נועה קולר / צילום: כפיר זיו
אישי: 36, נשואה+2, מתגוררת בתל-אביב
אקטואלי: השחקנית הראשית בסדרת הדרמה "להעיר את הדב", שמשודרת בימי חמישי ב-22:05 בקשת (ערוץ 12)
בפעם הראשונה שנועה קולר נפגשה עם הבמאית קרן מרגלית, זה היה באודישן לתפקיד קטן, שולי לקריירה, בסדרה "פלפלים צהובים". ולמרות זאת, המפגש ביניהן היה מאוד משמעותי עבורה, בעיקר בגלל שתי הוראות בימוי שנתנה לה מרגלית, ושהצליחו לשנות לה את כל התפיסה בקשר למה שהיא אמורה להרגיש ולהעביר. את התפקיד ההוא קולר לא קיבלה, אבל לימים, כשנקראה לאודישן ל"להעיר את הדב", שבה היא מככבת לצד יוסי מרשק בערוץ 12 קשת, היא כל-כך רצתה לעבוד איתה וכל-כך חשקה בתפקיד, שככל שהתקדמה בדרך לזכות בו, היא שכנעה את עצמה שבטח זה לא יקרה.
חוסר הביטחון הזה בלתי נתפס לאור העובדה שקולר הייתה אז כבר אחרי זכייה בפרס אופיר לשחקנית הראשית של השנה, על הופעה מבריקה בסרט "לעבור את הקיר" של רמה בורשטין, וקיבלה תו תקן של שחקנית איכות; שלא לדבר על התפיסה החיובית יותר של העולם, שאימצה לעצמה בעקבות המפגש עם בורשטין. תפיסה שאיכשהו לא החזיקה מעמד בדרך לתפקיד של הדס, מורה בתיכון בחיפה, שממש לפני קידום לתפקיד מנהלת בית הספר, שלו היא מחכה הרבה זמן, דולפים סיכומי הפגישות שערך הפסיכולוג שלה, המגלים לעולם את סודותיה הנסתרים ומאיימים למוטט את עולמה.
על המסך קולר עוצמתית, שחקנית שמנגנת לצופה על נימי הנפש. עירית שלג, ששיחקה את אמה ב"לעבור את הקיר", הייתה אומרת שעל הסט קולר היא שחקנית ענקית, וברגע שהיא יורדת ממנו בא לה לבקש ממנה קפה, כי היא מתנהגת כמו נערת מים. את חוסר הביטחון הזה קולר מנמקת במהות המקצוע, "בסוף רק אחד מקבל את התפקיד, ורוב הפעמים לא מקבלים אותו - וזה לא בגלל שאני לא ראויה ולא מוכשרת. כדי לקבל תפקיד צריך כישרון, מזל, חריצות, שהכוכבים יעמדו במיקום הנכון, וקליק עם הבמאי".
איפה מינוף ההצלחה שלך בתוך כל זה?
"כל המושג של מינוף, זה נושא שאני חוקרת. אני מנסה להבין מה זה אומר ועד כמה אפשר להיות אקטיבי בלקחת הצלחה ולגלוש עליה. אני התרגלתי להיות חרוצה, להגיע מוכנה ולהיות ישרה עם עצמי כמה שאפשר ומפה זה מתבלבל לי. האינסטגרם, היח"צ, הפייסבוק, עולם שאני מרגישה בו טירונית וחסרת אונים וסטייל. מה, אם אני באינסטגרם, אז אקבל יותר תפקידים?".
יכול להיות, אבל מינוף זה גם יזמות, דחיפה של הקריירה קדימה, שמירה על קשר עם אנשים שעבדת איתם בעבר וכאלה שאת רוצה לעבוד איתם בעתיד. זאת עבודה בפני עצמה.
"זה שינוי שמתהווה בי ממש בימים האלה. בהרבה מובנים אני מרגישה ששברתי את הקיר הזה. עכשיו אני יודעת שאני יכולה להחזיק סדרת טלוויזיה, למרות שזה ספורט קבוצתי. נכון שאני מובילה אותה, זאת מתנה שקיבלתי ואת רמה, מורתי ורבתי ואצלה הכול בטרמינולוגיה של הקב"ה. הכישרון לא שלך, הוא שלו - וצריך להיות צנועה איתו, עדינה, להכיר תודה ושזה עלול לחלוף. מי שמצליח להחזיק במקצוע לאורך זמן, הם אלה שיודעים להתייחס אליו נכון, ויש כאלה שהסתחררו, או התעייפו, או שלא רוצים בו יותר. אני בונה על המשחק לטווח ארוך".
בעבר כתבת את "אחד פלוס אחת" שרצה בתיאטרון גשר. זה מסלול נוסף שאת בודקת?
"אני כותבת מאז שסיימתי בית ספר למשחק, ומיד אחר כך הלכתי לסדנת כתיבה אצל שלומי מוסקוביץ', שם כתבתי את המחזה והצעתי אותו לגשר עם ארז דריגס, בן הזוג שלי לשעבר. הם דחו אותו, אבל שכנענו אותם לעשות הקראה מול קהל כדי לבדוק תגובות. ישבנו על הטלפון ימים, הזמנו את כל החברים שלנו ופוצצנו את הבר הקטן של גשר. אנשים התפוצצו מצחוק. יבגני אריה ביים אותנו והיא נכנסה לרפרטואר של התיאטרון".
וקיבלת תמלוגים ככותבת?
"כן, אבל מאוד רציתי להיכנס עם הכתיבה לטלוויזיה. זה היה אחרי שכבר קיבלתי תפקיד שמאוד רציתי, בסדרה שאני לא רוצה להזכיר את שמה ושזכתה לפופולריות עצומה - ופתאום זה השתנה והבנתי שאני לא מקבלת אותו. זה שבר לי את הלב, בכיתי נורא. זה היה לפני 'לעבור את הקיר' והחלטתי שאני לא רוצה יותר להיות תלויה ביוצרים אחרים, שיחליטו אם אני טובה או לא טובה; ושאני אצור פרויקט משלי שבו אני לא אהיה ניתנת להחלפה. ומהרגע הזה, התחלתי להגיע לאודישנים משוחררת. ייקחו אותי - טוב, לא ייקחו - לא נורא. ואני עובדת על הסדרה הזאת הרבה שנים".
היא מבוססת על המחזה?
"כן, אחרי שהייתה לנו ההצגה בגשר, ארז אמר לי, בואי נעשה ממנה סדרה. נרשמנו לאירוע החשיפה השנתי של שח"ם, שבו מציגים זוגות פרויקטים, ויושבים שם שמי זרחין וניר ברגמן, ושם ראה אותנו אסף עמיר ואמר שהוא רוצה לעבוד איתנו. הוא זיהה משהו בכתיבה ובחומרים, ובלי שום קשר לזה, בחדר ליד ישבה רמה בורשטין וכתבה את 'לעבור את הקיר' שאסף הפיק. עשיתי את האודישן מול רמה, כשהמפיק כבר הכיר אותי ואני מניחה שהוא השפיע גם עליה".
איפה הסדרה עומדת כרגע?
"נראה שזה יקרה עוד שנה, אבל אני לא יכולה להרחיב על זה עכשיו. זה הדבר הראשון שאני מנסה להכניס לטלוויזיה כיוצרת, ואני עוד לא קוראת לעצמי תסריטאית למרות שאני כותבת. הסיפור הוא להזיז הר. רק מי שלא מפסיק ולא מתייאש בדרך, מצליח לעשות את זה. כמו במשחק".
היית מעורבת בכתיבת המחזה "כלומניקית".
"שהיא האמא של היזמות. הצגת יחיד שכתבתי עם נטע שפיגלמן ועם טל לוי, לטל, שהיא צומי מסדרת הילדים 'מולי וצומי'. רצינו שתהיה לה הצגה, הגשנו אותה לתיאטרונטו והיא התקבלה. ומפה אני הולכת לפיילוט שרמה ואני עושות".
נו, אז הנה לך מינוף של הצלחה. פיילוט למה?
"כשעבדנו יחד, רמה לימדה אותי חוץ ממשחק וקולנוע, המון על החיים - הזוגיות, הקריירה והמשפחה. היא עשתה מנטורינג לכל הנשים על הסט ועכשיו אנחנו מעלות ערב לנשים על אימהות, קריירה, רווקות ארוכה, יזמות בתחום הלב, ומה לעשות כדי להיות בקשר".
מה בתוכנית?
"אנחנו מפטפטות יחד מעולה, ויש לנו חיבור מיוחד. עברנו יחד את הקיר ושתינו לייט-בלומריות - היא עשתה את הסרט הראשון שלה בגיל 43 ואני פרצתי בגיל 33 - אז אנחנו מביאות את זה לבמה. אני שואלת אותה שאלות ונותנת את זווית הראייה שלי לדברים, והיא פורסת את המשנה שלה, ומוזיקאית נותנת קטעים שלה בין לבין, כשהמוטו הוא תבואי איך שאת. אנחנו מביאות את שני העולמות. גשר".
בעקבות "לעבור את הקיר" הייתה שמועה שרמה סחפה אותך, ושאת מתחזקת.
"לא, אבל אני פחות מבוהלת מהדת, והאמונה נכנסה לז'רגון שלי. בעלי בחרדה שאחזור בתשובה. גם 'להעיר את הדב' מתעסקת עם אמונה. זאת אישה שיש לה משבר אמון עם העולם, כשפרצו לה לטיפול וחשפו אותה, והיא במהלך של השבת האמון שאבד. אני מאמינה שהעולם הוא לא מקום רע. אנחנו הרי כל הזמן משכנעים את עצמנו שלא ידרסו אותנו, שלא יקרה לנו רע, ומצד שני, אנחנו מאוד גרועים בלהאמין בטוב. אז כן, אני מאמנת את עצמי להאמין בטוב, שהעולם הוא סך הכול הרמוני ושדברים מסתדרים".
"אעשה עוד סיבוב בתיאטרון"
מה שפחות הסתדר לקולר זאת ההופעה על בימת התיאטרון. במשך עשר שנים שיחקה בגשר, ולמרות ההצלחות בקולנוע ובטלוויזיה (שיחקה בין היתר ב"בלתי הפיך"), לא הצליחה להמריא לתפקידים משמעותיים. "כבר שנתיים אני לא שם מכל מיני סיבות", היא אומרת. "גשר היה בשבילי תואר שני בתיאטרון. יבגני אריה הוא במאי ענק ואני אסירת תודה לו וללנה קריינדלין שהייתי חלק ממנו".
אם גשר היה בית כל-כך טוב, למה עזבת?
"לא קיבלתי תפקידים ראשיים, ופה הייתי צריכה להחליט אם אני יוזמת, כותבת מחזה ודוחפת את עצמי בתוך המערכת - ולא עשיתי את זה".
למה?
"כי לא רציתי. אני מאוד אוהבת להיות בערב עם שני הילדים שלי ולהשכיב אותם. יש שחקניות שלא השכיבו את הילדים 15 שנים וטוב להן עם זה, הן אומרות, אני שייכת לבמה, שם החיים שלי. כשאני בצילומים, אין לי את ייסורי הנפש האלה, כי אני כל-כך אוהבת את זה".
בדרך כלל שחקנים מאוהבים בבמה.
"ואני נלחצת, מתרגשת בטירוף, לפני הצגה מתהפכת לי הבטן. אני סובלת מהתקפי חרדה, עושה מדיטציות, נשימות. כשאני על הבמה, לפעמים זה עובר לי ולפעמים לא. הלייב הזה יותר קשה לי".
ומול המצלמה?
"קרן מרגלית אומרת שבטלוויזיה את מכניסה אנשים אלייך. אני אוהבת הצגות שנוגעות בקהל".
כמו מה שאת עושה עם רמה.
"זאת חוויה אינטימית בין אנשים, שאין לי מושג למה אני לא מצליחה לעשות. אני אעשה עוד סיבוב בתיאטרון כשיגיע התפקיד שלא אוכל לסרב לו".
ובינתיים, את מספיק עסוקה.
"אנחנו מצלמים את 'המנצח' עם ליאור אשכנזי ל-YES, אני עובדת על הסדרה שלי ויש את הפרויקט עם רמה".
והמצב הכלכלי? אמרת פעם, "אני עובדת מלא ולא מרוויחה כסף", זה עדיין ככה?
"אני גרה בשכונת שפירא בתל-אביב, שנחשבת שכונת עוני, ובעזרת ההורים של בעלי הצלחנו לרכוש את הבית עם משכנתא ענקית, אז אנחנו מצליחים להחזיק את הראש מעל המים בקושי. בעלי עצמאי, יש לו חומוסייה בשם גרגר הזהב בשוק לוינסקי ואני עובדת, אז איכשהו שורדים".
מזהים אותך ברחוב היום?
"'להעיר את הדב' משודרת בקשת וזה עושה את ההבדל. אנשים מזהים אותי, אבל לא בטוחים מאיפה. מישהו שאל, 'היית איתי במשרד הביטחון?', אבל השיא היה שמישהי התחילה לצעוק עליי, 'למה את לא אומרת שלום?!' - ואני לא מכירה אותה בכלל".