רה"מ נתניהו מחבק את המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית / צילום: לע"מ
1.
הטרגדיה הגדולה של חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום) בנוסחו הנוכחי, היא שמדובר בחוק שבבסיסו ובמהותו הוא חוק טוב ומתבקש, ומובן מאליו שיהיה חלק מהחוקה של מדינת ישראל. על כך ש"מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה אנחנו מממשים את זכותנו הטבעית, התרבותית, הדתית, וההיסטורית, להגדרה עצמית" - אין עוררין. זהו סלע קיומנו. בזכות החזון הזה הגענו לכאן כמעט כולנו. בזכותו אנחנו קיימים.
אבל בדומה להצעות חקיקה אחרות שדנים בהן שנים, גם במקרה הזה ממשלת ישראל הנוכחית הצליחה להפוך את הטוב לרע ואת המובן מאליו לבלתי מתקבל על הדעת. היא עשתה זאת בכך שזנחה את החלק השני, הדמוקרטי, של חזון ישראל, בכך שהוסיפה לחוק היסוד סעיפים שמפלים לרעה חלק מאזרחי ישראל, ובכך שהיא מתעקשת שלא לעגן בתוכו את הזכות לשוויון ואת הסעיף שעוסק באופיה הדמוקרטי של המדינה.
מתווה שנועד להשתיק את האפליה
עכשיו ממשלת ישראל מוסיפה חטא על פשע - שבמקום לתקן את חוק הלאום היא עומדת להסדיר שורה של שינויי חקיקה לקידום מעמדם של הדרוזים והצ'רקסים. ההסדר המתגבש בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבין ראשי העדה הדרוזית בעקבות המחאה שלהם נגד חוק הלאום אולי יביא לפתרון ל"בעיה הדרוזית", אבל הוא רק מדגיש את הבעייתיות של חלק מסעיפי חוק הלאום, וגם מגביר את האפליה של ישראלים שלא משרתים בכוחות הביטחון, ערבים וחרדים בעיקר.
המתווה שנועד להשקיט את המחאה הדרוזית ולהחזיר את בני העדה לסדר, כולל 3 חוקים נפרדים העוסקים במעמד החוקי של מיעוטים המשרתים בצה"ל, שבזכותו הם יקבלו הכרה ותמיכה כספית שתשמש, בין היתר, לחיזוק היישובים הדרוזיים ולשימור המורשת הדרוזית והנחלתה
בתי המשפט פסקו בעבר - ברוח מגילת העצמאות - כי קביעת הקריטריונים לחלוקת משאבים ציבוריים צריכה להיעשות על-פי "כלל הענייניות" ותוך שמירה על עקרונות היסוד של השיטה, ובהם "עיקרון השוויון". השאלה המרכזית העולה מההסדר עם הדרוזים היא - האם מתן עדיפות כלכלית ומעמדית לאזרחים יוצאי צבא על פני אזרחים שלא שירתו בצבא, כמו ערבים או חרדים, מגשימה את עיקרון השוויון?
בשאלה דומה דן בשנת 2005 שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון סוקול, במסגרת עתירה שהגישו סטודנטים ערבים באוניברסיטת חיפה נגד החלטתה להכליל קריטריון של שירות צבאי בשיקול אם יש לתת לסטודנטים את ההטבה הכלכלית של מגורים במעונות באוניברסיטה.
באותו מקרה כתב השופט סוקול דברי שיפים הם גם לענייננו היום: "אין כל ספק שעידוד תרומה למדינה ולציבור הוא שיקול ערכי חשוב, שעשוי להנחות רשויות ציבוריות בחלוקת משאבים. דומה כי עידוד מי שתורם לקהילה משרת את הציבור כולו, ובסופו של דבר עשוי להיטיב גם עם מי שאינו זוכה להטבה המיידית.
"עם זאת, ברור כי אם האוניברסיטה הייתה מבקשת לעודד - באמצעות חלוקת מעונות - תרומה למדינה ולקהילה, הרי שהגבלת ההטבה רק למי שתרם בדרך של שירות צבאי או לאומי, עשויה להיפסל מחמת אפלייתם של סטודנטים אחרים שתרמו למדינה ולחברה בדרכים אחרות".
השופט סוקול הוסיף כי יש ממש גם בטענות שהעלו הסטודנטים הערבים, שלפיהן הוספת הקריטריון של שירות צבאי (כתנאי לזכאות למגורים במעונות) יוצרת אפליה בין סטודנטים יהודים לסטודנטים מהמגזר הערבי. לדבריו, "השירות הצבאי אינו פתוח לכלל אזרחיה הערביים של מדינת ישראל, אף כי יש גם בני מיעוטים המשרתים בצה"ל (די להזכיר את בני העדות הדרוזית, הצ'רקסית ורבים מחברי הקהילה הבדואית).
"ידוע שמרבית ערביי ישראל אינם נוטלים חלק בשירות הצבאי. אמנם בשירות הלאומי ניתן למצוא לא מעט מערביי ישראל, אך דומה שחלק הארי של הציבור הערבי אינו משתתף בשירות צבאי או בשירות לאומי".
שירות צבאי כתנאי להטבות - הפליה
השופט סוקול הזכיר באותו פסק דין את המציאות הישראלית שלפיה על-פי חוק שירות ביטחון חייבים כל אזרחי ישראל לכאורה בשירות צבאי. אך בפועל, מי שאינו יהודי אינו נקרא לשירות צבאי, למעט דרוזים וצ'רקסים. גם אפשרות ההתנדבות של בני המיעוטים מוגבלת על-פי הוראות מינהליות.
מסקנתו של השופט מכל אלה הייתה שהתוצאה בפועל של הוספת הקריטריון של שירות צבאי כקריטריון לחלוקת מעונות היא אפלייתם של ערביי ישראל. "האפקט" של הקריטריון הוא אפקט מפלה.
מדינת ישראל צריכה לעודד שירות בצה"ל, להעניש את מי שמתחמק משירות, והחברה הישראלית רשאית לתגמל את מי שתורם לה באמצעות שירות בצבא, והיא גם עושה זאת כבר שנים בדרכים רבות, שונות ומגוונות. אבל המדינה אינה רשאית להפלות לרעה ערבים ישראלים, חרדים ואזרחים אחרים שלא שירתו בצבא לאחר שקיבלו פטור משירות צבאי מהמדינה.
2.
את תיק נחום ביתן היה אפשר לסגור לפני שנה ויותר
אחרי שאיש העסקים נחום ביתן, הבעלים של רשתות הקמעונאות יינות ביתן ומגה בעיר, התבשר השבוע (ד') על סגירת תיק החקירה הפלילית נגדו, מיהר ביתן להודות לרשויות החוק על "העבודה המסורה והמהירה שלהן", והוסיף כי "לא היה לי ספק שהתיק ייסגר, אבל זה בכל מקרה משמח לשמוע בשורה כזו".
גם לנו לא היה ספק שהתיק ייסגר, וגם אנחנו שמחים בשמחתו על ההחלטה. אבל לטעמנו, אולי בגלל ההתרגשות, ביתן היה סלחן מדי עם הפרקליטות בתגובתו. כי בניגוד למה שאמר, "עבודה מהירה" של הפרקליטות לא הייתה כאן.
ביתן - שהיה חשוד במעורבות בתיק של ראש עיריית כפר-סבא, המואשם בשימוש אסור בכספים שהעבירה רשת יינות ביתן לעיריית כפר-סבא ונועדו לתרומות - נחקר פעם אחת בלבד, במשך שעות בודדות, ב-13 בפברואר 2017. כלומר, לפני כשנה וחצי. החקירה הזאת, שאת תוכנה ואת עצם קיומה חשפנו אשתקד לראשונה ב"גלובס" (ב-13 בספטמבר 2017), באה לביתן בזמן הכי גרוע שיכול להיות: כחצי שנה אחרי שהפך לבעלים של רשת הקמעונאות השנייה בגודלה בארץ, כשרכש את רשת "מגה בעיר" מרשת מגה שקרסה.
הרכישה הפכה את ביתן - הקמעונאי הוותיק שגדל באשקלון ובנה בעקשנות ובעשר אצבעות עסק משגשג - לאחד מאנשי העסקים הגדולים בארץ, ושמה אותו סופית על המפה של הגדולים ביותר. אבל אז הגיעה החקירה באזהרה, אירוע שהוא קשה לכל אדם.
ביתן יצא מהחקירה בראש מורם והלך לביתו. הוא לא נחקר שוב מאז על-ידי המשטרה, וכבר לפני כ-8 חודשים הערכנו כי בעוד שהחשדות לעבירות פליליות נגד בן-חמו מבוססים בראיות, ביתן צפוי לצאת מהתיק הזה בשלום. אבל עננת החשדות רבצה מעל ראשו במשך כשנה וחצי, וזה יותר מדי זמן. את התיק של נחום ביתן היה אפשר לסגור לפני שנה ויותר.
למרות העומס הרב המוטל עליהן, הפרקליטות והמשטרה צריכות לשאוף לטיפול הרבה יותר מהיר בתיקים, ואסור שתקופה של שנה וחצי ממועד חקירה קצרה, בודדת ופשוטה של חשוד, ועד מתן הודעה על סגירת התיק שלו, ייחשבו להישג או ל"עבודה מהירה" של הרשויות.