ווסטוורלד / צילום: מסך
למעלה מ-500 סדרות יופקו השנה בארה"ב. מספר שיא שלא נראה כמוהו, ונתון שהוא יותר מכפול מכמות הסדרות שהופקה שם לפני שש שנים, ב-2010. על תור הזהב של הטלוויזיה - פעם האחות הקטנה והנחותה של הקולנוע - מדברים כבר יותר מעשור, אבל רק בשנים האחרונות קיבל הביטוי הזה משמעות כפולה.
לא רק תור זהב מבחינת הרמה היצירתית והאמנותית, אלא זהב במובן שקרוב הרבה יותר למשמעות המילולית של המילה, או נכון יותר הרים של כסף. שורה של שינויים - קודם כול טכנולוגיים ובהמשך שינויים בהרגלים ובמוסכמות התרבותיות - מעצבת את התחום הזה מחדש ויוצרת מציאות כלכלית חדשה.
"זה מטורף, לא היה דבר כזה", אומרת דנה שטרן, מנהלת מחלקת רכש ערוצים ו-VOD ב-yes. "כל הסוכנים שלנו בארה"ב שואלים אותי 'את מכירה מישהו שיכול לכתוב סדרה?' אין מספיק כותבים, אין מספיק מפיקים, אין מספיק טאלנטים בארה"ב כדי לעמוד בכל הביקוש הזה".
ויש מי שיצפה?
"בינתיים כן. שעות המסך שלנו עולות ונפתחים גם שווקים חדשים, בארצות שלא צרכו בעבר תוכן מערבי כמו סין. תחשוב שכשעלינו לאוויר ב-yes, ב-2000, לא היה מספיק תוכן אמריקאי כדי להחזיק שני ערוצים (של סדרות). רצינו להעלות ערוץ שיהיה מקביל לערוץ הסדרות בכבלים ואשכרה לא היה תוכן, לא יצרו מספיק סדרות. בסוף עשינו את 'yes פלוס', ערוץ שהתבסס על סדרות בריטיות".
הכוכבים עוברים מהמסך הגדול למסך הקטן
את האות למהפכה נתנה נטפליקס- פעם שירות ספריית VOD של תכנים מן המוכן והשכרת כותרי DVD, והיום אימפריה שנסחרת בנאסד"ק לפי שווי של כ-50 מיליארד דולר - עם הסדרה המקורית הראשונה שהפיקה בעצמה, "בית הקלפים" ב-2013. כיום למהפכה הזאת חוברות, בין היתר, אמזון ו-HBO, שאחראית לסדרות איכות מאז שנות התשעים, אך כיום מאפשרת לצפות בתכניה בלי להתחבר לכבלים.
כל החברות הללו, וגופים אחרים כמו הולו (Hulu), פונים קודם כול לדור של "חותכי הכבלים" ("Cord Cutters"), אותם אנשים שאינם מעוניינים להתחייב לתשלום גבוה יחסית לספקית תקשורת או פלטפורמה רב-ערוצית, ומעדיפים לצרוך את התכנים שלהם ישירות באינטרנט. וכשהתחרות והמודל העסקי מבוססים על תשלום תמורת גישה לספריות של תוכן בלעדי, כל אחד מהגופים מוכן לשפוך סכומים עצומים של כסף כדי ליצור כמה שיותר סדרות "סקסיות ו"מדוברות".
המגמה הזאת גוררת אחריה כמובן את כל התעשייה. גם הרשתות הגדולות בארה"ב נדרשות להגיב עם סדרות מושקעות משלהן, וכך גם רשתות גדולות אחרות בעולם, כמו אלה שפועלות בשוק הטלוויזיה הבריטי. את אחת התוצאות הבולטות של המגמה הזאת הזכרנו כבר קודם - גידול עצום בכמות הסדרות שמופקות מדי שנה בעולם.
"מאחר שיש כל כך הרבה הפקות, כל אחד רוצה להתבלט", מסבירה שטרן. "זה יכול להיות באמצעות הפקות נורא יקרות ויוקרתיות כמו 'משחקי הכס' או 'ווסטוורלד' שבהן הכסף נראה על המסך, וזה יכול להיות באמצעות כסף שמשולם לטאלנטים. זאת לא רק הדוגמה הקלאסית של קווין ספייסי ב'בית הקלפים', אלא גם שחקנים, כמו מריל סטריפ וניקול קידמן וריס וויתרספון, שכולם עושים היום טלוויזיה".
שכר טאלנטים גבוה הוא לא תופעה חדשה בטלוויזיה האמריקאית. בהתאם לכך, גם בעשורים קודמים נעשו סדרות יקרות, אלא שאז עיקר עלותן נבעה מהוצאות השכר. "ER" היא כנראה הסדרה היקרה בתולדות הטלוויזיה עם עלות ממוצעת של 13 מיליון דולר לפרק, בעיקר בגלל השכר ששולם בזמנו לג'ורג' קלוני. גם סדרה כמו "חברים" רשמה, לפחות בעונותיה האחרונות, עלות מוערכת של 10 מיליון דולר לפרק, בגלל הפופולריות האדירה שצברו הכוכבים שלה והשכר הנאה שהם דרשו בהתאם.
אבל היום המגמה היא הרבה פעמים הפוכה: במקום שחקנים אלמוניים יחסית שהופכים לכוכבים בזכות הצלחת הסדרה ושכרם עולה בהתאם, כוכבים גדולים מהקולנוע מגיעים לסדרה תמורת סכומי עתק כדי לגרום לה ליצור את הבאזז הנדרש. בכתבה שפורסמה לאחרונה ב"הוליווד ריפורטר" דווח כי מריל סטריפ צפויה לקבל 825 אלף דולר לפרק עבור השתתפות בסדרה בבימויו של ג'יי ג'יי אברהמס (שאחראי כיום ל"ווסטוורלד"). רוברט דה נירו אמור לקבל 750 אלף דולר עבור כל אחד מ-20 הפרקים של סדרה חדשה שתעלה באמזון, אבל הם ממש לא היחידים.
לשדר את "משחקי הכס" לפני החוף המערבי
שטף הסדרות הזה מתחולל במקביל לשינוי בהרגלי הפנאי. אם פעם אנשים חששו להודות שהם נהנים לצפות בטלוויזיה, היום גיבוש טעם ייחודי, היכרות מעמיקה ומעקב אדוק אחרי סדרות מסוימות הם סיבות לגאווה, ומידע שבאמצעותו אנשים מגדירים את עצמם ואת הזהות שלהם. גם הנתונים מראים שאנשים מקדישים כיום הרבה יותר זמן לצפייה במסך. לפי נתוני yes, אם ב-2011 לקוח ממוצע של החברה צפה ב-4:56 שעות טלוויזיוניות ביום, ב-2015 הנתון הזה כבר עמד על למעלה מ-5:30 שעות. חלק הולך וגדל מסך הצפייה הזה מורכב מצפייה בתכנים שהוקלטו מוקדם יותר או צפייה בתוכן מתוך ספריית ה-VOD.
לכך צריך להוסיף נתונים מתוך מחקרים אחרים שמראים כי המסכים האחרים שמתחרים על תשומת הלב שלנו, סמארטפונים, טאבלטים ועוד, המכונים בהקשר זה "מסכים שניים", לא פגעו בטלוויזיה, אלא הובילו לכך שכיום אנחנו צורכים הרבה יותר תוכן טלוויזיוני מבעבר ומקדישים לו יותר זמן. וגם כאן חוקי הכלכלה הפשוטים עובדים: הכסף זורם למקום שאליו מנתבים הצרכנים את הזמן הפנוי שלהם.
תופעה טלוויזיונית נוספת שהיא בעלת מאפיינים גלובליים - אך נראה שבישראל היא בולטת במיוחד - נוגעת לצמצום פערי הזמנים בין השידור המקורי בארה"ב לשידור הסדרה בשאר העולם. גם כאן הרקע הוא כמובן טכנולוגי, כשבאמצעות האינטרנט כל אדם יכול לצרוך (בדרך כלל באופן פיראטי) כמעט כל סדרה שעות ספורות בלבד לאחר מועד שידורה המקורי בארה"ב. הערוצים והפלטפורמות המשדרות בכל העולם נאלצים להגיב לתופעה הזאת, אך שטרן מספרת כי למגמה הזאת יש גם זווית ישראלית, שנוגעת לסדרה הפופולרית של HBO, "משחקי הכס".
"קודם כול, אותה הטכנולוגיה שמאפשרת את הפיראטיות היא זו שמאפשרת גם את שליחת הפרקים אלינו. עד לפני כמה שנים עוד היינו צריכים לחכות לשליח של פדקס, ובשנים האחרונות אנחנו מקבלים את הסדרות מהחברות הגדולות באמצעות האינטרנט. את 'משחקי הכס' אנחנו מקבלים יומיים-שלושה לפני השידור, ומתישהו בזמן העונה השלישית מישהי אצלנו שאלה: 'אם הפרק כבר אצלנו, למה לא לשדר אותו באותו זמן כמו בארה"ב?' ופנינו ל-HBO ואחרי שהם הגיעו לכאן ועשו בדיקות של אבטחה קיבלנו אישור".
שבועיים לאחר מכן, מספרת שטרן, היא סיפרה בכנס שבו השתתפה על העובדה שהסדרה משודרת בארץ במקביל לשידור בארה"ב, וחוללה מהומה. "עצרו את המצגת והתחיל ויכוח איך אישרו את זה דווקא לנו ולא לאחרים, והנציגים של HBO הסבירו שאנחנו ביקשנו ואחרים לא, ובסוף הם ערכו התייעצות והודיעו לנציגי כל הערוצים שבשנה הבאה כולם יוכלו לשדר את הסדרה במקביל לשידור האמריקאי. היום הסדרה משודרת אצלנו בישראל לפני שהיא משודרת בחוף המערבי בארה"ב".
הישראלים גילו את "המתים המהלכים"
הכמות העצומה של הסדרות, ופערי הזמן הקצרים בין שידור הסדרה בארה"ב ולשידורה בעולם ובישראל, הופכים כמובן את החיים של שטרן ושל האנשים שעובדים איתה לקשים יותר. "פעם הכול עבד הרבה יותר לאט, והיו פחות סדרות ופחות מגוון. היית יכול לראות פיילוט, אולי גם את פרק 2 ופרק 3, ולבחון איך העונה מתפתחת. אני זוכרת ש'עקרות בית נואשות' עלתה בארה"ב בסוף 2004 ואנחנו העלינו אותה בארץ שמונה חודשים אחרי כן, ואף אחד לא התלונן", מספרת שטרן, שעובדת בחברה מאז הקמתה.
ואיך זה עובד היום? איך בכלל מחליטים מה לקנות?
"היום אנחנו קוראים המון תסריטים. מזמינים סדרה על סמך תסריט, לפעמים אפילו על סמך כוכב מסוים שמשתתף בה. ההימור נעשה בשלבים מאוד מוקדמים, ולבחור זה מאוד קשה. יש המון היצע, הרבה דברים נראים נורא טוב, ואתה רוצה גם להתחדד מול המתחרים שלך, ולהיות נורא ברור במה שאתה נותן ללקוח שלך. זה מתבסס על הרבה תחושה, והרבה הכרה, וניסיון. בסופו של דבר, התפקיד שלנו זה לחשוב על הצופה, לחשוב אם ואיפה זה יפגוש אותו, אבל התפקיד שלנו הוא גם הפוך: לאתגר, להביא דברים שהם לא המובן מאליו. אם תחפש דברים שכולם מכירים, תמצא את עצמך משדר 'חברים' בלופ אינסופי.
"אז חלק מהתפקיד זה למצוא דברים שגם הקהל לא בטוח שהוא רוצה. 'המתים המהלכים', למשל, זאת סדרה שרק עכשיו, בעונה השביעית שלה, מתחילה לצבור באזז בישראל, למרות שבארה"ב זאת הסדרה מספר אחת מבחינת כמות הצופים. יש דברים שאתה נורא רוצה שהקהל יגלה ויאהב ומחכה שזה יקרה".
כמה סדרות חדשות אתם מעלים השנה?
"יעלו אצלנו 600 סדרות שהן חדשות או עונות חדשות לסדרות קיימות. שתי סדרות כאלה כל שבוע".
וכמה מתוכן ייכשלו?
"הרבה. בכל עונה אמריקאית פחות מ-30% מהסדרות החדשות שעולות זוכות לקבל גם עונה שנייה, והיו שנים שזה היה אפילו פחות. אבל אצלנו אחוז החידושים של הסדרות שאנחנו רוכשים הוא מעל 70%".
