קניון עזריאלי / צילום: אסף לב
במאמרי ב"גלובס" בשבוע שעבר תיארתי בהרחבה את השורשים של ההאטה החמורה של הפעילות הכלכלית בישראל. ברקע להאטה עומדים שלושה מפגעים חמורים שחוללה המדיניות הכלכלית ואשר פגעו קשות בכוח הקנייה של הציבור. ראשית, האינפלציה המואצת במחירי הנכסים, פועל יוצא ממדיניות ריבית חסרת אחריות של בנק ישראל, המסתכמת עד כה בעלייה נומינלית של 90% במחירה של דירה ממוצעת - מכ-700 אלף שקל לדירה לכ-1.3 מיליון שקל (שהם כ-140 משכורות ברוטו ממוצעות, והרבה למעלה מכך משכורות נטו ממוצעות).
כתוצאה מעליית מחירי הדיור התחוללה העברת הון אדירה מכיסם של זוגות צעירים והוריהם לכיסי הממשלה, הקבלנים ובעלי הרכוש במשק, המסתכמת בלמעלה מ-80 מיליארד שקל עד כה, ועוד היד נטויה בקצב נוכחי של כ-24 מיליארד שקל בשנה. חלוקה מחדש לא שוויונית זו של ההון במשק ובהיקף כה גדול, לא התרחשה במשק הישראלי מעולם.
תופעת לוואי שלילית נוספת שנגרמה עקב האינפלציה במחירי הנכסים הייתה החלשת הדולר ושחיקת רווחיות היצוא. בזמן שבנק ישראל מכר לוקשים לציבור היצואנים ולפיהם הוא מפחית כביכול את הריבית כדי להחליש את השקל, הוא התעלם מהעובדה כי האינפלציה שיצרה הריבית הנמוכה בשוק המניות הביאה משקיעים זרים להזרים מטבע חוץ שיושקע בשוק המניות הישראלי הגואה ופגעה בכדאיות יציאתם של גופים מוסדיים להשקעות בחו"ל (שהרי יש מי שמנפח באמצעות ריבית שלילית את שוק ההון המקומי אז מדוע לשאת בסיכונים של השקעה בחו"ל?). התוצאה: עודף גדול של מטבע חוץ שהצטבר במשק, שהביא לשחיקת הדולר ולפגיעה קשה בכדאיות היצוא.
כדי לנטרל עודף זה ובלחץ היצואנים, החל בנק ישראל במסע רכישות חסר תקדים של מטבע חוץ בניסיון נואש וחסר כל סיכוי למנוע את שחיקת שערו של הדולר. במילים אחרות, במקום להעלות את הריבית ולעצור את עליית מחירי הדיור ואת עליית מחירי המניות שיצרה את עודף ההיצע של דולרים מלכתחילה - בחר הבנק לרכוש מטבע חוץ בשווי של למעלה משלוש מאות מיליארד שקל.
בטור הקודם המלצתי שמבקר המדינה יחל בחקירה על הדרך חסרת האחריות שבה נקבעה מדיניות הריבית, ללא כל דיון מספק בסיכונים החמורים או באזהרות שהשמיעו כותב שורות אלה וד"ר דוד קליין, ששימש נגיד בנק ישראל לפני פרופ' סטנלי פישר. אם יחל מבקר המדינה בחקירה זו, ראוי שיחקור אפוא גם את מסע רכישות המט"ח ואת התעלמות בנק ישראל מאזהרותינו כי למהלך אין כל סיכוי וכי עלויותיו מטורפות. עיון בפרוטוקולים של הוועדה המוניטרית של הבנק יגלה כי אזהרותינו החמורות, שניתנו מיד עם תחילת מסע הרכישות ונמשכו לכל אורכו, לא זכו לכל התייחסות משמעותית.
אף הממשלה התרשלה בהקשר זה מאחר שהיא לא קיימה ולו דיון אחד בנושא זה, למרות שבנק ישראל השקיע מאות מיליארדי שקלים ללא כל הצלחה. ממשלה המנהלת דיונים על פרויקטים בעשרות מיליוני שקלים, אך במשך שבע שנים עוצמת עיניה נוכח פרויקט מגלומני של השקעה בסך 300 מיליארד שקל - פרויקט ההשקעה הגדול בתולדות המשק הישראלי.
חמור מכך, מאחר שהונו העצמי של בנק ישראל הוא שלילי, נאלץ הבנק לממן הרכישה בהלוואות אשר לאורך שנים (כך מלמד הניסיון ההיסטורי) עלותן גבוהה בכ-3% מהריבית המתקבלת מהפיקדונות הדולריים. דהיינו עלות צפויה של כ-9 מיליארד שקל בשנה המוחקת כבר כמה שנים את רווחי בנק ישראל (ואף מכניסה את הבנק להפסדים כבדים). רווחים שהיו אמורים על פי חוק לעבור לממשלה ולאפשר לה להפחית מסים. הנזק להכנסות הממשלה ממסים מסתכם בשווה ערך לשני אחוזים משיעור המע"מ. במילים אחרות, אילולא מדיניות כושלת זו יכול היה שיעור המע"מ להיות כבר היום 16% בלבד (במקום 18% כשיעורו היום).
זאת ועוד, מאחר שהיקף ההפסדים של בנק ישראל תלוי בשיעור הריבית במשק (ככל שהריבית במשק תהיה גבוהה יותר כך יגדלו הפסדי הבנק בשל הפער שייווצר בין עלות מימון ההלוואות שנטל הבנק לבין הריבית שיקבל בגין פיקדונותיו הדולריים), נוצר לבנק תמריץ להמשיך במדיניות הכושלת של ריבית ריאלית שלילית אשר יצרה את מחול הטירוף הזה מלכתחילה. בפרפראזה על אמירתו של ווינסטון צ'רציל אומר כי מעולם בהיסטוריה הכלכלית של ישראל לא גרמו מעטים כל כך נזקים חמורים כל כך לציבור גדול כל כך.
שנית, עלייה משמעותית בנטל המס על ציבור השכירים והצרכנים (עלייה משמעותית במס הכנסה ובמע"מ), כמו גם החברות הקטנות והבינוניות (עלייה משמעותית במס החברות ובמס על הדיבידנד, בשעה שחלק נכבד מהחברות הגדולות פטורות במסגרת השערורייה של חוק עידוד השקעות הון).
שלישית, עלייה מתמשכת ומצטברת במחירם של מוצרים מרכזיים ושירותי יסוד, לדוגמה חשמל, מים, מזון ועוד. זאת, כפועל יוצא מהחסות המתמשכת שמעניקה הממשלה וחלק מפקידיה הבכירים למונופולים, לאוליגופולים ולשלל הגזלנים הפורחים במשק הישראלי. לתופעה זו קשורה כמובן הדלת המסתובבת של פקידים ורגולטורים בכירים העוצמים עיניהם במהלך תפקידם נוכח עוולות צרכניות, הגבלים עסקיים, עושק בשוק ההון ושלל המרעין בישין שהפכו את הצרכן הישראלי לפרה חולבת (שיש המגדירים אותה כבעלת תפוקת החלב הגבוהה במערב), ואת המשק הישראלי למשק הכי לא תחרותי במערב.
המיליארדים שחסרים לצרכנים
המשותף לשלושת המפגעים הוא ההשפעה על כוח הקנייה של הצרכן הישראלי, וחמורה אף יותר היא ההשפעה על אופק הציפיות של הצרכן באשר לכוח הקנייה העתידי שלו. לשון אחר, שלושת המפגעים הגדולים הביאו להעברת הון של עשרות רבות של מיליארדי שקלים בשנה מכיסם של השכירים והצרכנים לכיסם של בעלי הון, מונופולים, ממשלה וכן לכיסים העמוקים של חוסר יעילות במשק, ויצרו חשש כבד כי כוח הקנייה יוסיף להיפגע. יודגש בהקשר זה כי רוב הכסף פשוט ירד לטמיון בחוסר היעילות שנוצר עקב העיוותים במערך התמריצים הנורמלי במשק, ורק חלקו הגיע לשלל הגזלנים שתוארו לעיל.
והנה, אין קסמים בכלכלה. מיליארדים רבים אלה חסרים כעת בכיסם של הצרכנים וכתוצאה מכך נאלצו האחרונים לפגוע בהיקפה של הצריכה הפרטית (החשוב במנועי הצמיחה של משק מודרני המהווה כ-56% מסך הביקושים במשק). ההאטה החריפה של הצריכה הפרטית (שעומקה נחשף לאחרונה כאשר נודע כי אף צריכת מוצרי המזון ירדה במשק), הביאה לפגיעה קשה בהיקף ההשקעות במשק (עוד קצת פחות מכ-20% מסך הביקושים), שהרי מי ירצה להשקיע כאשר לצרכנים אין כסף או חשק לרכוש?
פגיעה חמורה נוספת בהיקף ההשקעות חוללה החסות לחוסר התחרותיות שמעניקה הממשלה לבעלי הכוח הגדולים והעיוות במסים בין מסי הנשך על חברות קטנות לבין הפטורים המופקרים לחלק נכבד מהחברות הגדולות (באמצעות חוק עידוד השקעות הון). איזה עסק קטן יכול לצמוח בסביבה שבה בעלי הכוח עמם הוא נדרש להתחרות מקבלים הגנה מהממשלה (לעתים הגנה במעשה ולעתים הגנה בעצימת עיניים) ו/או הטבת מסים מפלה ומקוממת?
ולבסוף, הפגיעה בצריכה הפרטית ובהשקעות פוגעים בהכנסות הממשלה ממסים, ולכן הממשלה נדרשת לקצץ בצריכה הציבורית (עוד כ-25% מסך הביקושים) של שירותי חינוך, בריאות, רווחה ועוד. כך נפגעו כל מרכיבי הביקוש המרכזיים - הצריכה הפרטית, ההשקעה, הצריכה הציבורית והיצוא. ואכן, כל אחד מאלה תרם את תרומתו להאטה ההולכת ומחמירה במשק. וכפי שציינתי, חמורה מכך היא השפעתם של המפגעים הגדולים על אופק הציפיות של הציבור באשר לכוח הקנייה שלו. הריבית הנמוכה ממשיכה לתדלק את מחירי הדיור, שיתוף הפעולה של הממשלה והדלת המסתובבת של פקידיה בקרב בעלי הכוח, המונופולים והאוליגופולים ממשיכים לתדלק את ציפיות הצרכנים כלפי המשך עליות המחירים של מוצרי יסוד, ואילו הדיבורים חסרי האחריות של בנק ישראל על עליות מסים, הנדרשות כעת כביכול, מלבים את החששות של הציבור כי הכנסתם נטו תמשיך לקטון.
כך מוצא עצמו ציבור השכירים והצרכנים עומד נוכח אי-ודאות גדולה הן באשר להכנסתו נטו, הן באשר לרמת המחירים שתפגע בכוח הקנייה שלו והן באשר לעתיד חסכונותיו המיועדים אצל רבים למימון דיור עתידי לילדים כאשר אלה יגדלו.
הבעיה של קובעי המדיניות היא שכל עוד הציפיות לעליות מסים ועליות מחירים הן כה עזות, לא יצלח אף צעד מדיניות. זאת, מאחר שכל מנוע צמיחה שיופעל יתנפץ אל מול הבונקר אליו נכנסו הצרכנים והמשקיעים. לפיכך, שאלת מיליון הדולר היא כיצד להשפיע על הציפיות כך שאלה יפחתו ואף יתהפכו לציפיות לירידות מסים ומחירים. או בשפתה של המטאפורה שבה נקטתי - כיצד להביא את הצרכנים ואת המשקיעים לצאת מהבונקרים?
למרבה המזל, הניסיון מלמד שהציבור אינו בונה את ציפיותיו אך ורק על ביצועים בשטח, אלא על שילוב שבין תוכנית אמינה, מסה קריטית של צעדים יצירתיים בכיוון הנכון ואומץ לב ונחישות של קובעי המדיניות. על כך - בשבוע הבא.
* הכותב הוא דיקאן הפקולטה למינהל עסקים וראש החוג לראיית חשבון בקריה האקדמית אונו ולשעבר החשב הכללי