מני מזוז / צלם: איל יצהר
האם תכתובות אישיות שהועתקו מתיבת דואר אלקטרוני, שהועמדה לרשותו של אדם במסגרת התקשרות עסקית עמו, הן ראיות קבילות במשפט המתנהל בינו לבין מי שהעמיד לרשותו את תיבת הדואר האלקטרוני?
שאלה זו עולה חדשות לבקרים בעיקר בנוגע לעובדים, שהמעסיק שלהם מעמיד לרשותם לצורכי העבודה תיבת דואר אלקטרוני. עובדים אלה עושים בה שימוש גם לעניינים אישיים שאינם קשורים לעבודה. מעבידים רבים סבורים כי מאחר שהתיבה שייכת להם, הם רשאים לעיין בהודעות המצויות בה, וזאת ללא קשר לשאלה מה הם נושאי ההתכתבות - האם בענייני עבודה או שמא בעניינים פרטיים של העובד.
עניין לנו בזכותו של אדם לפרטיות ובאיסור שמטיל החוק על פגיעה בפרטיות. אלא שכפי שבדרך-כלל אל מול זכות אחת עומדת זכות אחרת המתנגשת בה - כך גם בנוגע לסוגיה זו. מצד אחד, עומדת זכותו של העובד לפרטיות. זה ברור. מצד שני, עומד האינטרס של המעביד לוודא כי העובד אינו עושה שימוש בלתי ראוי בתיבת הדואר האלקטרוני, בין היתר על-מנת לפגוע במעביד.
בחודש פברואר 2011 יצאה תחת ידיו של בית הדין הארצי לעבודה הלכה בסוגיה זו, היא "הלכת איסקוב". הלכה זו התייחסה, כמובן, ליחסים שבין העובד לבין המעביד.
עתה באה בפני בית המשפט העליון אותה הסוגיה, אך בהתייחס ליחסים בין צדדים שאינם יחסי עבודה. האם אותה הלכה תחול אף בנסיבות כאלה?
המדובר היה בחברת רמי שמיר הנדסה אזרחית בע"מ ובמר רמי שמיר, אשר התקשרו עם חברת רמט בע"מ בהסכם למתן שירותים. על-פי ההסכם, שמיר התחייבה לספק לרמט שירותי ניהול הפרויקט של הקמת מחלף דרור, במפגש שבין כביש 4 לבין כביש 553. לצורך ניהול הפרויקט העמידה רמט לשמיר חדר במשרדיה ובו מחשב ותיבת דואר אלקטרוני על-שמו של שמיר. הפעילות בתיבה זו התנהלה על שרת המחשבים שבמשרדי רמט.
לימים התגלע בין הצדדים סכסוך, שהוביל לסיום ההתקשרות ולהגשתן של תביעות הדדיות. במסגרת ההליך המשפטי ולשם הוכחת טענותיה צירפה רמט לתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמה העתקים מתכתובות הדואר האלקטרוני שהעמידה לרשות שמיר. בשמיר ביקשו להורות על הוצאתם מן התצהירים של העתקי תכתובות הדוא"ל, וטענו כי אלה הושגו תוך פגיעה בפרטיות שמיר.
בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ראו עין בעין עם שמיר והורו על הוצאת התכתובות מן התיק, וזאת בין היתר בהסתמך על הלכת איסקוב. באמצעות עו"ד דניאל בן-גור הגישה רמט, לבית המשפט העליון, בקשת רשות לערער על כך.
בבקשתה היא טענה, בין היתר, כי מאחר שתיבת הדואר האלקטרוני, שהיא העמידה לרשות שמיר, הייתה אמורה לשמש אך ורק לצורכי ההתקשרות העסקית שבין הצדדים, קם צורך לעיין בתכתובות, שכן רבות מהן עסקו ישירות בפרויקט שלשמו נשכרו שירותי שמיר.
רמט טענה כי זכותה אף רחבה יותר מזו שהיא מימשה בפועל, וכי היה מותר לה לעיין אף בתכתובות הפרטיות של שמיר בתיבת הדואר האלקטרוני הפרטית שלו (חשבון GMAIL), שבה הוא השתמש דרך שרתיה של רמט.
רמט הוסיפה וטענה יש להרהר אחר הלכת איסקוב, ומכל מקום יש לקבוע כי היא אינה חלה במקרה שבו לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים.
שופט בית המשפט העליון, מני מזוז, דחה אתמול (23.8.16) את בקשתה של רמט, וזאת אף בלי שמצא לנכון לפנות אל שמיר ולבקש את תגובתה לבקשה.
תחילה קבע מזוז כי לא מצא תימוכין לטענתה של רמט, שלפיה תיבת הדואר האלקטרוני הועמדה לרשות שמיר רק לצורכי עבודה, וכי כל שימוש אישי שנעשה בה - ולו המינימלי ביותר - נאסר.
בקבעו כי צדקו בתי המשפט האחרים, עת קבעו כי רמט פגעה בפרטיותו של שמיר, הוסיף מזוז וקבע כי אין הוא רואה כל קושי להחיל את העקרונות היפים שנקבעו בהלכת איסקוב על העניין שבפניו, וזאת למרות שלא התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה.
"האיזון שנקבע שם (בהלכת איסקוב - א'ט') בין הזכות לפרטיות לבין הפררוגטיבה של המעסיק לניהול עסקו הוא איזון ראוי ומתבקש, ואיני סבור כי העובדה שבין המבקשת למשיבים לא התקיימו יחסי עבודה במובנם הרגיל יש כדי להשליך על איזון זה", הטעים.
לדידו של מזוז, גם אם לא התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה, הרי מתכונת ההתקשרות שביניהם - במסגרתה הוקצה לשמיר חדר במשרדי רמט, ניתן לו מחשב, והועמדה לרשותו תיבת דוא"ל אישית - מחייבת יישום דומה של הלכת איסקוב.
"גישתה של המבקשת... לפיה היות המחשב והשרתים קניינה מקנים לה את הזכות לחדור למרחבו הפרטי של המשיב - גם אם מניחים שקיים הבדל איכותי בין יחסי עבודה רגילים למתכונת ההתקשרות הספציפית - מתעלמת ממעמדה הרם של הזכות לפרטיות, ומניחה, שלא בצדק, כי לא מוטלות עליה מגבלות כלשהן במימוש זכות הקניין שלה. גישה זו אינה מקובלת עליי", חרץ מזוז ודחה את בקשתה של רמט. זו תיאלץ למשוך מתצהיריה את העתקי תכתובות הדוא"ל שהיא העתיקה שלא כדין מתיבת הדואר של שמיר (רע"א 3661/16).
הלכת איסקוב: המחשב הוא המגירה האישית של בעליו
בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 8.2.11, בעניין איסקוב נ' מדינת ישראל (ע"ע 90/08), נקבעה הלכת איסקוב, המגדירה את המותר והאסור בנוגע לחדירה של מעביד לתיבת הדואר האלקטרוני של העובד במקום העבודה.
המעביד ביקש להגיש כראיות תכתובות דוא"ל, שלטענתו מצא בפח האשפה של העובדת במקום העבודה ועל השרת שלו, בו הוא העמיד לרשותה תיבת דוא"ל.
בית הדין הארצי ראה בכך הזדמנות לייסד הלכה בכל הנוגע למותר והאסור, בבואו של מעסיק לעקוב אחר מידע הקשור בתכתובות הדוא"ל של עובדו, לרבות העיון בהן.
"המרחב הווירטואלי הפרטי של המשתמש במחשב כמוהו כמרחב הפיזי האישי השמור לאדם, והפעילות במחשב כמוה כעשיית המשתמש בביתו, בחצריו ובמכוניתו. לפיכך, ובהיות המחשב 'המגירה האישית של בעליו', המכילה מידע כמוס, פרטי ואישי, נחשבת חדירה בלתי מורשית למחשב כ'חיטוט בחפציו האינטימיים' של בעליו, ופלישה לטריטוריה זו מהווה פגיעה בזכותו החוקתית לפרטיות", קבעה השופטת (כתוארה אז) נילי ארד.
לצד קביעות עקרוניות בנוגע לזכותו של המעביד לקבוע את המדיניות הנוהגת במקום העבודה בכל הנוגע לתיבות הדוא"ל במרחב הווירטואלי בעבודה ובנוגע לחובתו להביא את דבר המדיניות באופן ברור ומפורש בפני העובדים, נקבע כי מעסיק אינו רשאי לעקוב אחר מידע הקשור בתכתובות דוא"ל של עובדו ולא רשאי לעיין בו, ככל שמדובר בתיבת דואר אלקטרוני פרטית-חיצונית של העובד.
ככל שהמדובר בתיבת דואר שהוא העמיד לרשות העובד לצורכי העבודה - בין שהתיר לו להשתמש בה גם לצרכיו האישיים ובין שלאו - רשאי המעסיק לעיין בתכתובות האישיות רק בהתקיים נסיבות חריגות של חשש ממשי לביצוע פעולות לא חוקיות או פעולות שיש בהן כדי לפגוע בעסק מצד העובד, אך זאת רק לאחר שהמעביד נקט אמצעים טכנולוגיים חודרניים פחות, המעידים על שימוש בלתי ראוי מצד העובד באמצעים הטכנולוגיים שהועמדו לרשותו לצורכי עבודה, ובהינתן הסכמתו מראש של העובד לכך.