הבוס המשתף / איור : גיל ג'יבלי
העובדים והמשקיעים בחברה של ג'סיקה מא יודעים פרטים על חיי הדייטינג שלה, על הקטטות עם אמה ועל ההקאה ההיא בפסטיבל ברנינג מן, שנערך מדי שנה במדבר נבאדה. "מה לא שיתפתי?" אומרת מא, מנכ"לית inDinero, חברת תוכנה חשבונאית בסן פרנסיסקו.
אחרי שסיפרה על התקלות שאירעו לה בהטסת מטוסים, אחד מתחביביה, דרשו כמה משקיעים שהיא תרחיב את פוליסת ביטוח החיים שלה. מא עצמה הציעה בונוס של 100,000 דולר לכל עובד שימצא לה בן זוג.
מאז ומתמיד נהגו מנכ"לים להשוויץ בסיפורי הצלחה ולהסתיר מהציבור את חוסר הביטחון שלהם, את חסרונותיהם ואת הרגעים האינטימיים בחייהם. היום, בכמה משרדים, תמונת הבוס חסר הפגמים מתחילה להתפוגג. מנהלים מגלים לאט לאט שהחשיפה - גם של הדברים הרעים - טובה לעסקים.
מא היא בין המאמינים בכך. אנשים אוהבים אותך כשהם מרגישים שהם מכירים אותך, היא אומרת, והדגשת המאבקים בתוך העסק מונעת מהמשקיעים לפתח ציפיות גדולות מדי. "אני בכלל לא מנסה לייפות דברים. אם הם יחשבו שהם מכירים אותי טוב יותר, הם ייתנו לי יותר כסף ויחתמו על יותר עסקאות".
כלי לקידום נאמנות ושיתוף פעולה
כשג'יימס רי התמנה למנכ"ל אשלי סטיוארט, רשת הביגוד למידות גדולות, הוא כינס את עובדי החברה במשרדיה הראשיים בניו ג'רזי, ואמר להם שהוא "האדם הכי פחות מתאים לנהל את החברה". וידויו הכה בהלם חלק מהעובדים, והפחיד אחרים, לדברי רי. הפידבק שקיבל אז היה: "זה האיש שאמור להציל אותנו כשהחברה בסכנה?".
הקריירה של רי כללה הקמת חברת השקעות וניהול משותף של מותג המזון לחתולים מיאו מיקס, אך ניסיונו הניהולי בתחום הקמעונות הסתכם בפינוי כלי אוכל משולחנות במסעדות בתקופת לימודיו בבית הספר התיכון ובקולג'. הוא ביקש מעובדי אשלי סטיוארט לעזור לו ללמוד את העסק, שבאותה נקודת זמן, ב-2013, היה על סף פשיטת רגל. הוא גם הודה בפחד שלו מפני בדידות. משפחתו נשארה במסצ'וסטס והוא עבד ארבעה-חמישה ימים במדינה אחרת.
ארתה בלייק, קניינית באשלי סטיוארט, אמרה שפתיחותו של רי המריצה אותה להתאמץ וללמוד משהו חדש. היא עבדה יותר עם מחלקת השיווק, והשיקה כמה פיילוטים חדשים, ובהם קו שמלות לנשף סיום התיכון. רעיון הלבוש הרשמי נכשל, אך קו של בגדים במידות גדולות לנשים צעירות הפך ללהיט. נוסף על שווקים חדשים, בנתה אשלי סטיוארט פעילות מכירה מקוונת משל עצמה, שהיום היא כבר רווחית.
"רי איפשר לנו להשפיע", אומרת בלייק. "זה המריץ אותי לחשוב על רעיונות נוספים".
לדברי כמה מנכ"לים, כאשר הם מדברים על חלומות במישור הרגשי או מודים שהם לא יודעים מה הם עושים, הם יוצרים נאמנות ושיתוף פעולה. אבל לא כולם רוצים לעבוד עבור מישהו שמשתף יותר מדי, ובעידן של רגישות מוגברת וחששות לגבי ההתנהגות במקום העבודה, חלק מהבוסים נוטים לשתף פחות.
המציאות מאלצת מנהיגים להשתנות
לדברי סידני פינקלסטין, פרופ' לניהול בבית הספר טאק לעסקים בקולג' דרטמות, החוקר התנהגות מנכ"לים, במשך עשרות שנים היו מנכ"לים בכל התעשיות אמורים לדעת את כל התשובות ולהימנע מחשיפה של כל סימן לחולשה. הכוח כשלעצמו היה מעלה. מנהלים רבים עדיין מאמצים את סגנון המנהיגות שהיה נהוג בעבר. "רוב המנכ"לים, אם הייתה להם האפשרות לבחור, לא היו רוצים לוותר על הכוח", אומר פינקלסטיין, "אך ברוב החברות המסורתיות, אפילו בדרגות הגבוהות ביותר, המציאות החדשה - כגון נוכחותם של משקיעים אקטיביסטים- מאלצת את המנהיגים להיות יותר נוחים וגמישים".
ברנה בראון, פרופסור מאוניברסיטת יוסטון שהרצאת TED שלה על עוצמת הפגיעות הפכה ללהיט ויראלי עם 34 מיליון צפיות, טוענת שמנהיגים צריכים "מטרה ברורה" לפני שהם חושפים מידע אינטימי.
בספרים ובהרצאות מקדמת בראון את הרעיון שנטילת הסיכון הכרוך בחשיפה רגשית היא דרך למצוא משמעות בחיים ולבנות מערכות יחסים. היא גם תוהה מדוע הפכה פגיעות למילת באזז שממריצה אנשים להיפתח באופנים שעלולים להיות שגויים. "זה מסוכן כשדברים מתפרשים באופן שגוי", היא אומרת. "מבחינת המנהיגים, שיתוף ללא מטרה של פיתוח אנשים אחרים או פיתוח תהליכים אינו צעד אמיץ".
מבחינת ג'ו קונרוי, מנכ"ל Cooley מפאלו אלטו שבקליפורניה, סגנון הניהול הזה הוא פשוט "להיות אדם". "הכול זה חלק מניסיון לא להיות גדול מהחיים", הוא אומר. "כדי שאנשים ילכו אחריך, הם צריכים לבטוח בך. כדי שהם יבטחו בך, הם צריכים להכיר אותך".
קונרוי הרשים כל כך את עו"ד רייצ'ל פרופיט, עד שהיא עברה משרד כדי שתוכל לעבוד איתו. לדבריה, השיחה עמו על הורות הייתה "אחת השיחות הפתוחות והכנות ביותר" שניהלה. היא סיפרה שאחרי ארוחת הערב הראשונה המשותפת שלהם, היא חשבה: "זה בחור שהולך לשבת שם ולדבר איתי כאדם".
כמה חודשים לאחר מכן התרגשה פרופיט עד דמעות בפגישה עם שותפי החברה, כשקונרוי סיפר על חלום שחלם על בנו הבכור. קונרוי אומר שהנאום השנתי שלו, שהתייחס לנושאים כמו מות אביו, נועד לגרום לעובדים לחוש קשורים זה לזה ולחברה. בנאומו השנה הוא דיבר על לחיות את הרגע.
"רועד לפני חשיפה? עכשיו אתה שקוף"
רנד פישקין, לשעבר מנכ"ל Moz, חברה בסיאטל המפתחת תוכנת שיווק, אומר שפתיחותו הקפיצה לפעמים את מספר הלקוחות, אך גם עוררה דאגה בקרב העובדים. הוא נהג אז לספר בבלוג שלו על נדודי השינה שהוא סובל מהם, על הדיכאון ועל נושאים רגישים אחרים. יותר מכך, הוא שיתף בבלוג את דוח הערכת הביצועים של עצמו ופרסם אימייל פנימי שתיאר בעיות בהשקת מוצר גדולה. טרבור קליין, מנהל מוצר בחברה, קיבל תחילה התקף צרבת מתון מהחשיפות האלה ותהה אם אנשים מחוץ לחברה יזלזלו בה משום שהיא משתפת בחסרונותיה.
"השאלה הראשונה שלי הייתה כאילו... או.קיי. זהו זה. בואו נתכונן לבאות בגלל שאין לנו שום מושג איך העולם הגדול הולך להגיב", אומר קליין. אך הדאגה שלו התפוגגה במהירות והוא הרגיש שפתיחותו של פישקין חיזקה את האמון בינו לבין העובדים.
פישקין, שעזב את Moz בפברואר, אך עדיין מכהן כיו"ר מועצת המנהלים, אינו מתחרט. הוא אמר שהתגובות החיצוניות לשיתופים שלו היו חיוביות באופן כללי. "לא חשוב אילו שלדים יש לך בארון. פשוט תפתח את הארון ותראה לכולם", אמר פישקין. "אם האצבע שלך רועדת כשאתה מקיש על הכפתור "פרסם", ואתה בקושי יכול להציץ בתגובות ובאימייל או בטוויטר למחרת בבוקר, אז עכשיו אתה שקוף".