*** הכתבה בשיתוף אלטשולר שחם
הדימוי שליווה את פעילות התנועה הציונית בתחילת המאה ה-20 הוא זה של חלוץ העוסק בעבודה חקלאית, אך למעשה אותו חלוץ לא היה הופך את הארץ לשלו בלי עזרתם של הגופים הציוניים שעסקו בגיוס הון. כבר מתחילת המאה, החלו מוסדות ציוניים לגייס הון למטרות שונות הקשורות כולן ליישוב הארץ, והחל משנות העשרים הוקמו גם החברות שעסקו בבנקאות ובפיתוח תשתיות. אולם עד אמצע שנות השלושים לא היה שוק מקומי למסחר בהם.
המצב השתנה בשנת 1935 עם הקמתו של הגוף שיהפוך בסופו של דבר לבורסה בתל אביב - "לשכת החליפין לניירות ערך בתל אביב". חברי הלשכה הספורים היו נפגשים במשרדו של מרדכי פ. חסון בסניף בנק אנגלו-פלשתינה (לימים בנק לאומי) בתל אביב מידי יום בצהריים למשך שעה אחת, וקובעים שערי קנייה ומכירה של ניירות ערך. בשנים הראשונות כנראה לא הייתה עבודה רבה מידי - יו"ר הנהלת הלשכה דאז העיד כעבור 25 שנים כי הם היו מסיימים את עבודתם בתוך כרבע שעה.
במאמרו המקיף על תולדות הבורסה בישראל, סיפר שלום פ. דורון, מוותיקי שוק ההון ולימים מנכ"ל ויו"ר דירקטוריון הכשרת הישוב, שהנוכחים דיברו זה עם זה בגרמנית ושחזר את הביטויים השגורים ששימשו אותם כדי לציין פעולות מכירה וקנייה: an Sie (אליך) ו-von Ihnen (ממך) בהתאמה. ואכן, ברקע להקמת הלשכה ולהתפתחות פעילותה עמדה עלייתם לארץ של בנקאים יהודים מגרמניה בשנות ה-30 והחתימה על הסכם ה"ההעברה" עם גרמניה.
"למרות אי-שקט פוליטי, מאורעות ושפל כלכלי במשך שלוש השנים האחרונות", נכתב בסקירה של בנק אנגלו-פלשתינה מ-1939, שמובאת גם היא במאמר של דורון, "הוכיח המשק הארץ-ישראלי שיש לו כוח התנגדות רב... את חשיבותה של לשכת החליפין ניתן למדוד באמצעות העובדה שבין כתליה נסחרים ניירות ערך בשווי כולל של 4.5 מיליון לירות ארץ ישראליות". בין אפיקי ההשקעה שהיו זמינים באותם ימים נמצאו המניות ואגרות החוב של הבנק האפותיקאי הכללי (לימים בנק לאומי למשכנתאות), לצד מניות של חברת הכשרת היישוב, קק"ל, חברת האשלג בע"מ (לימים חברת מפעלי ים המלח) ועוד.
מהחדר הקטן אל אולמות המסחר
בעקבות הצורך הגובר במיסוד המסחר בניירות ערך אחרי הקמת המדינה, התאגדו הבנקים ובתי ההשקעות שפעלו באותה תקופה והקימו ב-1953 את "הבורסה לניירות ערך בתל אביב". כמה שנים לאחר מכן, ב-1960, עבר המסחר מהמשרדים בסניף בנק לאומי אל משכן עצמאי בפסאז' ברחוב אלנבי 113 בתל אביב.
בשנות הששים היו הפעילים בבורסה קבוצה קטנה ופמיליארית יחסית. צבי לובצקי, יו"ר IBI, סיפר על השנים ההן בחוברת לרגל 70 שנה לפעילות הבורסה: "נסחרו אולי 20 מניות והמסחר התבצע בחדר קטן בפסאז'... זה היה ג'ונגל די רציני והשוק התנהל כמו שוק אבטיחים". לסיכום הוא הוסיף, "אם תרצו בשפה של היום, הבורסה אז היתה מעין סטארט-אפ פיננסי, שבמקום בגראז' התחיל בפסאז'".
"שוק האבטיחים", שהיה שוק ההון הישראלי, עשה צעד משמעותי במיסוד פעילותו בשנת 1968 עם חקיקת חוק ניירות ערך והקמת רשות ניירות ערך המפקחת על פעילות הבורסה. החוק הסדיר את המסחר ואת פעילות הבורסה בהתאם לעקרונות שבמרכזם חובת הגילוי הנאות במטרה לשמור על האינטרסים של המשקיעים.
הגידול במסחר בבורסה במחצית השנייה של שנות השבעים ועד 1982 הביא לעקירה מהפסאז' לטובת הבניין ברחוב אחד העם 54 שהיה בניין משרדים רגיל שהותאם לצרכי הבורסה לקראת הכניסה אליו. אך המגמה - ששיאה היה בשנת 1982, במהלכה עלו שערי המניות ריאלית ב-113% - לא נמשכה. משבר מניות הבנקים באוקטובר 1983 הביא לראשונה לסגירת הבורסה למשך שבועיים, ובהמשך הוקמה ועדת בייסקי לחקירת וויסות המניות הבנקאיות שהביא למשבר.
הבניין ברחוב אחד העם מסמל יותר מכל את התקופה שבה הפך "שוק האבטיחים" הקטן ל"שוק אבטיחים" גדול מאוד. בשנים אלו התבצע המסחר בבורסה בשיטת המבַצעים: נציגי חברות לבושים באפודות צבעוניות בילו שעות ארוכות באולמות המסחר השונים כשהם מתרוצצים וצועקים פקודות קנייה ומכירה, שבשלב הזה כבר נזרקו לחלל האוויר בעברית של צברים.
שיטת הצעקות שהחליפה את הישיבות הצנועות במשרדו של מרדכי פ. חסון איננה יחודית לנוף הישראלי ואפשר לומר שההיסטוריה שלה הולכת הרחק הרחק עד לבורסה הראשונה בעולם. בספרו על המסחר בבורסה ההולנדית תיאר הסוחר היהודי בן המאה ה-17 יוסף דה לה וגה את תהליך המסחר שאפיין את התקופה: סוחר אחד פותח את ידו והאחר מכה עליה, המכה מבטאת שחרור מניה למכירה במחיר כלשהו. מכה נוספת מבטאת מחיר חדש וכך הלאה. אחרי המכות מגיעות הצעקות ואחרי הצעקות מגיעים העלבונות שהופכים בתורם לריבים - עד שהעסקה מושלמת.
מאולמות המסחר אל המחשבים במרתפים
העידן הדיגיטלי, שהשפיע כמעט על כל אספקט בחיים במודרניים, שינה לחלוטין את פני המסחר בבורסה - או לפחות את קולו. כיום, המסחר בבורסת תל אביב - כמו בבורסות בעולם כולו - שקט ומתבסס על מחשוב מתקדם. זה לא קרה ביום אחד, אלא בתהליך מדוד שנפרש על פני יותר מעשור והחל במחצית השנייה של שנות השמונים. תחילה נעשו צעדים על מנת למחשב את תהליך העברת הפקודות ממחשבי הבורסה אל אולמות המסחר ובהמשך בוצע מעבר של המסחר הרב צדדי למחשוב, בעזרת מערכת הכר"מ - כרוז ממוחשב. בשלב השלישי פעלו בבורסה לעבור למסחר ממוחשב במלואו שיהיה גם רציף וסימולטני ויבטל את השימוש באולמות מסחר. זה בדיוק מה שעשתה מערכת "רצף" שנכנסה לשימוש בבורסה בשנת 1997, ועד 1999 הושלם מחשוב כל המסחר בבורסה.
השינוי באופי הפעולה של הבורסה ובצרכים שלה הוביל גם לצרכים פיזיים חדשים - אולמות מסחר לא היו נחוצים עוד, אבל מקום לתשתית של מערכת מחשוב שתהיה מוגנת ובטוחה מפני נפילות דווקא כן. ההחלטה לעבור לבניין חדש התקבלה כבר ב-2005 אך תהליך הבנייה התארך מעבר לצפוי (ועימו גדל גם התקציב המתוכנן למבנה) והמעבר התבצע לבסוף רק ב-2014. המבנה הפיזי של הבניין החדש מבטא יותר מכל את השינוי שעבר המסחר בבורסה מאז שנות ה-30: לבניין יש אמנם 14 קומות רגילות מעל לקרקע, אך הלב שלו ושל הבורסה נמצא דווקא מתחת לאדמה, בשש קומות תת קרקעיות המאכלסות את מערכות המחשוב של הבורסה ויותר ממחצית מעובדיה. באותה שנה הושקה גם אפליקציה ייעודית לבורסה, וגם בתי ההשקעות הולכים לכיוון דיגיטלי, כאשר למשקיע ניתנת האפשרות לעקוב אחרי תיק ההשקעות שלו באמצעות האינטרנט.
ההיסטוריה של הבורסה בתל אביב קשורה בקשרים עבים להיסטוריה של היישוב היהודי בישראל - וכמו שמלמדות הכותרות בעיתוני הכלכלה, היא גם מהווה גורם משמעותי בהובלתה של הכלכלה הישראלית אל העתיד.
