החייל האמיץ שווייק/ צילום:ז'ראר אלון
1. בחיים ובפרט על הבמה תזמון מוצלח עושה את ההבדל כולו. טקס פרסי התיאטרון לסיכום עונת 2013, שיערך מחר (ו'), במרכז ענב לתרבות בתל-אביב, סובל, ולא רק באשמתו, מתזמון שאפשר במקרה הטוב לתאר כבעייתי. הטקס, שמועמדיו לפרסים הוכרזו בפברואר ושאמור היה להתקיים במהלך יוני, נדחה מאז לשלהי יולי ומשם לספטמבר באדיבות "צוק איתן".
איחור ניכר, וכך, עמוק בתוך עונת 2014, וכש-2015 כבר מידפקת מעבר לפינה, נאמץ את הזיכרון ונחגוג את הצגות השנה שעברה. המומנטום של רובן אבד זה מכבר, חלקן אמנם מוצגות אבל גם זה במגמה יורדת ובשולי הרפרטואר החדש. משהו כמו חגיגות יום העצמאות שנדחו לסוכות.
2. כמו בכל פרס, וזה לא קשור למומנטום שאבד, עוד לפני שדנים במועמדים, דנים באלה שאינם. זה טבעי ואולי קנטרני, אבל במקרה זה חייבים להודות שהנסיבות הפכו את המשימה לקלה במיוחד. הפיל בעמדת השחקן הראשי, איתי טיראן שזכה בפרס בפעמיים האחרונות ("קברט", "ריצ'רד השלישי"), ושמגבלה תקנונית אינה מאפשרת לו לרוץ לקדנציה שלישית, מטיל את צל אפו של סיראנו דה ברז'ארק על מי שלא ייבחר לשחקן השנה.
ועדיין, הגם שטיראן הוא צל לא מבוטל, הצל הגדול באמת הוא הנוכח-נפקד של הטקס הקרוב: הצגת השנה לא תיבחר מחר וגם לא מחזמר השנה או הפרס לקומדיה. סיראנו, גבירתי הנאווה או אולי מקבת שביים עמרי ניצן? לעולם לא נדע. מה כן? פרסים פרסונליים בלבד. ככה זה כשהכול פרסונלי שם למעלה, בין מנהלי התיאטראות.
אם לא היה מדובר בהחלטה בעלת סממנים טרגיים, אפשר היה להעניק לה את פרס הקומדיה. מוטים ונוטפי אגו ככל שיהיו מישהו מסוגל לדמיין אוסקר/טוני ללא התמודדות בין היצירות כמכלול על פרס סרט/הצגת השנה. והרי את מה מגיע הקהל לראות? את התאורן שעיצב במיומנות ואת שחקן משנה שנתן את מונולוג חייו? גם, אבל קודם כל את ההצגה כמכלול, אליה הוא רוכש כרטיסים ומעוניין לדעת מי הצטיינה ומי פחות.
אז נכון שבשנתיים האחרונות סבלו הבחירות מצל גדול-ממדים בפני עצמו, בדמות היעדרותו של התיאטרון הלאומי הבימה (השנה זה רק גשר שעדיין מדיר את רגליו), אבל הפשרה שנבחרה להפוך את הטקס ל"חג", שבו מפגינים אחדות ושלום בית באמצעות בחירה שלא לבחור והחלטה שלא להחליט בקטגוריות הטעונות, מוציאה במידה רבה את העוקץ ומותירה את הבחירות שכן ייעשו לרלבנטיות בעיקר בתוך הברנז'ה. היוצרים והמבצעים יקבלו פרסים וגם מענקים וזה מצוין בתור טקס מלגות, אבל מפרסי התיאטרון השנתיים יש לדרוש ערך מוסף גם לקהל הרחב.
3. מבחינה אמנותית, 2013 הייתה שנה עם לא מעט הצגות ראויות וחלקן אף מאתגרות. עיון ברשימת המועמדים מגלה שלצד השמות הוותיקים (והטובים) מסתתרת לה גם בשורה מרעננת. למען האמת כבר לא מסתתרת וטוב שכך. היא נוכחת מאוד ומותירה מקום רב לאופטימיות באשר לעתיד התיאטרון. אני מכוון למספר הרב של צעירים וצעירות מבין המועמדים, ולבשורת חילופי הדורות, בעיקר בכל האמור לקטגוריות היוצרים.
גלעד קמחי, שיר גולדברג, שי פיטובסקי ואיתי טיראן טרם חגגו 40 וכבר מועמדים לפרס הבימוי. משה נאור, משה קפטן ועידו רקלין, שמבוגרים מהם אבל לא בהרבה, נמצאים שם גם כן, וביחד עם צעירים מוכשרים דוגמת שחר פנקס, רועי חן ואלי ביז'אווי, אפשר בהחלט למצוא דם חדש ואיכותי לצד הגוורדיאה הוותיקה.
4. 156 מועמדויות ב-14 קטגוריות אישיות יתחרו מחר, מפרסי השחקן והשחקנית הראשיים, עבור בבימאים ובמחזאים ועד למעצבי התאורה, התלבושות והתפאורה. קצרה היריעה מלסקור את הרשימה כולה, אז נסקור בקצרה שלוש מהן, אבל עוד קודם נציין את אופירה הניג וח'ליפה נאטור על התעוזה ב"רוח ים" פרי עטם, את התרגום המזהיר של דורי פרנס ל"סיראנו", את ההופעות הבלתי נשכחות של ליא קניג ב"משהו טוב" ושל סלווה נקארה ב"רוח ים", את גלוריה בס בתפקיד הבת האילמת ב"אמא קוראז'", ואת תום חגי הצעיר שמבטיח וגם מקיים ב"טירונות בלוז".
מי תהיה השחקנית הראשית של השנה?
גילה אלמגור משלבת נהדר בין כוח לרגש בקלאסיקת "מירל'ה אפרת", קרן צור מביאה המון שובבות ואיכות ל"אז בפראג" של הלל מיטלפונקט, ומירב שירום ("רק אתמול נולדה"), יעל טוקר ("2 קצרים וחתול") והדס מורנו ("הגיבן מנוטרדם") הצעירות מראות שעוד נשמע עליהן בהמשך, אבל בסופו של דבר מדובר בעימות חזיתי בין שתי הגיסות הוותיקות מ"קרובים קרובים". תיקי דיין שמעצבת בחוכמה את "אמא קוראז'" בדמותה הצברית והמחוספסת, ולאורה ריבלין שמרגשת עד כאב ב"לילה טוב אמא".
מי יהיה השחקן הראשי של השנה?
משה איבגי מראה שוב כמה הוא מגוון כשחקן ב"דפוקים", ליאור אשכנזי מקסים בקומדיית הבגידות הצרפתית "האמת", ותום אבני עומד באתגר מחזהו האנטי-מלחמתי של ניל סיימון "טירונות בלוז" בתיאטרון באר-שבע. אבל מעל לכל זהו מאבק משולש בין אבי קושניר שדמותו הסאטירית של שווייק כמו נתפרה למידותיו, אלון אופיר שמתמסר לאתגר דרמטי כקווזימודו, וגיל פרנק, שמייצר תפקיד שייקספירי מרשים כמקבת.
מי יהיה במאי השנה?
אופירה הניג ("רוח ים") ואיציק ויינגרטן ("לילה טוב אמא") מגישים שני מעדני תיאטרון, איתי טיראן מייצר תיאטרון עשיר ב"איש קטן מה עכשיו", ומשה נאור מעניק עיצוב קולח לשווייק. ועדיין, שניים שהתעלו הם גלעד קמחי ב"סיראנו" הנהדר, ושיר גולדברג, שהביאה ביחד עם המחזאית שחר פנקס קול מרענן לבמה ב"אדם לא מת סתם".