שאול אלוביץ / צילומים: אמיר מאירי ושלומי יוסף
בעל השליטה בחברת בזק, שאול אלוביץ, הממתין בימים אלה להחלטה בבקשתו לשחרור חלק מהרכוש שתפסה המשטרה בפרשת 4000 (פרשת בזק), וכן יו"ר שיכון ובינוי לשעבר, רוית ברניב, שביקשה אף היא מבית המשפט לשחרר רכוש שלה שנתפס במסגרת חקירת השוחד לכאורה בשיכון ובינוי - לא יאהבו את ההחלטה הבאה: בית המשפט העליון קיבל חלקית ערעור שהגישה המדינה והורה על תפיסת רכוש של חברה קדישא בשווי 2.5 מיליון שקל במסגרת חקירת עמותת חסדי דוד לעדת הבוכרים (חברה קדישא).
אולם, "הבשורה" השלילית או החיובית (תלוי את מי שואלים) שעולה מפסק הדין, אינה סכום הכסף שחולט במקרה הספציפי, אלא הרוח הגבית שנותן בית המשפט למדינה בנושא התפיסות והחילוטים במסגרת חקירות בחשד להלבנת הון. "פוטנציאל החילוט בשלב הסעד הזמני נגזר מהענישה הנוהגת, שכן מטרתו של הצו הזמני היא להבטיח את מימושן של תכליות החילוט הסופי. אולם יודגש כי חוק איסור הלבנת הון הוא חוק 'צעיר' יחסית (טרם מלאו לו 20 שנים), וכי מאז חקיקתו ניתן למלחמה בהלבנת הון מקום מרכזי בסדרי עבודתם של גורמי האכיפה. בנסיבות אלה נראה כי צפויות עוד תמורות בפסיקה הנוהגת בתחום זה, כשהמגמה היא כאמור של החמרה", כותבת השופטת ענת ברון בהחלטה.
הסוגייה המרכזית שהתעוררה בפסק הדין נוגעת להיקף החילוט הזמני בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון; ובפרט לשאלה אם יש להורות על חילוט כספים "כשרים" ששימשו, על-פי הנטען, לביצוע עבירה של הלבנת הון, על-ידי "ערבובם" עם הכספים המולבנים, באופן שלא ניתן עוד להתחקות אחר הכספים המולבנים. במסגרת ההחלטה נקבע כי פעולת הערבוב של רכוש אסור ורכוש כשר עשויה להיחשב לפעולת הלבנת הון שמאפשרת חילוט גם מתוך הכספים הכשרים, עד לגובה הרכוש האסור.
לקביעות אלה של בית המשפט עשויות להיות השלכות רוחביות על כלל התיקים המתנהלים בימים אלה בערכאות השונות, ושבהם הוגשו בקשות או כבר ניתנו צווים לתפיסה ולחילוט רכוש, וביניהם עשרות מיליוני השקלים (בכסף ובשווה-כסף) שחולטו למשפחת אלוביץ בתיק 4000, וכן רכוש בהיקף של כ-20 מיליון שקל שנתפס בעניינה של יו"ר שיכון ובינוי לשעבר, רוית ברניב, מהחשודים בפרשת השוחד לכאורה של שיכון ובינוי באפריקה. האמירה של העליון כי המגמה הקיימת בפסיקת בתי המשפט להחמיר עם נאשמים בעבירות הלבנת אינה חדשה, ואולם רוח החלטתה של ברון מהווה על פניו עוד עליית מדרגה בהחמרה ביכולות הרשויות לחלט רכוש של חשודים.
ערבוב רכוש כשר ואסור
שאלת החילוטים הגיעה לעליון הפעם בערעור וערעור שכנגד שהגישו המדינה והחברה קדישא. הערעורים הוגשו נגד צו זמני לחילוט רכוש של החברה שנתן בית המשפט המחוזי בירושלים, מכוח חוק איסור הלבנת הון ופקודת הסמים המסוכנים.
במסגרת צו החילוט הורה המחוזי על תפיסת סכום של 650 אלף שקל מתוך חשבונות הבנק של החברה קדישא. זאת, חרף העובדה שהיקפה הכספי של המירמה, כנטען בכתב האישום, עומד על 6.8 מיליון שקל, ובקשת החילוט הראשונית של המדינה, התייחסה לרכוש בשווי גבוה הרבה יותר, כאשר רק שווי נכסי המקרקעין אותן ביקשה המדינה לתפוס הוערך על-ידי יחידת החילוט במשרד האפוטרופוס הכללי בסך של 13.5-16 מיליון שקל.
לפי כתב האישום, חברה קדישא גבתה במרמה מ-660 רוכשי "חלקות קבר בחיים", סכומי כסף שאסור היה לה לגבות, העולים על הסכום המרבי לחלקת קבר לפי חוק שירותי דת. עוד צוין בכתב האישום כי לחלק מרוכשי החלקות, הוצגו מצגי שווא בנוגע למחירי החלקה; כאשר לרוכשים נוספים הוצגו מצגים זלפיהם מחיר חלקת הקבר כולל רכיב נוסף של תרומה לחברה קדישא, שבלעדיה לא ניתן יהיה לרכוש את החלקה.
לפי החשד, לאחר קבלת הכספים עבור חלקות הקבר, נהגה חברה קדישא לפצל את העסקה בספרי החשבונות שלה, באופן שחלק מהתמורה נרשם כתשלום עבור "חלקת קבר בחיים" והיתרה כתרומה.
בגין מעשיה אלה, מואשמת החברה קדישא בעבירה של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות וכן בעבירות על חוק איסור הלבנת הון, בהיקף כולל של כ-17.5 מיליון שקל.
במסגרת הדיון במחוזי ביקשה המדינה, סעדים זמניים, בהם הקפאת חשבונות הבנק של חברה קדישא וכן צווים נוספים הנוגעים לאיסור על ביצוע כל דיספוזיציה (שינוי בעלות) בנכסי המקרקעין שבבעלות חברה קדישא המוערכים בשווי של עשרות מיליוני שקלים.
מחוזי נעתר חלקית לבקשת המדינה והורה על חילוט ותפיסה של רכוש בגובה של 635 אלף שקל בלבד, תוך שהוא קובע כי קיים "ניצוץ ראייתי" לנטען בכתב האישום. על החלטה זו ערערו הן המדינה (בטענה כי יש להגדיל את סכום התפיסות) והן חברת קדישא (בטענה כי יש לבטל את התפיסות משלא הונחה תשתית ראייתית מספיקה).
בדיון שהתקיים בערעור בעליון, הודתה המדינה בקביעת המחוזי לעניין היקף עבירת המרמה, המתקבל בסכימת התרומות ששילמו המתלוננים. מהדיון עלה כי היקך העבירות מסתכם ב-522 אלף שקל בלבד).
אולם, לעמדת המדינה שגה המחוזי בכך שהגביל את הצו הזמני לתפיסת כספי המירמה והיה מקום להורות לכל הפחות על תפיסה זמנית של כל כספי התרומות שהצטברו בקופת חברה קדישא בסך 6.8 מיליון שקל. עוד הוסיפה המדינה וטענה כי ברור מהחלטת המחוזי כי חברה קדישא ערבבה כספים אסורים עם כספים כשרים שקיבלה, ולפיכך יש לראות בכל כספי התרומות ככאלה ששימשו לביצוע עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. בנסיבות אלה, נטען, היה מקום להורות על תפיסתם כספי התרומות במסגרת הצו הזמני.
השופטת ברון התייחסה בהחלטתה ל"ערבוב" הנכסים הכשרים והלא-כשרים, וציינה כי הלבנת הון היא הטמעה של רכוש שמקורו בפעילות עבריינית, ברכוש בעל אופי חוקי וכשר והכל - תוך טשטוש מקורו הבלתי חוקי של הרכוש האסור.
עוד צוין בפסק הדין כי "השיטות לביצוע הלבנת הון הן רבות ומגוונות, ואולם על-פי רוב הדבר כרוך בניצול המערכת הפיננסית ו'זיהומה' בכספים שמקורם בביצוע עבירה". בנסיבות אלה, הבהירה, השופטת ברון כי כלי החילוט הוא אחד הכלים האפקטיביים במלחמה בהלבנות ההון, והדרך אליו היא דרך תפיסת הנכסים של החשודים.
על הרקע הזה, דנה השופטת בבקשת הרחבת צו תפיסת הרכוש גם לרכוש ה"כשר", תוך שהיא מציינת כי "ניתן לחלט רכוש כשר וחוקי לחלוטין, כל עוד הוא שווה-ערך לרכוש שקשור לעבירה". לאחר בחינת התשתית הראייתית במקרה של חברת קדישא קבעה השופטת שהמדינה הניחה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת ביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בהיקף של 522 אלף שקל, וכן להתקיימות היסודות העובדתיים של העבירות שבסעיף 3(א) ובסעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון - וזאת הן ביחס להסתרת מקור כספי התרומה באמצעות סיווגם כתרומות, והן ביחס לערבובם עם כספים כשרים על-מנת שלא ניתן יהיה להתחקות אחר מקורם.
הצדקה לענישה מחמירה
ברון ציינה כי חומרתן של עבירות מרמה ועבירות כלכליות שבהן מואשמת חברה קדישא, היקפן הרחב ומספר המתלוננים הרב, כמו גם העובדה שהעבירות בוצעו תוך ניצול מעמדה ורישיון הקבורה שניתן לחברה - כאלה אלה מצדיקים ענישה מחמירה, אם אמנם תורשע החברה.
עוד ציינה השופטת כי האפקטיביות של ענישה מרתיעה בעבירות כאלה, ברורה מאליה. עם זאת, סייגה את דבריה וקבעה כי חרף הרטוריקה הקוראת להחמרת ענישה בעבירות הלבנת הון, ככלל בתי המשפט אינם נוהגים להורות על חילוט כספים כשרים ששימשו לביצוע עבירות כאמור. זאת, להבדיל מכספי עבירות המקור (עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון) או רווחים שצמחו כתוצאה מביצוע העבירה. בהקשר זה ציינה השופטת כי "לא בכדי, כנראה, לא עלה בידי המדינה להציג פסיקה ממין זה בתמיכה לטענתה, שלפיה יש לחלט במקרה דנן הן את כספי עבירת המקור הן את הכספים הכשרים שעימם עורבבו".
בית המשפט המשיך והוסיף שהגם שהתשתית הראייתית הלכאורית שהציגה המדינה, בקשר עם העבירות המיוחסות לחברה קדישא - מוצקה יחסית, ברור כי בנסיבות אלה לא ניתן להורות בגדרו של הצו הזמני על תפיסת כל כספי התרומות שהתקבלו החברה בשנים הרלוונטיות (6.8 מיליון שקל), הגבוהים פי יותר מ-12 מסך הכספים שגבתה לכאורה החברה במירמה (522 אלף שקל). בהקשר זה ציינה השופטת כי פוטנציאל החילוט בשלב הסעד הזמני נגזר מהענישה הנוהגת, שכן מטרת הצו היא להבטיח את מימושן של תכליות החילוט הסופי.
בהתאם לכך, קבעה השופטת ברון כי על-מנת להשיג איזון ראוי בין האינטרס הציבורי שבהטחת מימוש תכליות החילוט לבין זכויותיה הקנייניות של חברה קדישא, שווי הרכוש התפוס יעמוד על 2.5 מיליון שקל, מתוכם מיליון שקלים מכספי חשבונות הבנק של חברה קדישא, והיתר באמצעות הטלת צו מניעה זמני האוסר דיספוזיציה (שינוי בעלות) באחת מהדירות שבבעלות חברה קדישא.