלא בטובתם, לשימוש במאכערים, שהוא בתחום האפור מאוד ובפירוש סוג של שוחד שעלול להתגלגל לעובדי הציבור. וגרוע מכול: התופעה הזאת הופכת די נפוצה ושגרתית. לכל מי שעוסק בענף זה ברור: רוצה אישורים מהירים? כדאי לך לקחת מאכער.

הסיבה האחרת, ולהערכתנו הדומיננטית יותר, היא מנגנון הרשויות המקומיות. צריך להבין, ראש עירייה הוא סוג של שריף בעיר שלו, שלא לומר סוג של דיקטטור. הוא נבחר אחת לחמש שנים (כהונה ארוכה יותר מזו הקצובה לראש ממשלה) ויש ראשי עיר המכהנים כבר יותר מ-10 שנים, הרבה יותר מ-2 קדנציות, לפעמים 3 ו-4 ו-5. אין הגבלה על תקופת הכהונה של ראשי רשויות הנבחרים בבחירה ישירה, והאופוזיציה לראש העירייה (חלק מחברי המועצה) די חלשה.

דמוקרטיה אינה ממש הצד החזק של השלטון המקומי. הכוח שניתן לראשי עיריות הוא בלתי נתפס. בשטחם, שטח העירייה, הם דומיננטים הרבה יותר מראשי ממשלה. כוח רב מדי שניתן לזמן רב מדי הוא בדרך כלל כוח שנוטה להשחית, וכפי שכבר ראינו, הוא השחית לא מעט ראשי עיריות (אלו שנתפסו, נחקרו, נשפטו והואשמו), ויסלחו לנו כל ההגונים שבהם, ויש גם לא מעט כאלה (תתפלאו, לא כולם בישראל מושחתים).

ההשחתה נובעת מהחיכוך הצפוף בין ראשי העיריות לקבלנים והכסף הגדול שזורם בענף הנדל"ן. חוקי מימון הבחירות בעיריות אמנם מגבילים תרומות ל-5,000 שקל, אבל יש מימון ישיר ויש מימון עקיף, ובמימון העקיף אפשר לעזור לראש העירייה בדרכים שונות ומשונות, כולל סידור עבודה לילדים, למקורבים ועוד ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה עליכם. הסיבה היא מאוד פשוטה: רוב ראשי הערים בישראל מכהנים גם כיו"ר הוועדה המקומית, אותה ועדה שקובעת אם לאשר או לדחות בקשות לתוכניות בנייה בעיר, אם להפחית או להגדיל זכויות בנייה (פתאום צצות עוד שתיים-שלוש קומות במגדל, וזה שווה הרבה מאוד כסף) ואם לזרז את הוצאת היתר הבנייה על ידי רשימת תנאים.

יו"ר הוועדה, אם כן, שהוא גם ראש העירייה, מחזיק בידיו כוח עצום: הכוח לקבל החלטות תכנוניות ששוות עשרות מיליונים, מאות מיליונים ומיליארדים, תלוי בהיקף הפרויקט. מערכת היחסים שנבנית, אם נבנית, בין הקבלנים לראשי העיריות היא בבחינת שלח לחמך על פני המים. עזרתי לך להיבחר? עזור לי להפחית את גובה היטלי ההשבחה, עזור לי להגדיל את אחוזי הבנייה, עזור לי להפחית את היטלי הפיתוח ועוד. בקיצור, בהבל פה החלטות שוות הרבה מאוד כסף. הפיתוי גדול, הכס ף גם גדול מאוד, ולא מעט נפלו ברשת הזאת.

2. אם הבעיה הגדולה של השלטון המקומי היא החיכוך הצפוף בין ראשי עיריות ליזמי נדל"ן, הבעיה הכי גדולה של השלטון המרכזי, כלומר הממשלה, היא החיכוך הצפוף של ראשי ממשלה עם מיליארדרים. אולמרט, אהוד ברק וגם בנימין נתניהו הפגינו ומפגינים חיבה יתרה למיליארדרים, אוהבים להתחכך בהם ומאמצים את גינוני המלכות והחיים הטובים והדי-ראוותניים. כתבנו כבר בעבר שזו זכותם, אבל מי שחושב שהבעיה של ראשי הממשלה היא רק החיבה היתרה שלהם למי שמייצר כסף ענק, הוא טועה ומטעה. הבעיה היא אחרת לגמרי: כשאתה מסתובב רוב הזמן בחברת מיליארדרים, אתה נוטה לאמץ את התפיסות הכלכליות שלהם, שמקדשות את ההון הרבה יותר מאשר את העבודה; אתה נוטה להזדהות הרבה יותר עם חבריך המיליארדרים והרבה פחות עם אזרחיך, ואין גרועים מראשי ממשלה שמתנתקים מהאזרחים שלהם.

על היחסים בין מיליארדרים לבין ראשי ממשלה אפשר ללמוד מפסקה קצרצרה בהכרעת הדין של השופט דוד רוזן במשפט הולילנד. אחד המיליארדרים שאולמרט אהב להתחכך בהם הוא דניאל אברהמס. רוזן כותב שאולמרט פעל כדי לממן לשולה זקן הגנה משפטית וסיפר שלא הייתה בכוונתו להפקיר אותה והוא שמח לעזרה שהעניק לה ידידו דני אברהמס לצורך המימון המשפטי. כך כותב השופט רוזן בהכרעתו: "מימון זה 'נשא פירות'. שולה זקן בחרה שלא להעיד בבית המשפט המחוזי בירושלים כעדת הגנה במשפט שבו הואשמה עם האיש הנערץ עליה. לשתיקה במשפט היה 'מחיר' ששילמה זקן בעיניים פקוחות, למשמעות המשפטית המכבידה של שתיקת נאשמת בבית משפט... ניכר היה בבית המשפט כי שולה זקן מוכנה להקריב את עצמה למען אולמרט, תרתי-משמע, ולא לומר מילה או חצי מילה שבכוחה לפגוע, ולא קצת שבמקצת, באיש שלו היא חבה כל כך הרבה, האיש שעמו שהתה וחוותה אירועים גדולים ומפוארים בחייה" (רוזן אומר למעשה, במילים אחרות, שמימון ההגנה המשפטית לזקן ע"י אברהמס כמוהו כדמי שתיקה).

למה מיליארדר צריך לממן הגנה משפטית בסכומים נכבדים לראש לשכתו לשעבר על אולמרט? למה, באמת? זה רק מעיד על מערכת היחסית המאוד צפופה-חברית וגם המסוכנת בין מיליארדרים לראשי ממשלה.

אולמרט, ברק ונתניהו צברו בעצמם הון לא קטן ושורת נכסים נכבדה. הם היו מוכשרים דיים גם לכהן כראשי ממשלה וגם להרוויח כסף. ברק, למשל, נכנס לפוליטיקה ביולי 95', עם מינויו לשר הפנים על ידי יצחק רבין. הוא נכנס לפוליטיקה עם פנסיה תקציבית של כ-50 אלף שקל פלוס משכורת שר. שכר יפה, אבל לא משהו שהופך אדם למיליונר. בנובמבר 95' הוא כבר מונה לשר חוץ בממשלתו של שמעון פרס, לאחר רצח רבין. במאי 99' הוא גבר על נתניהו והתמנה לראש ממשלה, ובפברואר 2001 הפסיד לאריאל שרון ופרש זמנית מהפוליטיקה, עד סוף 2004. אז הודיע ברק על חזרתו לפוליטיקה ועל כוונתו להתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה. ביוני 2007 הוא נבחר מחדש לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, החליף את עמיר פרץ כשר הביטחון והתמנה לסגן ראש ממשלה.

בסוף 2012 הוא הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים ובמארס 2013 סיים את תפקידו כשר הביטחון. כלומר, לאורך 20 שנה כמעט בפוליטיקה, עם פסק זמן קצר יחסית בחוץ, הפך ברק משכיר עם פנסיה נדיבה ומשכורת לא רעה, למיני טייקון שמגלגל תחת ידיו לא מעט כספים ולא מעט דירות, כפי שחשף "גלובס" באחרונה בידיעה על כך שברק רכש 5 דירות בת"א בכ-12 מיליון שקל.

כספו הפרטי של ברק הוא כספו הפרטי וזכותו לעשות בו ככל העולה על רוחו, אבל גם זכותו של הציבור להבין קצת טוב יותר כיצד ברק עשה את הונו (וחבל שחברי הכנסת מתעקשים שלא להעביר חקיקה המחייבת נבחרי ציבור לחשוף את הונם). דבר אחד בטוח: מהרצאות בלבד לא עושים כזה כסף גדול. ועוד דבר בטוח: ברק אימץ את שיטות העבודה של המיליארדרים. איך אנחנו יודעים? דוח המבקר שבדק בזמנו את העברת הכספים לבנותיו של ברק חשף את תרשים החברות המסועף שלו (צירפנו אותו שוב למאמר), שמציג את תמצית הבעיה: מבנה כה מסועף של חברות נועד, כמובן באופן חוקי לחלוטין, למרבה הצער, לחסוך גם מס, והוא מבנה נפוץ מאוד בקרב העשירים ומתכנני המס שלהם.

3. השבוע פורסם ב"גלובס" ניתוח מאלף של ד"ר זאב רותם על הסיבות, להערכתו, לכישלון המדיניות הכלכלית בעשור האחרון. בתמצית: הממשלה הביאה להוצאות גדולות יותר של האזרחים בשעה שהכנסתם נשחקה. התוצאה היא ברורה: לאזרחים נשאר הרבה פחות כסף מכפי שהיה להם בעבר. הסיבות לכך מגוונות, והן נפרסו במאמר של ד"ר רותם, אבל התוצאה ברורה מאוד. נדמה לנו שלתוצאה הזאת יש איזשהו קשר גם לחיכוך הזה שדיברנו עליו בין ראשי ממשלה למיליארדרים. האידיאולוגיה הגורסת שעל הממשלה להתערב כמה שפחות ולתת לכוחות השוק לעשות את שלהם מתאימה מאוד לאנשים שבהם מתחככים נתניהו, ברק ואולמרט.

אחת ההשלכות של התפיסה האידיאולוגית הזאת היא מה שתיארנו פה בשבוע שעבר: השכר העלוב והשחוק שמשלמים לעובדים, שהפך לאחת הבעיות המרכזיות במשק. ואפרופו שכר, אחד מקוראינו הפנה אותנו למאמר שכתב השבוע הנרי בלודג'ט באתר "ביזנס אינסיידר", תחת הכותרת: "מצטער, אין חוק קפיטליסטי שצריך לשלם לעובדים כמה שפחות".

כזכור, בלודג'ט, בעברו אנליסט שסימל את כל החוליים של וול-סטריט, עבר מעין מטמורפוזה וכותב מאמרים מושחזים נגד השיטה ונגד המצע הפורה שעליו צומחים הפערים החברתיים הגדולים כל כך. הנה כמה משפטים מהמאמר שאנחנו מזדהים איתם בלב שלם ומתאימים באופן מוחלט למציאות הכלכלית בישראל:

"אחת הסיבות לכך שהכלכלה האמריקאית עדיין חלשה היא שחברות אמריקאיות עוסקות ב'מקסום רווחים' במקום להשקיע באנשים שלהן ובמיזמים עתידיים. ההתנהגות הזאת תורמת לשיאים בפערי ההכנסות במדינה ומרעיבה את המנוע העיקרי של הצמיחה בארה"ב - המעמד הבינוני שמאבד כוח קנייה".

"מה שהחל כמאמץ חיוני להפוך את החברות שלנו ליעילות יותר הפך לקונצנזוס מעוות שהמטרה היחידה של חברה היא 'למקסם רווחים'. ההשקעה הזאת היא עלבון לכל מי שחלם אי פעם על עבודה או על חברה שהיא יותר מכסף. וזו הסתכלות קצרת ראייה והרסנית על קפיטליזם..."

"בימינו, אם אתה מציע שחברות גדולות ישרתו את כל בעלי העניין שלהן - לקוחות, עובדים ובעלי מניות - ויחלקו יותר מההון שלהן לאלו שיצרו אותו (העובדים), אתה נחשב 'סוציאליסט' או 'ליברל'. אומרים לך ש'אתה לא מבין בכלכלה', מאשימים אותך בקידום 'הפקעת רכוש'... במילים אחרות, אומרים לך שכל מי שמציע שחברות גדולות יחלקו את הערך שהן יוצרות עם עובדיהן במקום רק לרפד את הכיסים של בעלי המניות - הוא אידיוט. ההשקפה הזאת אינה רק אנוכית ומשפילה כלפי אלו שיוצרים את הערך, אלא גם טיפשית מבחינה כלכלית. ה'עלויות' שאתה מקטין הן גם הלקוחות הנוכחיים והעתידיים של חברתך. פחות כסף שיש להם הוא פחות מוצרים ושירותים שהם יקנו..."

"אין חוק שחייבים לשלם כמה שפחות. זו בחירה של המנהלים הבכירים והבעלים שרוצים לשמור על האחוז הגבוה של הון החברה לעצמם. זו בחירה שמגלה שבלי קשר למה שהם אומרים על כמה הם מעריכים את העובדים ('שותפים, 'נציגים', 'חברי צוות') הם שמים למעשה פס על העובדים..."

אולמרט וברק כבר בחוץ. מה שכתב בלודג'ט זר מאוד להם ולחבריהם המיליארדרים. הבעיה היא שגם ראש הממשלה המכהן שלנו לא מבין או לא רוצה להבין על מה בלודג'ט מדבר. את המיליארדרים שהוא מתחכך בהם הוא מבין היטב, את האזרחים שלו הרבה פחות (תזכורת: השכר החציוני במשק הוא 5,831 שקל בלבד בחודש). פטפוטים חסרי תועלת ותיאורטיים עם עיתונאיו המאולפים על קפיטליזם, הפרטות, תחרות, קרטלים, מונופולים, ועדים חזקים ועוד שאר סיסמאות קליטות - בכל אלה נתניהו חזק מאוד. לדאוג לחלוקה הוגנת יותר של ההכנסות במשק? תשכחו מזה.

מבנה האחזקות של אהוד ברק
 מבנה האחזקות של אהוד ברק

הון ושלטון
 הון ושלטון

eli@globes.co.il