נטפליקס מציגה / צילום: בלומברג
בזמנים עברו, כשחובבי הקריאה קנו ספרים פיזיים במקומות שכוחי אל כמו חנויות, תמיד היה כדאי להתייחס בספקנות כלשהי לכותרים שנערמו על השולחנות ליד הכניסה לחנות. חלק מהם היו הספרים החדשים והפופולריים ביותר. אחרים הונחו על השולחנות בגלל שלמו"לים היה הסכם עם הקמעונאיות הגדולות ביותר להצגת ספריהם במקום בולט שימשוך את תשומת הלב של אנשים שמחטטים בערימות הספרים ואינם בטוחים מה בדיוק הם רוצים.
בעולם שירותי הבידור בהזמנה, שבו הפכו חברות שהוקמו כפלטפורמות הפצה ניטרליות לענקיות מדיה מסועפות, אנו זקוקים לאותה מידה של ספקנות כשאנו נכנסים בדלת הקדמית הדיגיטלית.
בפעם הראשונה שאתם משתמשים בספוטיפיי או נטפליקס, החוויה מהממת. רוצים לנסוע מחוף לחוף לצלילי היפ-הופ משנות התשעים שמזכירות לכם את המסיבות בחטיבת הביניים? מרגישים עצובים ורוצים להטביע את יגונכם בפרקים ישנים של "חופשי על הבר"? הפרקים האלה נמצאים במרחק של הקלקה אחת בלבד.
אך לאחר זמן מה אתם כבר לא תמיד יודעים לאיזו מוזיקה אתם רוצים להאזין, ובאילו סרטים אתם רוצים לצפות כשאתם נכנסים לאתר. זו הנקודה שבה מתחילים התכנים המוצגים בהבלטה בידי אותם שירותי סטרימינג לשחק תפקיד חשוב, ושבה עשויות החלטותיכם להיות מושפעות מהעסקאות שסוגרים שירותי הסטרימינג מאחורי הקלעים.
עסקאות כאלה הציתו את הדיון הציבורי על "אמנים מזויפים בספוטיפיי", שעליו דיווח במועד מוקדם יותר אתר האינטרנט Music Business Worldwide. האמנים אינם "מזויפים", אלא אנשים אמיתיים בעלי פרופיל נמוך שקיבלו הזמנה ליצור סוגים מסוימים של מוזיקה פופולרית, ושלעתים משתמשים בשמות בדויים. המוזיקה שלהם - שכולה אינסטרומנטלית - ממלאת רשימות פופולריות מאוד בכותרים כגון "שינה", "פסנתר שקט" ו"יוגה ומדיטציה".
תשלומים נמוכים יותר על השמעות
כפי שיודע כל מי שהשתמש בספוטיפיי, רשימות שירים פופולריות מוצגות לעתים קרובות כשפותחים את האפליקציה, ונמצאות מעל ההמלצות המבוססות על מה שכבר הקשבתם לו בעבר.
אז מה הבעיה? מכתבות ב"ניו-יורק טיימס" ובמקומות אחרים עולה כי ייתכן שיש לספוטיפיי עסקאות מיוחדות עם אותם "אמנים מזויפים", והיא משלמת להם אחוז קטן יותר מההכנסה בגין כל השמעה בהשוואה למה שהיא משלמת לארקייד פייר או לביונסה. לפיכך ייתכן שספוטיפיי תעדיף שתקשיבו לשירים האלה ולא לאחרים. במילים אחרות, תקשיבו לכל מה שאתם רוצים, אבל האם יורשה לנו להציע לכם את האופציות מעוררות התיאבון האלה, שבמקרה יש להן גם שולי רווח טובים יותר עבורנו?
לדברי דובר ספוטיפיי, "מעולם לא חיברנו רשימת שירים על בסיס עלות. רשימות שירים מחוברות על בסיס הביצועים של כל שיר וכוח המשיכה שלו למאזינים".
ספוטיפיי אינה הענקית הדיגיטלית היחידה שיש לה סיבות לנווט את המאזינים לתכנים מסוימים. בפעם האחרונה שפתחתי את נטפליקס, נאלצתי לגלול שני מסכים כלפי מטה כדי למצוא את רשימת התוכניות שאותה ציינתי כרשימה שבה אני רוצה לצפות. נאלצתי לדלג על כל סדרה, סרט ומופע סטנד-אפ מיוחד שנטפליקס הפיקה אי פעם, כולל "אוזרק" ו"גלואו".
למותר לציין כי ככל שאנשים צופים יותר בהפקות מקוריות של נטפליקס, כך גוברת שליטתה של החברה בגורלה במקום שיהיה עליה לנהל משא ומתן - שלעתים מתגלה כקשה - לרכישת תוכן מאולפני הפקות ומרשתות אחרות.
דבר לא מנע מאתנו אף פעם מלחטט בכל פינה בחנות הספרים כדי למצוא אנתולוגיית שירים שכוחת אל, ודבר אינו מונע מאתנו היום מלהקליק, לחפש או לתכנת את ה-DVR להקליט רק את מה שאנחנו רוצים לשמוע ולראות - ולא משנה אילו דברים אחרים מוצגים בפנינו.
אבל האדם הוא יצור עצל מטבעו, כפי שממחישים שיעורי הצפייה מרקיעי השחקים של כל הקומדיות הלא-מצחיקות ששודרו בין "חברים" ל"סיינפלד". כשמשהו שנראה מושך באופן סביר מוצג לנו, לא נטרח לחפש אחר משהו אחר, או לתהות מדוע דווקא התוכן המסוים הזה זוכה למקום הבולט ביותר בדף הבית.
קרוב לוודאי שלא אכפת לכם מ"אמנים מזויפים" בספוטיפיי בדיוק מאותה הסיבה שלאמנים ולחברות מוזיקה אחרים כן אכפת: הם חוששים שהם ירוויחו פחות כסף.
אבל בדיוק כפי שחשוב לדעת מי הבעלים של העיתון החביב עליכם, או מי תורם כסף לפוליטיקאים הנבחרים שמנהלים את המקום שבו אתם חיים, כך צריך להיות לכם אכפת מהסיבות שבגללן רוצות ספוטיפיי וספקיות שירותי סטרימינג אחרים שתקשיבו ותצפו בתכנים מסוימים. ייתכן שאלה דווקא השירים והסרטונים שמניבים להם יותר כסף, ולא השירים והסרטונים שיניבו לכם את התענוג הרב ביותר.