רייגן וגורבאצ'וב / צילום: רויטרס
הנשיא ג'ון קנדי ומנהיג רוסיה ניקיטה חרושצ'וב - וינה, יוני 1961
פסגת וינה נערכה חודשיים לאחר פלישתה הכושלת של ארה"ב לקובה ותבוסת הכוחות האנטי-קומוניסטים במפרץ החזירים. מהלך שגוי זה בשלב כה מוקדם של נשיאותו, הביא את קנדי במצב של נחיתות לפסגה שבה דן עם חרושצ'וב בסוגיות ברלין, לאוס ופירוק הנשק.
"קנדי, שהיה חולה ולא מוכן היטב לפסגה, יצר רושם של יריב לא-מנוסה לעומת עמיתו הרוסי", לדברי המחלקה האחראית על התיעוד ההיסטורי הרשמי של מדיניות החוץ האמריקאית במשרד החוץ של ארה"ב.
לאחר פסגת וינה היו חילופי דברים פומביים נוספים בין שני המנהיגים, שאף שלחו זה לזה מכתבים חסויים, שנועדו לאפשר להם לדון בחופשיות רבה יותר ברעיונות שונים.
באוקטובר 1962, קצת יותר משנה לאחר פסגת וינה, הגיעה המלחמה הקרה לנקודה הנפיצה ביותר כשברית המועצות העניקה טילים בליסטיים בעלי טווח בינוני לממשלתו של פידל קסטרו בקובה.
שלושה עשר ימים לאחר שארה"ב הטילה על קובה הסגר הימי שיצר מתח רב, הורה חרושצ'וב להסיר את הטילים, אך היחסים בין אמריקה וברית המועצות נותרו מתוחים.
הנשיא ריצ'רד ניקסון ומאו צה טונג, יו"ר המפלגה הקומוניסטית של הרפובליקה העממית של סין - בייג'ין, פברואר 1972
ניקסון היה הנשיא האמריקאי הראשון שביקר בסין, והוא כינה את ביקורו בן שמונת הימים "השבוע ששינה את העולם". ואכן, קשה להמעיט בחשיבותה של פסגה זו למצב הגיאו-פוליטי בעולם.
ניקסון, שבנה את הקריירה הפוליטית שלו כמתנגד מוצהר לקומוניזם, הדהים את הקהילה הבינלאומית כשהושיט יד לסין הקומוניסטית, שהייתה אחת מיריבותיה הגדולות של ארה"ב.
במהלך עימות חריף שהחל לפני קרוב לרבע מאז, התעקשה ארה"ב להכיר בממשלת הרפובליקה של טייוואן כממשלתה הרשמית של סין, ונמנעה מכינון יחסים דיפלומטיים כלשהם עם סין הקומוניסטית.
שר החוץ של ארה"ב הנרי קיסינג'ר, ערך ביקורים חשאיים בסין כדי לנהל מו"מ על הפרטים לפני הפסגה שהוכנה בקפדנות, אך עצם הפגישה פנים-אל-פנים בין ניקסון למאו לא אושרה רשמית אפילו כשניקסון עלה על המטוס לבייג'ין.
"הפגישה תקעה טריז בין סין לברית המועצות, מכיוון שהיא אפשרה לבייג'ין להתפייס עם ארה"ב בדרכים שנמנעו מברית המועצות", לדברי גארי גרסטל, פרופסור לתולדות ארה"ב באוניברסיטת קיימברידג'.
במקום להתייחס לשתי המעצמות הקומוניסטיות כאל מקשה אידיאולוגית אחת, ביצע ניקסון מניפולציה שיצרה קונפליקט ביניהן, בתקוה שאחת מהן תחדל לתמוך בצפון וייטנאם במלחמת וייטנאם.
הפסגה השיקה עידן חדש ביחסי סין-ארה"ב, ועקב חשיבותה העצומה הונצחה בז'רגון הפוליטי באמצעות הביטוי "ניקסון לסין", שהפך שם נרדף למהלך נועז.
הנשיא ג'ימי קרטר, נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין - קמפ דיוויד, מרילנד, ספטמבר 1978
הפסגה בבית הנופש הנשיאותי בקמפ דיוויד הפגישה את בגין, שתמך בהתיישבות היהודית ברצועת עזה ובגדה המערבית, עם סאדאת, שעלה לשלטון כשהוא מצהיר כי ברצונו לעשות שלום עם ישראל בעקבות מלחמת יום כיפור.
קרטר פעל כמתווך, ונפגש בנפרד עם שני המנהיגים כדי לשכנעם לחתום על הסכם. פסגת קמפ דיוויד לא הניבה הסכם שלום רשמי, אך יצרה את הבסיס לשלום בין מצרים לישראל באמצעות שני מסמכי מסגרת שהכילו את העקרונות להסכם שלום דו-צדדי במזרח התיכון. בגין וסאדאת קיבלו יחד את פרס נובל לשלום ב-1978.
הנשיא רונלד רייגן ומנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב - ז'נבה 1985, רייקיאוויק 1986, וושינגטון 1987 ומוסקבה 1988
גם במסע הבחירות שלו לנשיאות וגם לאחר ניצחונו בבחירות, כינה רייגן את ברית המועצות באופן חוזר ונשנה "אימפריית הרשע". בתוך כמה שנים הוא כבר חתם על הסכמים עם הסובייטים.
אחת הסיבות לכך היא הכימיה שהתפתחה במהלך פגישות הפסגה בין רייגן לגורבצ'וב, שהפך למנהיג ברית המועצות ב-1985.
לגורבצ'וב הייתה יכולת אינסטינקטיבית לכונן מערכת יחסים עם הנשיא האמריקאי. לדברי פקידים אמריקאים, בפסגה הראשונה שלהם ב-1985 בז'נבה, הקסים גורבצ'וב את רייגן כשדיבר על הסרטים הישנים שבהם שיחק הנשיא האמריקאי. כשהשניים נפגשו ברייקיאוויק ב-1986, הם שוחחו על שידורי רדיו - אחד הנושאים הנוספים היקרים מאוד ללבו של רייגן.
להפתעתם של יועצים רבים, שקלו השניים את "אופציית אפס" של רייגן להסרה מוחלטת של כל הטילים הבליסטיים או של כל הנשק הגרעיני האסטרטגי של שתי מעצמות העל. בסופו של דבר לא נחתם שום הסכם, אך עצם העובדה שגורבצ'וב שקל את ההצעה (בתנאי שארה"ב תחדל מתוכנית יוזמת ההגנה האסטרטגית, הידועה גם בכינוי "מלחמת הכוכבים") אפשרה לרייגן לקדם את חזונו לעולם נקי מנשק גרעיני.
ההיסטוריונים מתווכחים ביניהם אם פסגת רייקיאוויק הובילה לקץ המלחמה הקרה. בטווח הקצר נחשבה הפסגה לכישלון, ולא שמה קץ באופן מיידי לפעולות האיבה.
בפסגה האחרונה במוסקבה באמצע 1988, דנו השניים בקיצוץ של 50% במאגרי הנשק הגרעיני האסטרטגי שלהם, והצהירו שוב שאף אחד מהם לא ינסה להשיג עליונות צבאית.
