אי אפשר להגיד שמשרד החינוך קופא על השמרים בקדנציה של שר החינוך נפתלי בנט והמנכ"ל שמואל אבואב. הם הנהיגו תקצוב דיפרנציאלי בבתי הספר היסודיים, הרחיבו את בית הספר של החופש הגדול גם לחגים, שמו במוקד את לימודי המתמטיקה והאנגלית, הגדילו תקציבים לחינוך הבלתי פורמלי, ועכשיו הם במהלכה של רפורמה גדולה בחינוך המיוחד. חלק מהפירות של התוכניות האלו יבואו לידי ביטוי בשנה הקרובה.
הרבה צעדים חשובים נעשו (והרבה אחרים לא נעשו), ולמרות זאת עדיין אי אפשר לומר שמדובר במהפכה שתשנה את פני החברה בישראל ותביא בעתיד לצמצום פערים. מערכת החינוך תהיה בשנת תשע"ט מעט יותר הוגנת בהקצאת התקציבים, אך עדיין לא שוויונית וכזו שמפלה בין תלמידים יהודים, בעיקר מהציונות הדתית, לתלמידים לא יהודים.
הרצון של בנט שלא לבצע זעזועים ולא להיפגע מבחינה פוליטית הוביל אותו לבחור מטרה קלה יחסית (אם כי חשובה) של לימודי המתמטיקה. מערכת החינוך זקוקה לחשיבה יותר מעמיקה, ובעיקר לביצוע מהלכים רחבים יותר כמו שינוי של שיטת התקצוב, של שיטות לימוד ושל הישגים נדרשים. הרחבת האוטונומיה למנהלים נראית טוב בעיתון או בטוויטר, אך בפועל כ-800 מנהלים מתאגדים בימים אלו וטוענים כי לא נותנים להם מספיק סמכויות לנהל את בתי הספר. אין שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות, אלא רק שיפור של המצב הקיים. כשיש תהליכים, הם בדרך כלל איטיים וחלקיים. האם אפשר להגיד שהדור הבא של התלמידים ייהנה מחינוך טוב יותר? התשובה היא כנראה שלילית.
לתחזיות הנוספות בפרויקט:
● השנה שתהיה בכלכלה: עמירם ברקת חושב שתהיה התרופפות תקציבית והעלאת ריבית
● השנה שתהיה בנדל"ן: אורי חודי חושב שהציבור יתערב יותר בהליכי התכנון
● השנה שתהיה בהייטק: דור צח חושב שהמהפכות הטכנולוגיות יתבהרו
● השנה שתהיה בפוליטיקה: טל שניידר חושבת שהכול יהיה אפילו יותר פוליטי
● השנה שתהיה בתחבורה: סוניה גורודיסקי חושבת שבשנה הבאה יהיה פקוק מהרגיל
● השנה שתהיה במשפט: חן מענית חושב שזו תהיה שנה גורלית לראש הממשלה
● השנה שתהיה בתעופה: מיכל רז חיימוביץ' חושבת שיהיו יותר טיסות ויותר לואו-קוסט