נשים בהודו ממיינות אגוזי קשיו / צילום: רויטרס Jayanta Dey
תחשבו על אגוז הקשיו הצנוע. מסתבר שהוא לא כזה צנוע, ואפילו לא כזה אגוז. כשהוא משתלשל מתחתית תפוח קשיו, בדוגמה נדירה לזרע שגדל מחוץ לפרי שלו, הקשיו מגלם את הגלובליזציה, וגם חלק מן הממורמרים בעקבותיה.
כמה הוא גלובלי? ובכן, עצי קשיו הועברו להודו על ידי מגלי ארצות פורטוגזיים שהפליגו מברזיל במאה ה-16. העצים מצאו במהירות את דרכם לעיר קולאם, נמל לחופי האוקיינוס ההודי על נתיבי המסחר שבהם השתמשו בעבר מרקו פולו וההרפתקן המוסלמי איבן באטורה.
משם, עשו הפירות דמויי חצי הסהר את דרכם אל השוק העולמי החל בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר מנהלים בחברה בת של ג'נרל פודס התקשרו בחוזה עם יזמים הודים מקומיים לאיסוף אגוזי קשיו גולמיים והוצאתם מהקליפות הקשות שלהם. ג'נרל פודס העבירה את הפרי ללא הקליפה להובוקן, ניו ג'רזי, בעזרת אריזות ואקום בפטנט. משם הפירות עברו קלייה, אריזה ומכירה ברחבי ארה"ב תחת שם המותג "אגוזי הקשיו של בייקר'ז ויטאפק" (Baker's Vitapack Cashews).
זאת הייתה ההתחלה של מה שהוא היום עסק עולמי גדל של 6.5 מיליארד דולר. בארה"ב, שוק היצוא הגדול ביותר, אגוזי קשיו משווקים כחטיף בריא, והם עשו את דרכם למגוון של מוצרים, מחטיפי אגוזים עד תחליפי חמאה וחלב. בהודו, שהיא השוק הצרכני הכולל הגדול ביותר לאגוזי קשיו, מעמד בינים צומח מוסיף אותם לעוגות וממתקים שמוגשים בחתונות ובלידות.
עשרות שנים הייתה קולאם בירת הקשיו של העולם. בתי החרושת שעשו כמעט את כל עבודת הקילוף והמיון - הקרביים של תעשיית הקשיו - נשארו בעיר הזו בדרום הודו, בדיוק היכן שלינדזי ג'ונסון מג'נרל פודס טיפח אותם לראשונה בשנות ה-30.
אלא שהיום וייטנאם היא מלכת הקשיו, בזכות מאמץ מקורי שנעשה בה לאוטומציה של העסק. קולאם מלקקת פצעים, כקורבן של מגננה ממשלתית מוטעית.
זהו משל לעידן הגלובלי. הגלובליזציה יוצרת שווקים עולמיים מסועפים. שרשראות אספקה בינלאומיות מקיפות את כדור הארץ. השילוב הזה יכול לחלץ קהילות מעוני קיצוני, וליצור תחרות ברוטלית שעלולה לפגוע בקהילות הללו באותה מהירות.
לטייקוני הקשיו של קולאם הייתה רוח יזמית ראשונית. אחרי כמה שנים של חיפושים אחרי חוזי אספקה לג'נרל פודס, ג'ונסון ואשתו עברו להתגורר בקולאם, שבה הוא הקים את מפעל עיבוד הקשיו שלו עם שותף מקומי, ומכר את הפירות לג'נרל פודס.
הוא צבר הון קטן ואפילו קרא לבתו שנולדה שם קראלה (Kerala) על שם מדינת המחוז ההודית. עם כניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה באה ההוראה לכל הנשים והילדים לעזוב את הודו, וג'ונסון עזב, כשהוא מצפה לחזור, אבל זה שמעולם לא קרה.
קומץ משפחות השיגו דומיננטיות בתעשייה המקומית. בארוני הקשיו, כפי שהם ידועים בהודו, ניהלו מלחמות עם כוח העבודה המקומי למרות שהם סיפקו את מקור המחיה העיקרי.
מן ההתחלה עסקי הקשיו התנהלו על ידי כוח עבודה זול אך מיומן כדי לבצע את התהליך המסובך של הסרת הקשיו מהקליפות שלהם. כמעט כל העבודה הזו נעשתה על ידי נשים. הן הרוויחו הכנסה קטנה, בדרך כלל שנייה, למשפחתן.
"הן ישבו בבית לפני כן", אומר קיי. רבינדרנתאם נאיר, בן 85, שאביו היה בין ראשוני העוסקים בקשיו. "ההכנסה לא הייתה גדולה, אבל מבחינתן זו הייתה הכנסה נוספת".
נאיר קיבל עליו את העסק המשפחתי בגיל 24 כשאביו מת. הוא הפך אותו לאחד ממפעלי עיבוד הקשיו הגדולים בקולאם, ויג'יי לקשמי קשיו בע"מ.
דור אחד של עובדים לימד את הדור הבא את העבודה. קולפים מוכשרים במיוחד יכלו במהירות בעיניהם ובתחושתם למיין את הפירות לדרגות ספציפיות שהתאימו לדרגת האיכות שהקונה הבינלאומי דרש במונחי כמות אגוזי קשיו פגומים בכל ליברה של פרי. "זה כישרון שיש רק לנו", אומרת חאדיג'ה, פועלת בת 39 שאין לה שם משפחה, והיא עובדת במפעלי הקשיו בקולאם מגיל 15.
מאות מפעלים
בשנות ה-60 קולאם הייתה זרועה מאות מפעלי עיבוד קטנים, שאדי העשן הגס שעלה ממכונות הקלייה שלהם ריחפו בכל מקום מעל רצועת החוף הירוקה. בשיאם הם העסיקו מאות אלפי עובדים.
"קולאם הייתה המקום שעשה את השווקים", אומר קרישנן נאיר, שמנהל את KGN Cashew. החברה נוסדה על ידי אביו, שהיה אחיו ושותפו העסקי לתקופת מה של קיי. רבינדרנתאם נאיר.
על מכתבתו מונחים שני ספרים: "עושר האומות", ספרו הקלאסי של אדם סמית שמהלל את השוק החופשי, ו"הקפיטל" של קארל מארקס. הם מתארים את הכוחות המתחרים שעיצבו את תעשיית הקשיו בקולאם מתחילתה.
העסקים פרחו, אבל שכר העבודה נשאר נמוך, שעות העבודה היו ארוכות והניצול לרעה של העובדים היה שכיח. פוליטיקה של עבודה מאורגנת הייתה השלב הבא.
כדי להרחיב את התעסוקה ולהעלות את השכר, המדינה הקימה שני מפעלי עיבוד קשיו ממלכתיים גדולים, ששלטו בתעשייה המקומית. שכר מינימום, גם לעובדי עסקים פרטיים, נאכף על ידי ממשלת המחוז.
השכר עלה
השכר עלה, השירותים הרפואיים השתפרו, הפנסיות מוסדו והלנות השכר טופלו. קשות ככל שהן היו, עבודות עיבוד הקשיו החזיקו משפחות מעל קו העוני. הנשים היו המוטבות הגדולות ביותר, יחד עם הילדים שהן יכלו לגדל בתנאים משופרים. ההון שיצרו עסקי הקשיו שימש להקמת תיאטרון, ספרייה ציבורית והמלון הטוב ביותר בעיר. קראלה הפכה לאחת ממדינות הודו המתקדמות ביותר.
"כמעט כל מוסד כאן הוא תוצאה של הקשיו", אומר אן.קיי. פרמצ'נדרן, נציג העיר בבית המחוקקים של קראלה.
זמן מה, דומה שאיזון בין המרקסיזם לקפיטליזם שרר במקום. היצוא ההודי של פרי הקשיו הגיע ל-97,000 טון ב-1999, כפול ממה שהוא היה בתחילת העשור. הוא היווה כ-80% משוק הקשיו העולמי. בכל הודו הופקו 173,000 טון פרי קשיו באותה שנה, יותר מבכל מקום אחר בעולם.
בקולאם, עמודי התווך של התעשייה הפכו לאלילים בעיני העובדים שלהם. פורטרט של מייסד מפעל עיבוד אחד שוכן עדיין במקדש קטן בחצר האחורית של המפעל. "הוא מטה לחמנו, האל שלנו", אומרת בייאיממה, אשה בת 80 עם נקודות שחורות ואדומות על מצחה כאות לצניעות, שעבדה במפעל מגיל 11 עד פרישתה בשנת 2006. "החיים היו קשים עבורנו. הקשיו הוא הכול בשביל האנשים כאן".
הווייטנאמים באים
מבקרים מווייטנאם החלו להגיע לקולאם באמצע שנות ה-90. ההנחה הייתה שהם מייצגים מגדלי קשיו, מאחר שווייטנאם הייתה מקור לפירות גולמיים רבים שהגיעו לכאן. היצרנים המקומיים הדגימו בפניהם בשמחה את עיבוד הקשיו. אבל חלק מהמבקרים היו מהנדסים, שעבדו עבור אדם נחוש אחד, נגוין ואן לנג.
כבר בשנות ה-80, ממשלת וייטנאם עודדה בעלי אדמות בכמה מהאזורים העניים ביותר לשתול עצי קשיו. בשנות ה-90 כבר התבססו כמה מעבדי קשיו. הם פעלו בעזרת אלפי עובדים, כמו בקולאם.
אבל רשתות המרכולים במערב - וול מארט, קרפור וטסקו, הקנייניות הגדולות ביותר של קשיו - מתחו את שריריהן הגדלים לרוחב רשת עולמית של ספקים, ולחצו לקיצוצי עלויות ללא רחמים.
לנג, שהחזיק עסק לאריזת מזון מחוץ לווייטנאם, התבקש על ידי הממשלה ב-1995 לבחון איך המדינה תוכל להגדיל את יצוא הקשיו שלה לארה"ב או לכל מקום אחר שיקנה אותם.
הוא מעולם לא ראה קשיו עד אז. כשהוא לא הצליח לקבל אשרת כניסה להודו, אחיו שהתגורר בפריז נסע לשם במקומו.
תור המכונות
התובנה הקריטית של לנג הייתה שעיבוד הקשיו הוא במהות עבודת ייצור שבה מיכון עשוי לספק יתרון. זה לא היה קל. חברה איטלקית פיתחה מכונה שיכלה לשבור קליפות או קונכיות קשיו. המכונה הייתה יקרה ופגעה ברבים מהפירות. חיתוך הקליפה היה רק צעד אחד, אולי הפשוט ביותר, בייצור.
לנג החליט להמציא מכונות משלו. "הוצאתי הרבה כספים שלי", אומר היזם בן ה-73, שיצא לפנסיה ומתגורר היום בפרבר של הו צ'י מין העיר (סייגון לשעבר) עם תריסר כלבי צ'יוואווה, פיט בול טרייר ודגי זהב. "ניסינו פעם אחרי פעם עד שהצלחנו להמציא כל שלב".
עד תחילת שנות ה-2000, מפעלי עיבוד הווייטנאמיים נראו דומים מאוד למפעלים בקולאם: חדרים גדושים בנשים בעיקר שפיצחו, קילפו, מיינו וארזו קשיו ביד.
פאם תי מיי לי, בת 60, פתחה את אחד ממפעלי העיבוד הראשונים לקשיו ב-1993, אחרי שנים של קניית פרי גולמי במחוז הבית שלה, בין פאוהוק, ומכירה לסוכנים שהעבירו אותם לעיבוד בהודו.
בשנים 2000-2007, החברה שלה שהייתה ממוקמת באזור גבעות כפרי ירוק ועשיר בעצי קשיו העסיקה כ-2,000 עובדים בחודשי השיא. רוב העובדים הגיעו ממרחק של אלפי ק"מ מצפון וייטנאם, והתגוררו זמנית במעונות עלובים.
מיי לי הייתה מודעת למיכון כמו זה שלנג פיתח. היא לא חשבה שהגיוני להשקיע בו - עד שכוח העבודה שלה התחיל להתייבש. חברות זרות בצפון הציעו עבודה לכל השנה במפעלי רכב ומכונות חשמל ביתיות שהן הקימו כשווייטנאם פתחה את גבולותיה.
מיי לי החלה לקנות את המכונות ולשלב אותן במפעל העיבוד שלה. עם הזמן הן שיפרו מאוד את היעילות של העיבוד.
בימים אלה, המפעל שלה מעסיק רק 170 עובדים. הם מעבדים 66,000 ליברות קשיו גולמי ביום (1.5 טון), בערך אותה כמות שעיבדו בעבר 2,000 עובדים.
העובדים בימינו מתגוררים באותם מעונות, אך הם מלווים בבני משפחה שלהם, ולכל משפחה כמה חדרים לעצמה. הילדים נשלחים למעון יום סמוך.
לא רחוק בהמשך הכביש, לה קוואנג לויאן, איש עסקים מקומי אחר, העלה את האוטומציה בעוד דרגה. החברה שלו, פוק אן, הוציאה לאחרונה 40 מיליון דולר על הקמת מפעל עיבוד אוטומטי לגמרי, שנחנך השנה. הוא יכול להפיק עד 110,000 ליברות קשיו גולמי ביום (קרוב ל-3 טון) בעזרת 30 עובדים בלבד.
המפעל נראה כמו מפעל מודרני, עם רשת של מכונות חיתוך, פסי העברה, שפופרות, חלקים משתלבים, חיישנים וממיינים אוטומטיים.
המיכון נבלם
בקולאם, אחרי השגת השליטה במסחר העולמי בקשיו, הפוליטיקאים המקומיים בלמו מעבר למיכון מחשש לאובדן מקומות העבודה שהוא יגרום.
"כשהמיכון מגיע, מי מאבד את העבודה? העניים. לנו אסור לעשות את זה", אומר אר. ראג'ש, מנהל "קואופרטיב התעשייה של עובדי הקשיו במדינת קראלה", שידוע בקיצור כ"קפקס", ומפעיל עשרה מפעלי עיבוד.
על המעבדים הפרטיים נאסר לעבור לאוטומציה אגרסיבית על ידי חוקים מקומיים שמנעו מהם לפטר עובדים, וכך הם לא יכלו ליהנות מהחיסכון בעלויות ומהיעילות שהמכונות יכלו להביא.
מדיניות הממשלה סיבכה עוד יותר את המצב. כדי להגן על מגדלי הקשיו ולהרחיב את היבול המקומי, הממשלה המרכזית בהודו הטילה מכס של 9% על יבוא קשיו גולמי. ממשלת מחוז קראלה הוסיפה לכך העלאת שכר נדיבה של 35% לעובדי תעשיית הקשיו. הם מרוויחים היום 350 רופי ביום, בערך 5.40 דולרים. זו הייתה הבטחת בחירות של מפלגת השלטון בקראלה בבחירות האחרונות.
התוצאה הייתה אסון לקולאם. המעבדים הפרטיים העבירו את הפעילות למדינות מחוז אחרות בהודו, לעתים קרובות ממש מעבר לגבול קראלה, שם השכר נמוך יותר ואפשר להכניס מיכון למפעלים. החברות הממשלתיות בקראלה, שאינן יכולות להעביר את הייצור, פשוט מתפקדות בהפסדים.
העובד הממוצע בקואופרטיב קפקס (Capex) עבד בשנה שעברה 165 יום לעומת 200 יום לפני חמש שנים, אומרת החברה. עם העלאת השכר המחויבת של 35%, החברה, במילים אחרות, משלמת לעובד הממוצע 22% יותר כדי להפיק 18% פחות.
מוקדם יותר השנה, קפקס לא יכול היה לקנות אגוזי קשיו גולמיים, והיה עליו להיסגר למשך כמה שבועות. כדי לצמצם את כוח העבודה, הוא לא שכר עובדים חדשים בחמש השנים האחרונות. כעת הוא מעסיק 3,500 עובדים, חצי מכוח העבודה בשנת 2010. היעד של הגנה על העובדים הוחמץ מאוד. הקואופרטיב אומר שהוא עשה כמיטב יכולתו לשמור על מקומות העבודה מול מדיניות השכר הממשלתית.
עיבוד אגוזי הקשיו הגולמיים בהודו נשאר בשנה שעברה ללא שינוי, ברמה של 1.5 מיליון טון, ואילו יצוא הקשיו המעובדים צנח ב-38% ל-82,302 טון, לפי משרד החקלאות ההודי.
וייטנאם פורחת
בינתיים, בווייטנאם עובדו 1.4 מיליון טון קשיו גולמיים, יותר מפי שניים הכמות שעובדה חמש שנים לפני כן, לפי משרד החקלאות והפיתוח הכפרי. יצוא הקשיו הוכפל באותה תקופה ל-348,000 טון.
הווייטנאמית נגוין תי תין מעריכה מאוד את הקריירה שלה בקשיו. גם היא התחילה לעבוד בגיל מוקדם, במיון וקילוף אגוזים ביד. היא החלה לנהל עובדים אחרים שהפעילו את המכונות. כעת היא מפקחת על כל הייצור במפעל שבו כמה עשרות עובדים מעבדים יותר קשיו משהפיקו בעבר אלפי עובדים.
"בזכות זה הפכתי למה שאני היום", אומרת תין, ששכרה הוא 352 דולר בחודש.
אבל מעבדי הקשיו בווייטנאם אינם חוגגים. יבולי הקשיו המקומיים ירדו בשנים האחרונות. כאשר רמת החיים במדינה עולה, שטחי הגידול של קשיו מופנים לגידולים אחרים. העיבוד תלוי יותר ביבוא.
כדי להישאר ביתרון, האוטומציה היא אגרסיבית עוד יותר, אבל הם גם מנסים משהו שתושבי קולאם בהודו יזהו בקלות: ללחוץ על הממשלה להגביל את היצוא של מיכון לעיבוד קשיו שפותח בווייטנאם.
כשקוני קשיו וייטנאמיים מופיעים באזורי גידול חדשים באפריקה כדי לקנות אגוזים חדשים, הם מוצאים שלפקידי הממשל המקומי יש בקשה אחת: מלבד קבלת תשלום על הקשיו שהם מגדלים, הם רוצים לדעת היכן הם יכולים לקנות כמה מהמכונות שמעבדים אותם.
"שרשרת הערך תמיד נעה", אומר דנג הואנג גיאפ, נשיא Vinacas, התאחדות הקשיו הלאומית של וייטנאם. "אנחנו מנסים להתמקד בהוספת ערך למוצר סופי. בשלב מסוים, מדינות אפריקה יעבדו את האגוזים בשבילנו".
