פצצה מצקצקת / איור: תמיר שפר
א. הנה עובדה משעשעת ואקטואלית שאפשר לציין בארוחת שישי בחיק המשפחה או סתם כשנגמר על מה לדבר באירוע חברתי, ולבטח תעורר עניין עצום: הידעתם שלפני כ-9 שנים ערך ה-BBC סקר ב-25 מדינות בעולם על יחס הציבור לעינויים כאמצעי חקירה במקרים של סכנה לחיי אדם, ובישראל היה השיעור הכי גבוה של אנשים שתמכו בעינויים?
מעניין, לא? מאוד, אתה יכול להעביר לי את הסלט כרוב בבקשה? כן, הנה, והרבה יותר מאשר ברוסיה, בסין ואפילו בעיראק, הייתם מאמינים? בחיי שזה נורא, אבל הדים-סאם משהו-משהו. כן, במיוחד זה עם השרימפס.
58% מהאוכלוסייה היהודית תמכו בעינויים, זה לא נראה לכם המון? ממש המון, וגם הסלט קבבונים וצנוניות פשוט מצוין, נכון? ממש טעים, וזה לא קטע שאלה שהורידו את הממוצע הישראלי ל-43% היו האזרחים הערבים, כי הממוצע של כל המדינות היה 29% סך-הכול? מרתק, תמזוג לי קצת יין לבן? תודה. מי רוצה קינוח?
אז הישראלים זורמים עם עינויים. איזה יופי. אם זה חדש לכם, ואתם עושים פרצוף מופתע, רק נסו להיזכר שבקיץ עברה פה החלטה של כנסת ישראל שהתירה הזנה בכפייה, סוג של עינוי לכל דבר ועניין. הדבר אמנם עורר דיון ציבורי ערני, אבל התיקון לחוק עבר לבסוף. לא שאני חושב שזה הכי נפוץ ולא שאני סבור שחוקרי השב"כ נוקטים אמצעים שראו בסרטים של טרנטינו - אנחנו לא כאלה - אבל בכל זאת.
ב. אל תחשבו, חלילה, שכתבתי את הסעיף הקודם מתוך התנשאות שמאלנית. ממש לא. ההפך הוא הנכון: הסקר הנ"ל דווקא די הרגיע אותי.
אבהיר: אני נגד עינויים באופן גורף. למעט - כמו שקבע בג"ץ - במקרים של פצצה מתקתקת (כלומר, אירוע ספציפי העומד להתרחש בזמן הקרוב וכל עינוי החורג, ולו במילימטר מהכלל הזה, אסור). עינויים הם הפרה בוטה של זכויות אדם, והן הזכויות הקדושות מכולן.
אבל למרות כל העקרונות המעולים, הרי שגם אני - ממש כמוכם - מצליח לגלות גמישות מפתיעה ומבישה כלפי עינויים: ככל שהם מופנים למי שיותר רחוק ממני, הן פיזית והן בתפיסת העולם, אני פחות מחמיר. מהבחינה הזו, כמו מכל-כך הרבה בחינות אחרות, ישראלי אני. כולנו.
תוכיח את זה יפה האירוניה הישראלית השבועית: אחד הגופים הראשונים שהתגייס לקריאה גורפת נגד עינויים של יהודים הוא ישי מנוחין מהוועד הישראלי נגד עינויים - אותו אחד שרק כמה ימים קודם כונה "שתול" על-ידי הימין. להבדיל ממנוחין ומעוד קומץ צדיקים (המכונים אצלנו "שמאל קיצוני", וגם משה פייגלין ומעטים נוספים), רובנו המוחלט נשאר בפוזיציה הקבועה.
כן, אני יודע שזו לא תפיסה מוסרית מי יודע מה. תוך כדי שאני כותב את הדברים, אני חש את הבל פיו הקפוא של מר עמנואל קאנט על עורפי ואת הטפיחות הקשות של הצו הקטגורי שלו על פדחתי, אבל מה לעשות - אדם חייב להישיר מבט אל פגמיו ולהתמודד איתם.
להגנתי, אציין רק שהגמישות שהזכרתי קודם אינה בעצם העיקרון שנותר קשיח, אלא רק מידת הזעם וההתקוממות; זו גמישה כנער קרקס סיני.
אני מודה: כששמעתי על מה שעשו, לכאורה, לחשודים ברצח משפחת דוואבשה, הדבר הראשון שעבר לי בראש זה שאם זה הם - מגיע להם. אם אתם לא כמוני, אתם נעלים ממני, ואני מרכין ראש בפניכם.
אבל לא. הדברים לא צריכים להיות כך. את התחושות, עם כל הכבוד, יש לשים בצד. זה לא מגיע להם, וזה בכלל לא העניין. עינויים הם דבר אסור. ממה שאני מבין, לא מדובר בפצצות מתקתקות לפי כל קריטריון. כל זכות אדם עומדת להם, כמו לכם ולי ולכל אחד. הדבר אמור להיות מובן מאליו.
זכויות אדם הן בדיוק כמו שהן - נתונות לכל אדם באשר הוא אדם. גם אם אפשר להקשות על כך שאנשים ששורפים משפחה ראויים להיכלל בקטגוריה המכובדת הזאת.
ג. בפוזיציה הפוליטית שבבסיס כל טענה מצוי אבסורד שאין כמוהו, ושאני באופן אישי מאוד אוהב: איש ימין (בהכללה) שנשאר אדיש למצב הפלסטינים, זועם על השמאל שאכפת לו (בהכללה), אבל ברגע שזה מגיע אליו הוא נזעק - למה לשמאל לא אכפת?! ולהפך: איש שמאל (בהכללה) שיזדעק מול פיזור אלים של הפגנה שקטה נגד הכיבוש או נגד מעצרים מינהליים ובא בטענות אל הימין ששותק, יישאר שקט ונינוח יחסית כשצעירי ימין קיצוני סופגים מעצרים מינהליים ואף יבוא בטענות אל הימין שזועק - עכשיו אתם באים?! או כמו שאמר מאיר אריאל: אדם צועק את שחסר לו. לא חסר לו? לא צועק.
ואם כבר הזכרנו את האירוניה - הקדושה הפטרונית של הכותבים כולם - אין להתעלם מעוד אחת המלווה את החיים בישראל: ברוב הפעמים שקו כלשהו מתיישר, הוא מתיישר למטה. במקום להיטיב עם זה שמצבו גרוע, מרעים את זה שמצבו טוב.
דוגמת העינויים מתאימה פה פיקס: במקום להרים את הרף ולהשוות את מצב זכויות האדם של זה שמצבו רע (אצלנו: פלסטיני) לזה שמצבו טוב (אצלנו: יהודי), הרי שהרף תמיד יורד, כמו הפרקטיקות לדיכוי הפגנות, גז מדמיע ואלימות משטרתית, שיובאו מהשטחים לישראל.
הפוזיציה קובעת את האירוניה: שתקת כשפיזרו הפגנה פלסטינית? קיבלת את זה בהפגנת חרדים. שתקת אז? קיבלת את המחאה החברתית. שתקת עוד? באה הפגנת האתיופים. וכך הלאה, סדרה חשבונית יורדת של זכויות בסיסיות. בסוגריים: אפשר לראות את זה בעוד תחומים, כמו זכויות עובדים.
מהבחינה הזו, לא ממש מרגיעה העובדה שמפכ"ל המשטרה החדש הגיע אלינו היישר מהשב"כ. הנורמות הארגוניות שהוא מביא איתו, נאמר זאת בעדינות, יש בהן בעייתיות מסוימת. זאת, אף על-פי שאני מוכרח לומר שאני מת על השפם שלו. בכלל, שפם אמור להיות קריטריון הכרחי לכל עובד ציבור. אני מנצל את הבמה הצנועה שלי כדי לקרוא מכאן לבכיר עובדי הציבור בישראל, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, לגדל שפם כדי להוות דוגמה. אני חושב שזה יכול דווקא להתאים לו.
ד. אם כבר נגענו בהשוואה ההפוכה הנעשית תדיר בין זכויות יהודים וזכויות הפלסטינים, המרחק אל ההשוואה השנייה בפופולריות שלה אצלנו, המכונה "הקיצוניים משני הצדדים", קצרה.
כאן אין ברירה אלא לחזור כתוכי על דבר שאמרתי מלא פעמים: ברוב המקרים אין בסיס להשוואה. אין השוואה בין שוברים שתיקה לארגון להב"ה. אחד נוסד על-ידי חיילים שבאו לבטא (במילים) את מה שהם חוו כעוולות המתלוות לשליטה בעם אחר, השני הוא ארגון גזעני שבא לבטא (במכות) את תפיסת עולמו החשוכה.
אין השוואה בין בצלם לפעילויות תג מחיר: הראשונים מביעים עמדה פוליטית, האחרונים הם ונדליסטים. האמת שאין לי הרבה דוגמאות, פשוט כי אין יותר מדי ארגוני ימין להשוות לארגוני שמאל; לימין אין הרבה צורך בארגונים - יש לו את הממשלה, שהיא אחלה ארגון ימין בפני עצמה.
ה. אני מאוד מקווה שפרשת העינויים החדשה של הקטינים היהודים תרעיד את המדינה לכיוון הנכון. כי אף על-פי שאנחנו לא יכולים להסכים על כלום, ואף שכל אחד בא מהפוזיציה ובפוזיציה יישאר - הרי יש כמה דברים בסיסיים שחייבים להיות מוסכמים על כולם, והראשון שבהם הוא זכויות האדם, ואחת הראשונות שבזכויות האדם היא האיסור על עינויים.
הסקר שהזכרתי בסעיף הראשון לא נעשה שוב, עד כמה שהצלחתי למצוא, אבל ההימור שלי הוא שאם היה נערך שוב, מצבנו לא היה משתפר בהרבה. וכשאחוז כל-כך גדול מהאזרחים בישראל זורם עם עינויים ולא מביע עמדה נחרצת וחד-משמעית נגדם (שוב, מלבד במקרים של פצצה מתקתקת) - הרי שאין לנו מה לבוא בטענות אל השב"כ, או אל היועמ"ש או אל כל ראשי-תיבות אחרים. אנחנו, ורק אנחנו, צריכים לקבוע את הנורמות.