לפני חמש שנים הוציא אסי ישראלוף את האלבום הראשון שלו והיחיד שלו עד כה, "מסע עם פסנתר", והחליט להעלות מופע עם השירים שכתב. הוא חיפש אולם קטן ואינטימי מחוץ לתל אביב כדי להתניע את המהלך, הגיע ל"גולה", פאב קטן וצנוע בירושלים, והרגיש שזה המקום. כששאל אם יוכל להופיע שם, תקע בו הבעלים מבט מופתע ואמר שלא מופיעים אצלו ואין לו בכלל הגברה. ישראלוף התעקש, אמר שיביא הגברה על חשבונו, ובתמורה ביקש לתלות מודעות פרסום מקומיות.
ביום המופע, התיישב מאחורי הפסנתר חבר שלישיית "מה קשור" המאוד מנוסה בהופעות מול אולמות מלאים, והרגיש שהרגליים שלו רועדות ללא שליטה. כמי שלא למד לנגן מעולם ועד היום לא יודע לקרוא תווים, זו הייתה הפעם הראשונה שישראלוף ניגן מול קהל. הוא לא רק פחד שהאצבעות יקפאו לו, אלא שהקול לא יצליח לצאת החוצה והוא יעשה מעצמו צחוק.
"במוזיקה יש משהו נורא חשוף, ובהומור יש משהו מאוד חיצוני של 'תן וקבל', בדיחה שתיים, הקהל צוחק והוא שלך", הוא אומר כשאנחנו יושבים בקפה ברמת חן, לא רחוק מביתו החדש שאליו עבר מגבעתיים לפני שלושה חודשים. "כשהתחלתי לשיר, הייתה דממה. חשבתי שמשהו לא טוב, שאני חיוור, מזייף, הקול לא בסדר, ורק כשסיימתי את השיר, ופרצו מחיאות כפיים סוערות, הבנתי את הקונספט. במוזיקה, אם הקהל שקט - הוא איתך, ניצחת".
גם התהליך שונה?
"בעבודה על האלבום, שנמשכה ארבע וחצי שנים, זה היה פנימי, כמו ילד. השמעתי לחברים קרובים, הבאתי חצוצרן שיפנק פה ושם, הכול מתחת לאדמה באולפן, בשקט. וכשאתה יוצא החוצה אל הקהל, הכול מתהפך. בהתחלה, כשהסינגל הראשון 'מתי נדבר' יצא לרדיו, הרגשתי שאני לא רוצה שכולם ישמעו, שהוא כבר לא שלי".
ולקראת מופע חדש של "מה קשור", זה לא דומה?
"זה כמו שאתה יוצא לטיול לבד עם תרמיל על הגב ויש לך חששות לאן אלך ולאן אגיע ואם אסתדר ולאט-לאט אתה תופס ביטחון, לעומת התחושה שאתה יוצא עם משפחה והאחריות מתחלקת".
בשבת הקרובה אתה מופיע עם אבי גרייניק ב"פסנתר הזמן" בפסטיבל הפסנתר, והאחריות שוב מתחלקת.
"לחלוק אותה עם אבי זה תענוג. המון זמן רציתי לעבוד איתו ולפני פסטיבל ישראל קיבלתי ממנו טלפון עם הצעה להעלות איתו מופע לילדים. עניין חד פעמי. התחלנו לעבוד על מופע יותר מגובש, כשאבי משחק את הילד אבי ואני מגלם את שאר הדמויות. הילד מגיע לסבא שלו שמראה לו פסנתר שכשמנגנים עליו נוסעים בזמן. הם יוצאים יחד למסע שבמסגרתו הם פוגשים דמויות שהשפיעו על ההיסטוריה. את שייקספיר, דה וינצ'י, קולומבוס ונעמי שמר. את יודעת שהילדים שרים את השירים שלה ולא יודעים מיהי?".
ואתם באים להילחם בבורות ובשטחיות של דור המסכים.
"אנחנו לא רק מביאים תוכן וידע, אלא מראים איך אפשר להתמודד עם פחדים. דה וינצ'י מראה לאבי שהוא לא צריך לפחד לצייר כי אולי זה לא יצא יפה, שייקספיר גורם לו להתגבר על פחד הבמה. אנחנו מלמדים אותם להתגבר על הפחד לטעות, להיות סקרנים כל הזמן, לחקור דברים".
אתה היית ילד סקרן כזה?
"בניגוד לילדים של היום שרוצים להיות כוכבי ריאליטי, אני רציתי להיות שלמה ארצי, גידי גוב או זאביק רווח. את יודעת, יש לי חלום להיות מורה, אבל זה אולי לראיון אחר".
אין מצב.
"התיכון עיצב לי את האישיות. בגיל 14, כשפיתחתי סוג של עצמאות ותחילתה של מודעות עצמית, למדתי בעמל א' ברמלה, בית ספר מופלא שבזכות הלהקה שלו פגשתי את ציון (ברוך) ושלום (מיכאלשווילי) ואת עמוס תמם. זה יקרה. אני אלמד".
מה אתה רוצה ללמד?
"במה. אין מי שילמד את זה היום והיה לי מזל גדול שהיה לי מורה נפלא כמו אבי דור".
למה לא למדת משחק ומוזיקה בצורה מסודרת?
"לא היה לי זמן. מיד אחרי השחרור מהלהקה הצבאית הופענו אצל יצפאן בטלוויזיה והכול התחיל לרוץ. לא היה לי זמן לטוס לחו"ל או לעצור וללמוד. הכול תוך כדי. בגיל 25 קניתי פסנתר ולימדתי את עצמי לנגן עליו. שמתי את האצבעות על הקלידים ומשמיעה גיליתי אקורדים. ישבתי על הפסנתר ימים ולילות. אני מנגן ממקום רגשי, אני לא טכני, ולכן מוגבל מאוד, אבל זה מספיק לי. זה שאני בכלל מנגן זה נס. אני היפראקטיבי, עם הפרעות קשב ולכן אני אוטודידקט. נורא קשה לי ללמוד במסגרת. למדתי ארבע שנים קונג פו עם מורה פרטי אחד על אחד, כי אני לא מסוגל אחרת".
איך הנגנים שלך עבדו על התקליט בלי תווים?
"קודם כול, כולם חברים והם עשו את זה בלי כסף, מאהבה אמיתית למוזיקה ואני מודה להם. פיטר רוט, שהפיק אותו, היה אחראי על התווים. זה שלא למדתי שומר על משהו בתולי. זה כמו שבתחילת הדרך של השלישייה החלטנו לפרסם מודעה גדולה במוסף הבידור של ידיעות אחרונות מתוך תחושה אינטואיטיבית. היום אנחנו יודעים שמודעות כאלה לא מוכרות כרטיסים, אבל זה נתן לנו תחושה שאנחנו שווים. נתן לנו דרייב. אם הייתי לומד מוזיקה, לא היה לי אלבום כי הייתי נורא ביקורתי כלפי עצמי".
כשאתה כותב לאחרים, זה עובד באותו האופן? שולח סקיצה מנוגנת?
"כן, ככה עם אייל גולן, אליעד, הדורבנים, איתי לוי. אני כל הזמן בעשייה. בשבוע שעבר היו לנו יומיים צילומים ל'אנחנו במפה 2', משם יצאנו לבר מצווה, אחר כך ישר לשדה התעופה להופעה בבר מצווה בבלגיה, ומיד אחר כך חזרנו לארץ לשתי הופעות".
אתה בעצם עובד ייצור במפעל.
"בתחילת הדרך המוטיבציה הייתה הישרדות. היום אני מתקדם מטוב לטוב ובעיקר מנצל את ההזדמנות לדאוג לילדים. בואי, לא גדלנו בבתים עשירים, למרות שלא היה חסר כלום. לא הלכנו עם נייקי לבית ספר, אז אולי זה כפיצוי, מהמקום של הפחד של מה יהיה מחר, כי המקצוע הזה אכזרי".
וזה גם הדבק של "מה קשור", הדנ"א המשותף?
"כל אחד מאיתנו מקבל כל-כך הרבה הצעות מתגמלות שהוא דוחה, שהיינו יכולים להרוויח יופי אם היינו ממשיכים כל אחד לבד. זה הרבה מעבר למקום הכלכלי. אני קולט שהחיבור בינינו קוסמי. אם לא היו תשלומים כל-כך כבדים לביטוח לאומי, למס הכנסה, למע"מ, לסוכנים, אולי היינו יכולים להירגע קצת. אבל במדינה שלנו זה לא יכול לקרות. יש את האופציה להתמרמר, או להגיד: זאת המדינה שאני אוהב, ולנצח".
יחסית לשלום ולציון, יצאת לדרך עצמאית מאוחר יותר. למה?
"כי הייתי במקום פחות בהיר עם עצמי. אני גם יותר מופנם ולוקח לי יותר זמן. היום אני נמצא במקום מצוין, נקי עם עצמי".
מה עם עסקים כמו שלום?
"זה פחות בוער בי, אבל אני מת על נדל"ן. עשיתי כמה השקעות נבונות, וברוך השם זה בסדר. השקעות סולידיות. כלכלתי את עצמי. זה התחיל כשאימא שלי הייתה אומרת כל הזמן תקנה דירה. אני אוהב להיות נוכח בדברים שאני עושה, אני זה שמקבל את ההחלטות בסופו של דבר. מה קשור זה עסק שאפשר לפתח. גם פסנתר על הזמן יכול להפוך לעסק ולייצר הכנסה".
דיסק? תוכנית טלוויזיה?
"בהחלט, כשיגיע הזמן. פעם ראשונה בחיים שאני מרשה לעצמי לטעות. מותר לעשות סרט, סדרה או מופע שלא ישברו קופות".
סירבת לפרויקטים כי פחדת להיכשל?
"כן, היה אסור לי לטעות, הרי אני במקום טוב בקריירה, אז למה לקלקל? לקח לי זמן להבין שלפעמים חוסר הצלחה או כישלון יכול ללמד אותנו פי מיליון מהצלחה. כשאני מאפשר לעצמי לטעות אני מרגיש חי. כשאתה כל הזמן פוחד, זה נורא, כל הזמן אתה הולך על ביצים".
אישי: 36, נשוי 2, מתגורר ברמת חן
אקטואלי: המופע המוזיקלי לכל המשפחה "פסנתר הזמן", בכיכובם של ישראלוף ושל אבי גרייניק, יעלה בשבת הקרובה, בשעה 11 בבוקר במוזיאון תל אביב לאמנות, במסגרת פסטיבל הפסנתר