סלים ג'ובראן / צילום: איל יצהר
"לעורכי הדין יש תפקיד חשוב בהיותם שער הכניסה של רבים מהאזרחים למערכת המשפט. אכן ישנו צורך להטיל עליהם חובות שונות על מנת להבטיח שהם מקיימים את תפקידם כנדרש, לטובת הלקוח ולטובת בית המשפט. ואולם, אל לנו למקם חרב מעל ראשם ולהכביד על צעדיהם. שיקולי מדיניות רבים מעודדים מרחב תמרון ושיקול-דעת לעורכי הדין, ומניעת הידרדרות למצב של 'עריכת דין מתגוננת'" - כך פסק אתמול (ג') בית המשפט העליון.
זהו אחד מפסקי הדין החשובים והמקיפים ביותר שניתנו בנוגע להיקף האחריות המוטלת על עורך הדין במערכת יחסיו עם לקוח, ולגבולות חובת האזהרה שבה מחויב לנהוג עורך דין כלפי הלקוח.
פסק הדין ניתן במסגרת ערעור שהגישה קבוצת גיאות (פאפאגאיו) על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מאוגוסט 2012, לדחות את תביעת הרשלנות שהגישה נגד משרד עורכי הדין גולדפרב-לוי-ערן-מאירי, שהוא מהגדולים בארץ.
שופטי בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, יצחק עמית ונעם סולברג, דחו את הערעור שהגישה גיאות, תוך שקבעו 3 אמות-מידה מרכזיות לבחינת היחסים שבין עורך הדין ללקוח, שעל-פיהן תיקבע חובת הזהירות שבה צריך לנהוג עורך הדין כדי שלא יימצא רשלן בעבודתו.
לא כל סיכון מצדיק אזהרה בכתב
אמות-המידה שנקבעו הן: א. מיהות (מי הוא) הלקוח ומעורבותו. ב. תוחלת הסיכון הנלקח. ג. מורכבות הסוגייה הנדונה.
לגבי אמת-המידה הראשונה, מיהות הלקוח, נקבע כי "כאשר הלקוח הוא בעל כישורים, ידע, ו/או מומחיות באותו תחום, דומה כי ניתן לדרוש מעורך הדין מידה פחותה יותר של אקטיביות בייצוג".
לדברי השופטים, במקרה כזה ה"פטרנליזם" הדרוש מעורך הדין כלפי הלקוח הוא מוחלש, שכן פערי הידע ביניהם מצומצמים יותר, והלקוח יכול להבין מהי החלטה טובה עבורו. לעומת זאת, במקרים שבהם מדובר בלקוח שאינו מיומן או בקי בתחום, נקבע כי יש להעדיף חובת אזהרה מוגברת (על עורך הדין).
"במקרים כאלה הלקוח תולה יהבו בעורך הדין ושוכר את שירותיו לאור כך שהוא בעל הידע בתחום ובהתאם (בא-כוח הלקוח) ידע מהי ההחלטה הטובה יותר עבורו. על כן, על עורך הדין ליטול במקרים אלה תפקיד אקטיבי יותר ולנסות להגן על לקוחו, ובמידת הצורך גם מפני החלטות שגויות שיקבל הוא עצמו".
לדברי השופטים, גם מידת מעורבותו של הלקוח משפיעה על חובת האזהרה הנדרשת מעורך הדין. "יש להבחין בין לקוח שמנהל בעצמו את המגעים מול הצד השני, ותפקיד עורך דינו מתמצה בייעוץ בלבד, לבין לקוח אשר 'מפקיד את גורלו' בידי עורך הדין, וזה מנהל את המגעים למען הלקוח. במקרה האחרון, לעורך הדין ישנה חובת אזהרה מוגברת יותר מאשר במקרה הראשון, כי הלקוח סומך על עורך הדין שהוא יהיה הגורם אשר יפעל לטובתו ויגן על האינטרסים שלו".
בנוגע לאמת-המידה השנייה, תוחלת הסיכון, נקבע כי מידת חובת האזהרה הנובעת מחובת הזהירות של עורך הדין ביחסיו מול לקוחו, תלויה גם ב"תוחלת הסיכון הנלקח".
עורכי דין מייעצים ללקוחותיהם בהקשרים שונים ובאשר לעסקאות שונות. קשרים ועסקאות אלה כרוכים מטבעם במידה מסוימת של סיכון. לדברי שופטי העליון, הסיכונים שמצופה מעורך הדין להזהיר את הלקוח לגביהם הם סיכונים "משפטיים".
"כך למשל, כאשר הלקוח הוא יזם, לא מצופה מעורך הדין להתריע על סיכון הנדסי זה או אחר (כפי שנקבע למשל באחד מפסקי הדין בעניין אסון ורסאי). אולם ככל שסיכון הנדסי זה קיים וידוע - על עורך הדין להזהיר בדבר ההשלכות המשפטיות שכרוכות בסיכון זה".
השופטים ציינו כי "ככל שהסיכון גדול ויתר וודאי יותר - כך על עורך הדין לפעול יותר לאזהרת לקוחו. ככל שהסיכון מזערי יותר וודאי פחות - כך ניטה להקל על מידת חובת האזהרה הנדרשת מעורך הדין".
לפי פסק הדין, לא כל סיכון שנלקח מצדיק כי עורך הדין יעשה מעשה נוסף, פרט לאזהרה מילולית. "למשל, האזהרה אינה חייבת להיות בכתב כאשר מדובר בסיכון זניח ולא סביר".
אמת-המידה המרכזית השלישית לבחינת היחסים שבין עורך הדין ללקוח, שעל-פיה תיקבע חובת הזהירות, היא מורכבות הסוגייה הנדונה. השופטים קבעו כי "ככל שהסוגייה המשפטית יותר מורכבת - נדרשים מיומנות, כישורים וידע משפטיים רבים יותר על מנת להבין אותה לעומקה ולרוחבה, משמעויותיה ונפקויותיה".
לדבריהם, "כישורים וידע אלה נמצאים בידי עורך הדין מכוח הכשרתו, עיסוקו וניסיונו. עורך הדין הוא הגורם בעל האמצעים להבין את הסוגייה לאשורה - והאמון על כך - ועל כן חובת האזהרה שלו מתגברת במקרים שבהם הסוגייה המשפטית מורכבת. במקרים מורכבים נדרוש מעורך הדין לפרט ביתר פירוט והעמקה את הסיכויים והסיכונים הטמונים בהחלטת לקוחו, ועל כן האזהרה נדרשת להיות משמעותית יותר".
ונחזור לערעור גיאות: לדברי השופטים, במקרה הנדון, הסוגייה המשפטית לא הייתה מורכבת במיוחד. "עניינה כאמור בפגמים ובליקויים נסתרים שנתגלו בנכס; והשאלה מי אחראי להפרת ההסכם: צד שמסר נכס פגום או הצד שחדל לשלם דמי שכירות עבור הנכס, ועזב אותו טרם תמה תקופת השכירות. סוגייה זו אינה בעלת תשתית משפטית או עובדתית מורכבת".
שאלה נוספת שעלתה לעניין היקף חובת האזהרה הנובעת מחובת הזהירות שבה מחויב עורך דין כלפי לקוחו, היא - האם עורך הדין נדרש לעגן את הייעוץ והאזהרה בכתב. לדברי בית המשפט העליון, גם התשובה לשאלה זו תיבחן על סמך 3 אמות-המידה שנדונו.
"העלאת האזהרה על הכתב עשויה להיות במקרים מסוימים בעלת השפעה משמעותית יותר מאזהרה בעל-פה, אך אין היא נדרשת במקרים שבהם חובת האזהרה מוחלשת. כלומר, אין היא נדרשת במקרים שבהם הלקוח הוא בעל מומחיות בתחום ומעורב בהליכים, לוקח החלטה בעלת תוחלת סיכון נמוכה בסוגייה שאינה מורכבת, כפי שבמקרה שלפנינו".
עם זאת, השופטים כתבו כי יש לעודד תיעוד של הייעוץ שנתן עורך הדין ושל אזהרותיו גם במקרים של חובת אזהרה מוחלשת, כדי להקל על ההליך הדיוני.
סוגייה נוספת שעלתה לדיון הייתה - האם במקרים קיצוניים שבהם חובת האזהרה על עורך הדין היא מוגברת ביותר, נדרש מעורך הדין לעשות מעשה אזהרה כה משמעותי עד כדי התפטרות מהייצוג?
על כך השיב בית המשפט העליון: "התפטרות היא אפשרות קיצונית שאותה יש לשמור למקרי קיצון בלבד, בנסיבות שבהן חובת האזהרה היא מוגברת (על-פי אמות-המידה שנקבעו וכאשר הלקוח אינו נענה לאזהרה. ח' מ'). במקרים כאלה יש לשקול השתחררות מהייצוג אם קיים חשש משמעותי שאם לא ייעשה כן, ייגרם ללקוח נזק משמעותי בלתי הפיך".
עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש כי גם במקרים מעין אלה אין להטיל על עורך הדין חובה להתפטר מהייצוג, אלא יש לאפשר לו להשתחרר מהייצוג ברשות ובהתאם לכללי האתיקה המקצועית.
עניין נוסף שנדון היה מידת הביקורת שעל עורכי הדין לנקוט בנוגע לחוות-דעתם המקצועית של מומחים. "הנחת המוצא היא כי המומחיות המקצועית של עורך דין צריכה לשמש אותו ואת לקוחו באיתור כל הטעון בדיקה... מידת הביקורת של עורך הדין על חוות-הדעת משתנה ממקרה למקרה ותלויה במשתנים רבים, ובהם סוג המומחיות הנדרש, מקצועיותו של המומחה וכן הלאה. כך למשל, ככל שסוג המומחיות הנדרש רחוק יותר ממומחיותו של עורך הדין - מידת הביקורת הסבירה של עורל הדין על חוות-הדעת היא פחותה יותר".
השאלה האחרונה שעלתה ונדונה בערעור הייתה - האם לגיטימי מצד עורך הדין לייעץ ללקוח להפר חוזה או לבטלו; והאם לשם כך ניתן לשקול את התנהגות הצד השני לחוזה ואת חובתו להקטין את נזקו.
כאן ערך בית המשפט העליון הבחנה בין הפרה לבין ביטול. "דיני החוזים מגלמים גם שיקולים שאינם נמדדים כלכלית, ולקיום ההבטחה הטמונה בבסיס החוזה יש ערך מוסרי בפני עצמו.
"המצב הוא שונה כאשר אין מדובר בשיקולים הנשקלים לשם הפרת חוזה, אלא לשם ביטולו. כאשר מתעוררת שאלה של לגיטימיות ביטול חוזה, יש לשקול את מכלול הסיכויים והסיכונים, כולל של הצד השני, זכויותיו וחובותיו, על מנת לקבל החלטה מושכלת לגבי הסיכון שבביטול החוזה; ובין חובותיו של הצד השני קיימת גם חובת הקטנת הנזק".
"גולדפרב עמדה בחובת האזהרה הנדרשת ממנה"
בנובמבר 2003 שכרה קבוצת גיאות (שכונתה חברת פאפאגאיו) מחברת "תפעול" נכס ברחוב הברזל בתל-אביב לצורך הפעלת עסקי המסעדנות שלה. לטענת גיאות, במהלך השיפוצים שערכה בנכס, היא גילתה בו ליקויים שהיא לא הייתה מודעת להם קודם לכן. בשל גילוי הליקויים הפסיקה גיאות את עבודות השיפוץ וחדלה לשלם לחברת תפעול את דמי-השכירות.
על הרקע הזה פרץ סכסוך בין הצדדים, שהופנה לבוררות. ב-2008 קבע הבורר עו"ד ראובן בכר כי על גיאות לשלם לחברת תפעול את דמי השכירות בסך של כ-1.8 מיליון שקל וכן פיצוי בגין תשלומי ארנונה בסך 132 אלף שקל. גיאות ניסתה לבטל את פסק הבוררות, אך נכשלה בכך.
בהמשך הגישה גיאות תביעת רשלנות נגד משרד עורכי הדין גולדפרב-לוי-ערן-מאירי, בטענה כי הוא התרשל בייצוגה באופן שגרם לה נזקים.
טענתה המרכזית של גיאות הייתה כי היא החליטה לבטל את הסכם השכירות בעצת משרד גולדפרב - עצה שלטענתה "הייתה עצה שהסיכון בה רב".
עוד טענה גיאות, בין היתר, כי "הפניית הסכסוך להליך של בוררות נעשתה ללא שהיא הייתה מודעת להשלכות של הליך כזה".
באוגוסט 2012 דחתה שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, רות רונן, את התביעה שהגישה קבוצת גיאות, תוך שקבעה כי משרד עורכי הדין לא התרשל. "הליך משפטי הוא הליך שכרוכים בו סיכונים רבים, ומתקבלות במסגרתו החלטות רבות שחלקן עשויות להשפיע על תוצאת ההליך. בסופו של ההליך נמצא ברוב המקרים צד אחד שהוא מאוכזב מהתוצאה... עורך הדין אינו מבטח של הלקוח שלו ביחס לתוצאת ההליך המשפטי".
גיאות לא השלימה עם ההחלטה של השופטת רונן וערערה עליה לבית המשפט העליון. אתמול דחה העליון את ערעורה.
ביישום העקרונות שהתוו - מיהות הלקוח ומעורבותו בתיק, תוחלת הסיכון הנלקח ומורכבות הסוגייה הנדונה - על המקרה של גיאות וגולדפרב, קבעו שופטי העליון כי על משרד עורכי הדין הייתה מוטלת חובת אזהרה מוחלשת. "במקרים כאלה בוודאי שאין על עורך הדין לשקול את התפטרותו, וגם דרישת העלאת האזהרה על כתב אינה מתחייבת".
פסק הדין קבע כי "גולדפרב עמדה בחובת האזהרה הנדרשת ממנה, בכך שפירטה בפני גיאות את הסיכויים והסיכונים הטמונים בהחלטה, והזהירה אותה כי עליה לשקול בכובד-ראש את הצעת הפשרה; וכי האחריות על גיאות על כך שלא עשתה זאת".
גולדפרב יוצגה בידי עורכי הדין אביגדור (דורי) קלגסבלד, גליה כהן וויקי ונטורה. גיאות יוצגה בידי עו"ד יגאל דורון.