חקלאות, עובדים זרים פועלים תאילנדים / צלם: רפי קוץ
לאחרונה התנהל בתקשורת שיח מעורר מחלוקת לגבי "מוסריותם של החקלאים", והוטל ספק במוסריותם של כלל החקלאים בעקבות מספר מקרים שבהם חקלאים לא קיימו את הוראות חוקי העבודה ביחס להעסקת עובדים זרים.
כך למשל, לפי רכזת תחום מהגרי עבודה בחקלאות בארגון "קו לעובד", אשר הביעה את דעתה באחד העיתונים הכלכליים והכלילה, בעקבות מקרים פרטניים אלה, את כל החקלאים כמי ש"ימשיכו להעסיק, לרמות ולעשוק" את מהגרי העבודה התאילנדים המועסקים אצלם. לכן אף הציעה שהחקלאים במדינת ישראל פשוט יפסיקו להעסיק עובדים זרים.
אלה דברים מקוממים מאוד. במחי קולמוס מוכתם ציבור שלם של חקלאים, ממטולה עד אילת. אבל מול הצעתה של הרכזת נציע בדיוק את ההפך: על הממשלה לאפשר לחקלאים באזורי ספר מרוחקים להעסיק כל כמות של עובדים זרים שלה הם זקוקים, אך בצד זאת - להגביר את האכיפה על חקלאים שאינם ממלאים אחר הוראות החוק (כפי שיש לעשות גם במגזרים אחרים).
ראוי להעמיד דברים על דיוקם. רוב חקלאי ישראל הם מלח הארץ. רבים מהם גרים באזורי ספר, בתנאי מזג-אוויר קשים ובמקומות שהשירותים בהם מוגבלים (מוכרת היטב מצוקת בתי החולים בפריפריה). העבודה החקלאית קשה - פיזית אך בעיקר כלכלית. לעוסק בחקלאות אין ביטחון כלכלי ממגוון סיבות: אין לו שליטה על מחירי התוצרת; מחירי המים מאמירים; חברות השיווק כופות מחירים נמוכים; ולאחרונה הותר יבוא של סחורות חקלאיות זולות באיכות ירודה.
עם זאת, חרף הקשיים והמכשולים הרבים, הרוב המוחלט של החקלאים משלמים למהגרי העבודה מתאילנד את כל המגיע להם על-פי דין. הם עושים זאת, למרות שלא מעט מהם מצויים במצוקה כלכלית ומתקיימים אך בקושי. לעומת זאת, עבור אותם מהגרי עבודה מדובר בשכר-עתק, גבוה בשיעור ניכר מהשכר בתאילנד. עבודתם בישראל איננה לשם שמיים וגם לא מטעמי ציונות, אלא מטעמים כלכליים גרידא.
בנוסף לעלות ההעסקה, החקלאים נושאים במקרים רבים אף בעלויות המחיה של עובדיהם - לינה, אוכל, הוצאות בריאות ועוד. יוצא שהעסקת עובד זר עולה בסופו של דבר הרבה יותר משכר מינימום, ושבעוד החקלאי הישראלי (המעסיק) מתקיים אך בקושי, העובד התאילנדי חוזר לארצו כשהוא אמיד בהרבה ממה שהיה.
החקלאים כולם היו שמחים להעסיק ישראלים בחקלאות, אלא שהדבר כמעט שלא אפשרי. מרבית הישראלים לא מעוניינים לעבוד בעבודה חקלאית בתנאי מזג-אוויר קשים, בחממות או בשמש הקופחת. המצב באזורים מרוחקים חמור אף יותר. כל חקלאי שניסה לגייס עובדים ישראלים למשק חקלאי בפתחת ניצנה, בערבה, ברמת הגולן ובבקעת הירדן, יודע זאת היטב. באזורים אלה אין יישובים עירוניים, ופשוט אין עובדים שכירים בנמצא שניתן היה (אולי) לשכנעם לעבוד בחקלאות.
לכן, החקלאים באזורי הספר המרוחקים נשענים באופן מוחלט על מהגרי עבודה. ללא מהגרי העבודה התאילנדים - לא תהיה חקלאות בארץ, ולא תהיה התיישבות באזורי ספר. זאת עובדה גמורה - גם אם מצערת.
לכן, אם תתקבל הצעתה של הרכזת ב"קו לעובד", התוצאה העגומה תהיה חיסולה של החקלאות בארץ ופגיעה קשה גם במפעל הציוני. אלא שלמטבע זה יש צד נוסף - על אותם מהגרי עבודה שאנשי "קו לעובד" יוצאים להגן עליהם ייגזרו חיי עוני ודלות. קריאת הארגון היא, אפוא, lose-lose situation.
לצערנו, יש אכן חקלאים אשר אינם עומדים בהוראות החוק, מתעמרים בעובדיהם ואף מלינים אותם בתנאים מחפירים. חקלאים אלה ראויים לכל גינוי, ממש כמו כל מעסיק אחר שאיננו מקיים את הוראות הדין. אלא שמכאן ועד הכללת כל החקלאים כ"רמאים ועושקים" - המרחק עוד רב.
יש לטפל ביד קשה בחקלאים המתנהגים בצורה לא הולמת כלפי עובדיהם, אך אסור לגזור מעשבים שוטים אלה על כלל החקלאים. לכן, הפתרון הנכון הוא בדיוק הפוך מזה אותו מציעים ב"קו לעובד" - יש לפתוח את שוק מהגרי העבודה בחקלאות, כך שבאזורי ספר מרוחקים יוכלו החקלאים להעסיק כל כמות של מהגרי עבודה שבה ירצו, בהנחה שאדם לא יעסיק כוח-אדם העולה על צרכיו.
בד-בבד, יש להגביר את האכיפה באמצעות פקחי משרד הכלכלה ולהעניש בחומרה את החקלאים שאינם מקיימים את חוקי העבודה ומתייחסים באופן שאינו הולם לעובדיהם.
■ עו"ד סטריכמן הוא שותף במשרד שביט בראון גלאון צין ויתקון ושות', המתמחה בייצוג חקלאים ואגודות שיתופיות.