בית של האדריכל יוסי קורי בארסוף / צילום: ליאור אביטן
למרות משבר הדיור וחרף ההצהרות על הצורך בציפוף ובחיזוק הבנייה לגובה, 81% ממבני המגורים שנבנו בישראל בין 1994 ל-2014 - ללא הבנייה ביהודה ושומרון שם כמעט אין בנייה רוויה - הם מבנים צמודי קרקע: וילות, קוטג'ים, בתים דו-משפחתיים וכיוצא בזה, כך עולה ממסמך שפרסם לאחרונה האגף לתכנון סביבתי ובנייה ירוקה במשרד להגנת הסביבה. בשורה התחתונה, 35% מהאוכלוסייה בישראל גרה כיום בבתים צמודי קרקע, שתופסים 52% מהשטח למגורים.
אפילו באזורי הביקוש, מחוזות תל-אביב והמרכז, 23% מהאוכלוסייה גרה במבנים צמודי קרקע, אשר תופסים 61% מהשטח למגורים. עוד קובע המסמך כי בניגוד למה שניתן היה לצפות כשרואים את הבנייה המסיבית של מגדלים חדשים, מגמת הבנייה צמודת הקרקע למגורים דווקא החריפה ב-20 השנים האחרונות ביחס לשנותיה הראשונות של המדינה. כותבי המסמך מדגישים כי יחידת דיור צמודת קרקע דורשת שטח קרקע גדול פי 6 מיחידת שטח בבנייה מרקמית.
המחקר אמנם אינו בודק את נטיות הלב של האנשים, אך עולה ממנו שרבים בוחרים לגור בווילה ביישוב או בשכונה עם אוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי דומה לשלו.
האדריכל שחר לולב, המתגורר ביישוב הקהילתי שמשית, ליד נצרת, מעיד שההעדפה של הישראלים לצמודי קרקע היא גם חברתית: "בשכונות החדשות בערים אנשים לא מקבלים את האפשרות של מרחב ציבורי וקהילה. הם מחפשים עוד דברים. הרצון הוא משולב: חינוך לילדים וקהילה והדשא והבריכה".
שתי מכוניות לפחות לכל משפחה
בין אם מדובר בארסוף, בעומר או בסביון, במושב בעמק יזרעאל, בכפר ערבי במשולש או במצפה בגליל, ביישובי השרון או בהרחבה בקיבוץ - רבים מהבתים הפרטיים נבנים בשכונות או ביישובים שאין בהם מקומות עבודה ולכן הדיירים צריכים לנסוע כל יום שעות למקום העבודה ולרוב כל משפחה מחזיקה שתי מכוניות לפחות.
תחום הבנייה הפרטית בישראל הוא בעצם אוסף של פרדוקסים: משרדי הממשלה מצהירים על כך שמדינת ישראל נדרשת להצטופף, ובכל זאת מקימים עוד יישובים "כפריים" והופכים את היישובים החקלאיים לפרברים; מי שמטיף לחיסכון בטביעת הרגל האקולוגית בונה וילות "סביבתיות", חסכוניות באנרגיה; היישובים הופכים לסגורים ואקסקלוסיביים למגזרים מסוימים וחוק הלאום החדש אף יחזק מגמה זו, אך האדריכלים מתכווננים ל"בינלאומי" ומדברים על פתיחות לנוף.
אם בעבר גג הרעפים האדום והדשא מלפנים היו הסטנדרט, היום האדריכלות הרבה יותר מגוונת. "מבחינה אדריכלית, ניתן לומר שהאדריכלות החדשה מפרקת את הווילה", אומרת ורד בלטמן-כהן. היא התחילה כמעצבת והיום היא בעיקר מתכננת וילות ענק בסגנון מודרני, בהיר ונקי. לדבריה, "בשנות ה-70 היו בונים בית על קומות עם גג רעפים. לפעמים קומת הקרקע הייתה מפולשת וכל השטח מסביב היה מיועד לחקלאות. היום אין כמעט חקלאות, אז במושבים כל השטח, 2.5-3 דונם, מנוצל לבניית הבית. הבית זה כבר לא גוש באמצע המגרש, אלא בנוי מכמה מבנים שיש ביניהם הרמוניה וחיבור. זה מכניס את החוץ לתוך הבית".
בלטמן-כהן עצמה חיה ועובדת בבית שעיצבה לעצמה באחד ממושבי השרון. לדבריה, אפשר לראות מגמה ברורה של שינוי בתכנון הבנייה הפרטית, שקשורה להיעלמות החקלאות. "הרעיון הוא שיחידת הדיור מתפרקת ויודעת להתאים את עצמה לצרכים המשתנים בבית. זה רלוונטי במיוחד לאנשים עם מקצועות חופשיים. זה מאפשר להם להקים משרדים בתוך הבית וחוסך את הנסיעות לעיר", היא אומרת.
"לא לחשוב רק על הכאן ועכשיו"
האדריכל יוסי קורי מתמחה בבנייה אקולוגית. בין היתר הוא היה שותף בתכנון בית הספר פורטר ללימודי סביבה באוניברסיטת תל-אביב, ובמבנה הסדנאות החדש של שנקר ברמת-גן. בימים אלה הושלמה וילה בתכנונו ביישוב ארסוף שכוללת, בין היתר, שימוש בחומרים מתחדשים וחומרים ממוחזרים והימנעות מחומרים רעילים. "בבניית מבני ציבור יכולים לחשוב קדימה, ולכן מביאים בחשבון שיקולים כבנייה איכותית שתחזיק לאורך זמן. בבנייה הפרטית הלקוח חושב על כאן ועכשיו", הוא אומר.
"בהקשר של וילות ואדריכלות ירוקה זה תכנון פסיבי ואיכותי. כלומר העמדה נכונה של המבנה ביחס לסביבה: כיווני הרוח, תנועת השמש ואיך רותמים אותה לטובתנו בחורף ובקיץ. השיחה עם הלקוחות היא בדרך כלל על יפה ופרקטי, אבל בעיניי צריך לחשוב יותר לעומק".
האם זה לא פרדוקס שאתה מתכנן על מחשוף כורכר, במרחק עשרות מטרים מקו המים, בשכונה אקסקלוסיבית וקורא לזה בנייה ירוקה?
"בעיניי חד-משמעית אין בעיה. ברור שבעולם אידאלי היינו צריכים כולנו לגור ברמת צפיפות גבוהה ולהתבסס על תחבורה ציבורית, אבל העולם מורכב ולא חי לפי אידאות. דווקא בתור סביבתן, הדבר הכי נכון בעיניי הוא איך מנתבים את הדברים במציאות הנוכחית. מלכתחילה כל תחום הבנייה הוא מאוד בעייתי כי אנחנו מייצרים נזק סביבתי בהגדרה. כמובן שאי אפשר שכולם יגורו בטבע ולכן האחריות של האדריכלים היא למזער את הנזקים, וגם לייצר סביבת חיים טובה יותר. ובכלל - מה זה צפוף? ברמה הפרקטית, מקופסת גפרורים ועד עיר שלמה, אתה צריך לתכנן את זה הכי ירוק שאתה יכול".
משרדם של האדריכלים שחר לולב ועודד רוזנקוייר, SO architecture, נמצא בקיבוץ שער העמקים. בעשר השנים שחלפו מאז שפתחו אותו הפכו השניים למותג מוביל באזור הצפון. רבים מהבתים שתוכננו במשרד SO architecture מרחפים מעל הקרקע: "אנחנו בונים באזור הגליל והגולן, שבהם הקרקע משופעת, ולכן אנחנו לא צריכים לחפור כדי לרחף. זו ארץ מוכת שמש ולכן הריחוף מייצר צל נעים. אתה מתכנן בחוץ סוג של חלל פנים. הריחוף מייצר קלילות, אבל זה גם קונץ כזה. זה גורם התרגשות. כנגד חוקי הכבידה לכאורה. כשאתה מרחף אתה נוכח. אנשים רוצים בולטות, חדשנות, שיראו אותם".
באתר האינטרנט של משרד SaaB החיפאי ניתן להתרשם מווילות שנבנות בשכונת דניה בחיפה, בקיסריה, וגם במושבים בחוף הכרמל ובמצפים בגליל. את האדריכלות ניתן להגדיר כמודרנית, עם קווים נקיים, ובעיקר מאוד פתוחה לנוף. האדריכל לוסיאנו סטנדראו, יליד צ'ילה שגדל בארץ, מסביר שהתאים לו להתחבר עם סגנון האדריכלות הבינלאומי. "אני מאמין שזה סגנון שנכון למקום שאנחנו חיים בו. הפונקציונליות, היעדר עיטורים וקישוטיות, האמת של החומר", הוא אומר.
מבחינתו עניין הקשר עם הנוף הוא מהותי: "ריבוי פתחים, אוויר ואור הם המרכיבים החשובים לנו. פעם אמרה לי לקוחה פוטנציאלית שהיא לא כל כך אוהבת אור ואני אמרתי לה שאין לנו מה לעבוד יחד".
אבל אנחנו במדינה ים תיכונית, חם כאן ויש קרינה חזקה. איך אתם מתמודדים עם זה?
"אם לא ליהנות מהחוץ, אז בוא נגור במגדל. אם לגור על הקרקע אז צריך ליהנות מהחוץ. הפתחים הגדולים הם רק אמצעי לייצר חיבור עם החוץ. האדריכלות שלנו מתמודדת עם ענייני האקלים בעזרת אמצעי הצללה נכונים. זה מה שמוליד את העיצוב שלנו".
בתקופה האחרונה אפשר לראות יותר ויותר וילות שנבנות מחומרי בנייה אלטרנטיביים, כלומר לא מבלוקים ומצמנט אלא מבוץ, קש, עץ וחומרים ממוחזרים. האדריכלים שמקדמים את המגמה הזאת טוענים שהבתים האלה סביבתיים יותר וגם נכונים יותר מבחינה אנרגטית.
האדריכל כפיר וקס הוא אחד הבולטים בתחום. "יש היום הרבה הבנה שהבית צריך להיות מותאם אישית, וכחלק מזה נכנסת גם התפיסה הסביבתית. אני חושב שיש ניסיון אותנטי ליצור משהו יותר טוב, צנוע, נטמע בנוף, פחות לפגוע בסביבה", הוא טוען.
"בלונדון רוב השכונות הן של בתים פרטיים"
"היום כבר מובן מאליו שבית פרטי הוא חלק מהתרבות", אומר האדריכל יונתן מונג'ק. "פעם היה צריך להביא ג'ינס ליוויס מחו"ל ורק אנשים עשירים אכלו מנגו. היום אנשים נוסעים עם שקית ניילון וכפכפי אילת לטורקיה. הבנייה הפרטית היא מובנת מאליה, וזה דבר נפלא".
מונג'ק הוא מותג מוכר בתחום בניית וילות היוקרה. סגנון האדריכלות שלו מרפרר לטוסקנה או לפרובנס, הבתים ענקיים, הוא עושה שימוש מגוון בחומרי גמר שנותנים תחושה של רווחה ועושר, אבל גם של חמימות ומסורת. אפילו הגינות כמו לקוחות מספירה אחרת, ירוקות עד, מוגנות, שאין בהן תחושת זמן.
אתה חושב שהישראלים אוהבים לגור בצמודי קרקע, יותר מאשר במקומות אחרים בעולם?
"זו שטות. אני לא מכיר מדינה אחת בעולם המערבי שבה זה אחרת. בארה"ב, הרוב המוחלט גרים בבתים פרטיים. בלונדון, רוב השכונות הן של בתים פרטיים".
איך אתה מסביר את זה?
"הבנייה הרוויה זה הסכם הגיוני של המהפכה התעשייתית שדחפה אנשים לקופסאות".
מי הקליינטים שלך?
"מצד אחד באים אליי אנשים מאוד עשירים, מצד שני יש קיבוצניקים מ'בנה ביתך' שאני בונה להם את הבית ב-6,000 שקל למטר. אף שאני מותג, אני יכול להתחרות במחירים של אדריכלים מהדרגה השישית והשמינית. אני אבנה בית יותר זול מכל אדם אחר. הקליינטים שלי הם חלק מצוות התכנון. אני נותן להם יד חופשית להתווכח איתי. הישראלים הם לא בוקים כמו בחו"ל, הם בודקים, מבררים, מתמקחים ולכן המימוש הכספי שלהם מעולה".