טראמפ בפסגת נאט"ו בבריסל יחד עם ראש ממשלת בלגיה, צ'ארלס מישל / צילום: רויטרס
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, טס לאירופה לפני שבוע עם דימוי מחוזק, אחרי מינוי שופט לבית המשפט העליון. הוא שב הביתה אתמול (ב') עם דימוי מוחלש אחרי שבוע סוער, של אימוץ מה שאפשר לכנות דוקטרינת "טראמפ לפני הכול".
טראמפ צעד לרוחב אירופה עם יתר רהב מאשר אסטרטגיה. הדיפלומטיה שלו היא אישית, ומעוגנת באינסטינקט ובדחף, והוא מתייחס למנהיגים זרים בראש ובראשונה לפי איך שהם משבחים אותו. הוא אומר את מה שקופץ לראשו כדי לזעזע, ואחר כך מתנער מזה אם צריך. הוא מותח ביקורת כדי לתפוס כותרות ואחר כך טוען לניצחון בלי קשר לתוצאה.
העולם לא ראה נשיאים אמריקאים כאלו בזמנים המודרניים, וכמו תמיד בעולם של טראמפ, כולם יצטרכו להסתגל אליו. בואו ננווט בין המבקרים שחוזים את סוף העולם בגללו, לבין המריעים, שרואים בו רק את הגאון, וננסה להציע הערכה מציאותית של הנשורת מהשבוע המטריד האחרון.
נאט"ו - התוצאה כאן נראית טוב יותר מכפי שרבים חששו. טראמפ התנהג כבריון כלפי בעלות הברית, והעליב את גרמיה בטענה שהיא "נשלטת לחלוטין" על ידי רוסיה. אבל הטענות שלו בדבר הוצאה צבאית נמוכה מדי של השותפות האחרות והתלות בצינור הגז הרוסי היו נכונות, כפי שרוב המנהיגים הודו.
ההודעה המשותפת, שטראמפ אימץ, היא מסמך סולידי שמשפר את יכולות נאט"ו להרתיע איום רוסי. אבל, הביקורת המתמשכת של טראמפ כלפי נאט"ו עלולה לשחוק את ההרתעה כלפי רוסיה. אם פוטין יגיע למסקנה שטראמפ אינו מוכן להגן על המדינות הבלטיות, הוא עלול לחזור על התרגיל שביצע בקרים.
בריטניה - טראמפ הפך ביקור ידידותי לפיאסקו, כשמתח ביקורת על אסטרטגיית הברקזיט של ראשת הממשלה, תרזה מיי. הוא חזר בו מהדברים וכינה את דבריו שלו "פייק ניוז" וקיבל בתגובה הכרת תודה נדיבה של מיי. מנהיגים אחרים עלולים להסיק, שלהילחם בטראמפ עלול להיות פחות מסוכן מאשר לעבוד ביחד איתו.
האיחוד האירופי - בניגוד לנאט"ו, טראמפ אכן נראה אחד שרוצה לערער את הבלוק האירופי. הוא מכנה אותו "אויב" בנושאי סחר, מה שמפחית עוד יותר מהסיכויים לעסקת סחר מוצלחת עם ארה"ב. הוא נראה נחוש להטיל מכס של 20% או יותר על רכב אירופי כדי לפגוע בגרמניה, וגם בצרפת ובאחרים. נשיאים אמריקאים בעבר מצאו שהאיחוד יכול להיות בעל ברית. טראמפ מלבה את העוינות כלפיו, שתנשוך אותו במוקדם או במאוחר כשהוא יזדקק לעזרה אירופית.
רוסיה - מסיבת העיתונאים המשותפת היתה מבוכה אישית ולאומית. כשהוא עומד על אותה במה עם דיקטטור, שהתערבותו בבחירות בארה"ב פגעה בנשיאות טראמפ, הנשיא לא יכול היה להביא את עצמו לומר שהוא מאמין ליועצי הביון שלו יותר מאשר לאיש החזק ברוסיה.
"יש לי ...יש לי אמון בשני הצדדים", אמר, "יש לי המון אמון באנשי המודיעין שלי, אבל אני אומר לכם שהנשיא פוטין היה חזק ורב עוצמה במיוחד בהכחשה שלו היום". הכחשות של שקרנים הן בדרך כלל רבות עוצמה.
ההסבר הנדיב לקשר הזה עם הקרמלין, הוא שטראמפ אינו יכול להתגבר על זעמו על כך שהמבקרים טוענים שהבחירות שלו הוכתמו בהתערבות רוסית. לכן, הוא לא יכול היה להתאפק והחל לקשקש בפני כל העולם על "האי-מיילים של הילארי קלינטון" ו"השרתים הדמוקרטיים". הוא כנראה לא מצליח להבין שככל שהוא מקרין את האגו שלו בצורה זו וככל שהוא מקרין חום על פוטין, כך הוא מספק ליריביו הפוליטיים יותר תחמושת.
ברגע נדיר בנשיאות שלו, טראמפ הקרין חולשה. הוא הפציר בפוטין לשפר את היחסים, בעוד שהצד הרוסי הפגין קור-רוח וגישה עניינית. טראמפ אמר שהיחסים הדו-צדדיים "מעולם לא היו גרועים יותר, אבל זה השתנה בארבע השעות האחרונות. אני באמת מאמין בזה". באמת? בארבע שעות?
פוטין התמקד באג'נדה שלו, של חיזוק ההישגים האסטרטגיים של רוסיה בסוריה, אוקראינה והפיקוח על הנשק, והציע שהצד האמריקאי אולי יעזור.
טראמפ יגלה בעתיד שהרכות שגילה כלפי פוטין רק תקשה עליו לעשות עסקים עם הרוסים. רפובליקאים ודמוקרטים יתאחדו בקונגרס, כפי שאכן צריך, כדי להגביל את חופש הפעולה הדיפלומטי שלו. ייתכן שבכל מקרה טראמפ יחליט לחזר אחרי פוטין, כפי שברק אובמה חיזר אחרי מנהיגי איראן, אבל בדידות פוליטית מול יריב זר היא מקום חלש ומסוכן להיות בו.