אראל סג"ל / צילום: יחצ
אפשר רק להניח שמגישי הרצועות השונות של גלי צה"ל פותחים בכל יום בחרדה את העיתון ומרעננים את דף הבית שלהם בנשימה עצורה. מי מהם הבא בתור? מי יגלה שהוא אינו טעם היום יותר, שהוא שמאלני מדי, שאינו מאוזן? מי לא מהודק מספיק, או לא ממלכתי דיו, מי שנוי במחלוקת, ומי אינו נידף להלך-הרוח הנושב בתחנה, שנדמה שכבר קשה לזהות את כיוונו.
נוטים לזכור לרזי ברקאי את קריאתו בשידור, בה דרש "להשיג את הממונה על האינטרנט". אולי דווקא בשל חטאו זה, ששיחק תמיד לידי המערערים על הרלוונטיות שלו, הוא לומד היום על מהלכי הקריירה שלו מהאתרים ברשת. כך הוא התבשר כי יש כוונה לקצר את תוכניתו לשעה, לטובת שעה עם אראל סג"ל; וכך הוא התבשר היום שבעצם לא.
אפשר לדון כמובן בהיעדר ההתאמה המופגן בין הקצב שבו עובדת התקשורת בימינו, לבין האופן שבו מתקבלות ההחלטות וזולגות מטה בשרשרת הפיקוד של גלי צה"ל, שהיא כזכור עדיין יחידה צבאית בצבא ההגנה לישראל. אבל זה כמובן לא הסיפור העיקרי. אפילו השיח על מה לפוליטיקה ולתחנה הנשלטת על-ידי הצבא, כבר מיצה את עצמו, וכל מה שיכול להיאמר (להפסיק, לחייל, לסגור), כבר נאמר. השאלה המרכזית היא מדוע העיסוק המרכזי בתקשורת הישראלית - שגלי צה"ל היא בליבתה - ממשיך להיות שיח של ימין ושמאל.
נכון, הכול פוליטי. אך הפוליטיקה בתקופתנו מורכבת, רגישה ורבה יותר מ"בחירת צד" על המפה. יש בה זהויות רבודות, של מוצא, שפה, תרבות, מגדר, תפיסת עולם. לא רק ימין ושמאל, אלא למעלה ולמטה, לעומק ולרוחב. אך נדמה כי בגלי צה"ל - ואתמול למדנו שגם בערוץ 20 והאמת שבבמות מרכזיות הרבה יותר - מספיקה השאלה של מי הצביע למי. והרי גם ההצבעה בבחירות מלמדת אותנו שהציפה רבה, המרכז מתעצם, וחוסר ההשלמה הוודאית עם צדדי קיצון הולכת ומתרחבת.
התנגשות של אליטות היא דבר מצוין וחשוב. מרתק לראות את הבעתה משמאל לקראת בואו של אראל סג"ל, ואת הזעם מימין על דבריו של רזי ברקאי. אך בסופו של דבר מה מה שירון דקל עשה הוא בסך-הכול להחליף אליטה אחת באליטה אחרת. גבר אשכנזי עם כיפה, שבא להחליף גבר אשכנזי בלעדיה.