חלוקת רכוש "מענישה" או הוגנת? / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
בית המשפט העליון דחה את בקשתה של אישה - שהתגרשה - לביטול פסק דין של בית הדין הרבני הגדול, שקבע כי היא אינה זכאית לחלק מן הכספים המופקדים בחשבון בנק המשותף לה ולבעלה לשעבר. זאת, לאחר שבית הדין הרבני קבע כי השיתוף בכספים המקוריים שהופקדו בחשבון על-ידי הבעל לפני הנישואים, היה מותנה בהעברת כספים מחשבונה הפרטי של האישה לחשבון המשותף - והיא לא עשתה כן.
עם זאת, היות שבית הדין הרבני הגדול התייחס גם ל"תרומתה" של האישה לפירוק הנישואים, כגורם המאפשר חלוקת רכוש לא שוויונית בין הצדדים, בית המשפט העליון בחר להזכיר את המדיניות שלו כי אין "להעניש" בני זוג מבחינה רכושית על "תרומתם" לפירוק הנישואים או על התנהגותם כלפי בני ובנות זוגם.
שופטי בית המשפט העליון ציינו בפסק הדין כי "ההלכה הברורה היא שאין מקום לשלול זכויות כלכליות ברכוש המשותף למפרע, בגלל התנהגות של בן או בת הזוג. במסגרת זו אף אין מקום להתחשב ב'תרומתו' לפירוק הנישואים או להתנהגותו. כך בערכאות האזרחיות וכך בדתיות".
אולם כאמור, נקבע כי נישול האישה מהכספים שהפקיד הבעל בחשבון הבנק המשותף טרם הנישואים אינו עונש; כי אם תואם את התנאי המקדמי שקבעו בני הזוג באשר לחלוקת הכספים.
פסק הדין סובב סביב סיפורם של בני זוג שנישאו בתחילת שנת 2015, ונולדו להם שני ילדים. כשנה בלבד לאחר הנישואים הם נפרדו, והתגרשו כשנה ו-3 חודשים מאוחר יותר, במחצית שנת 2017. הגבר תבע גירושים בבית הדין הרבני, וכרך בתביעתו גם את ענייני הרכוש. עובר לגירושים (לפניהם) הגיעו השניים להסכמות, שלפיהן, בין היתר, בית הדין ידון בעניינם בהתאם ליחסי ממון בין בני זוג. בהתאם, ענייני הרכוש והכתובה נידונו בבית הדין הרבני.
בין הנכסים של השניים היה חשבון בנק, שהיה רשום טרם הנישואים על-שם הגבר, והאישה צורפה כשותפה בו. סביב חשבון זה ניצב סלע המחלוקת בין הצדדים: בעוד הגבר טען כי צירוף האישה היה מותנה בכך שהיא תעביר את יתרת הזכות מחשבונה הפרטי - בסך 300 אלף לחשבון המשותף; טענה האישה כי צירופה לחשבון היה ללא תנאי, ולכן היא זכאית למחצית הכספים המופקדים בו, הגם שלא העבירה אליו את כספה.
הבעל הוכיח שמדובר במתנה על-תנאי
בית הדין הרבני האזורי הבחין בין הכספים שהיו בחשבון לפני הוספת האישה אליו - הכספים המקוריים - לבין אלה שהופקדו לאחר מכן. לגבי הראשונים נקבע כי לא הייתה כוונת שיתוף ללא כל תמורה מצד הגבר, אלא הדבר היה מותנה בהעברת כספים מצד האישה. לעומת זאת, לגבי הכספים השניים, שהופקדו בחשבון לאחר נישואיהם - נמצא כי האישה שותפה בהם באופן מלא, ללא קשר לשאלת מקורם. לכן, יש לאזנם באופן שווה בין הצדדים.
שאלה נוספת שנדונה בבית הדין הרבני האזורי הייתה - האם האישה זכאית לכתובתה. כאן נקבע כי יש לערוך קיזוז בין הכתובה לבין הכספים השניים בחשבון.
האישה ערערה על הכרעה זו לבית הדין הגדול, שקיבל את טענתה לגבי כתובתה, שלפיה אין מקום לערוך קיזוז, והחזיר לבית הדין הרבני האזורי את הדיון בשאלה אם האישה זכאית לכתובתה. אולם טענת האישה הנוגעת לכך שהשיתוף בכספים המקוריים לא היה מותנה - נדחתה. בית הדין הגדול קיבל את הבחנת בית הדין האזורי בין כספים אלה לבין הכספים השניים.
בפסק הדין צוין כי אין ויכוח על כך שהגבר רצה להעניק מתנה לאישה, בדמות הכספים המקוריים, אלא שיש לבחון אם היא הייתה בתנאי או לאו. בעניין זה נקבע כי הבעל הוכיח את טענתו שמדובר במתנה על-תנאי, ולכן אין לחלק את הכספים המקוריים בינו ובין האישה.
במסגרת פסק הדין ניתן משקל גם ל"תרומתה" של האישה לפירוק הנישואים ולהתנהגותה. נקבע כי גם על-פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, המאפשר חלוקת נכסים לא שוויונית בין בני זוג, ניתן לקבוע כי האישה לא זכאית למחצית מהכספים המצויים בחשבון.
האישה לא ויתרה והגישה עתירה נגד ההכרעה לבית המשפט העליון, בטענה כי בית הדין הרבני שגה כשקבע כי אין לחלק את הכספים המקוריים באופן שווה בינה ובין הגבר. לטענתה, לא הוכח כי שיתופה בכספים המקוריים היה מותנה, ובית הדין הסתפק לצורך ההוכחה ב"דברים שבלב". כמו כן, לדברי העותרת, בעוד שעל-פי הדין הדתי די בכך, אין זה המצב על-פי הדין האזרחי - ופסק הדין נוגד את החזקה הקבועה בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, שלפיה כספים שמופקדים בחשבון משותף שייכים לשני בני הזוג באופן שווה.
כמו כן, פסק הדין נוגד את חזקת השותפות - הקובעת כי כאשר מדובר במערכת יחסים זוגית, הנטל לסתירת השיתוף מוטל על הגבר. לגישתה, הגבר לא עמד בנטל זה, משום שעל-מנת לסתור את אלה, לא די ב"הגיונם של דברים" - כפי שקבע בית הדין הרבני הגדול. עוד טענה האישה כי לא היה מקום להחיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון, משלא נתקיימו הנסיבות החריגות הדרושות לשם סטייה מחלוקת הרכוש באופן שווה בין הצדדים.
הפרדה של שיקולי אשם מחלוקת הרכוש
שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל, בהסכמת השופטים יצחק עמית ודוד מינץ, קבע כי בחינת החלטת בית הדין הרבני הגדול מלמדת שהקביעה בדבר סתירת החזקה, שלפיה שיתוף האישה בכספים המקוריים היה ללא תמורה, נשענת על מספר אדנים, וביניהם העובדה כי הבעל נמצא מהימן, וגרסתו הייתה עדיפה על גרסת האישה, ונסיבות המקרה; שניתן בהן משקל גם לגילו המתקדם של הבעל ולהפרש הגילים המשמעותי בינו לאישה. העליון קבע כי בניגוד לטענת האישה כי פסק הדין הרבני אינו מנומק, "ישנה כניסה לפרטים בהחלטה, וכן התייחסות לעובדות המקרה ולדין המחייב".
באשר להתייחסות של בית הדין הרבני הגדול לסעיף 8 לחוק יחסי ממון, וציון העובדה כי גם בשל "תרומתה" של האישה לפירוק הנישואים, ניתן לחלק את הרכוש באופן לא שוויוני בין הצדדים, נקבע כי כלל לא היה צורך להידרש לסעיף זה, נוכח מסקנת בית הדין הגדול, שלפיה שיתוף העותרת בכספים המקוריים היה מותנה; ומשתנאי זה לא התקיים - השיתוף לא עומד עוד.
עם זאת, שופטי העליון בחרו להזכיר כי ההלכה היא שאין "להעניש" בן זוג מבחינה רכושית בשל התנהגותו של אחד הצדדים לנישואים. השופטים ציינו כי בפסיקה קודמת חרת בית המשפט על דגלו את ההפרדה של שיקולי אשם מחלוקת הרכוש של הצדדים - וכי מדובר במגמה ארוכת-שנים. "לא בנקל יסטה בית המשפט מכלל איזון המשאבים האחיד. כחלק ממגמה זו, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי אין לשלול זכויות כלכליות למפרע בשל התנהגותו של אחד מבני הזוג".
על כן, ציינו השופטים, לא היה מקום להחיל את סעיף 8 בנסיבות המקרה שבפניו. אולם, על אף האמור, השופטים ציינו כי נוכח הנקבע בנוגע לתנאי שקבעו בני הזוג באשר לחלוקת הכספים בחשבון המשותף, עולה כי אין בקבלת הטענה הנוגעת לסעיף 8 לחוק, כדי לשנות מתוצאת פסק הדין.
כלומר, הכרעת בית הדין הגדול עומדת אף ללא הנמקתו העוסקת בסעיף 8 לחוק. מכאן - ובשל אמות-המידה להתערבות בג"ץ בהחלטות בתי הדין הרבניים (התערבות שנעשית בצמצום ובמקרים בודדים בלבד) - נקבע כי אין לקבל את העתירה.
את הגבר ייצגו עורכי הדין רועי ויעקב סידי.
רמז בנוגע להכרעה שעוררה סערה ב"פסק דין הבוגדת"?
למקרא פסק הדין קשה להתנער מסימן השאלה הגדול אם ההכרעה קורצת לכיוון דיון ציבורי אחר שעורר סערה בשעתו, ושמתנהל בימים אלה סביב השאלה - האם ניתן לשלול רכוש מאישה בשל בגידתה בבעלה. האם בהתייחסות לחלוקת הרכוש הלא-שוויונית רומז השופט ניל הנדל באשר לגורלו של תיק אחר שתלוי ועומד בבית המשפט העליון. מדובר בפסק הדין המוכר כ"פסק דין הבוגדת", שבו אישר בית המשפט העליון, בדעת רוב, את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, שקבע כי אישה שבגדה לא תהיה זכאית למחצית מדירת המגורים שבה התגוררו בני הזוג במשך שנות הנישואים.
על פסק דין זה הוגשה בקשה לדיון נוסף, שעתידה להיות מוכרעת בקרוב.
העתירה לעליון סבבה סביב השאלה - אם יש מקום להתערבותו של בית המשפט העליון בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, בעת חלוקת הרכוש, עקב מתן משקל לבגידה נטענת של בת הזוג. השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין קבעו, בדעת רוב, כי אין להתערב בפסיקת בית הדין הרבני הגדול, היות שהשיתוף בדירת המגורים לא נשלל מהאישה עקב בגידתה, אלא עקב מכלול נסיבות הנישואים והנסיבות הקשורות לבניית הבית ולהשבחתו.
מנגד, השופט יצחק עמית, שהיה בדעת מיעוט, סבר כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני. זאת, "מן הטעם שקריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של האישה, הוא שהטה את הכף לחובתה. בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג הוא מסמכותו".
לאורך כל פסק הדין שניתן בעליון - ניטשת מחלוקת בין השופטים עמית לשטיין באשר להחלת הדין הדתי על חלוקת הרכוש, ומתקיים דיון ארוך בנוגע לשאלה האם יש "להעניש" בן או בת זוג בענישה רכושית בשל התנהגותם בנישואים. השופט עמית סבור כי זה בדיוק מה שעשה בית הדין הרבני הגדול כששלל את זכות האישה בדירה.
מנגד, השופט שטיין ציין בפסק דינו כי "בית משפט (או בית דין) אשר מגיע למסקנה שכוונת השיתוף נשללה מחמת מעשה 'בגידה' או 'ניאוף' של בן הזוג האחר, איננו מעניש את אותו בן זוג. במקרים אלה בית המשפט קובע כי כוונת השיתוף נשללה כעניין של עובדה, ולא כעניין של אשמה ועונש. בקובעו כך, בית המשפט מקיים ניטרליות ביחסו אל הדפוסים השונים של חיי נישואים וזוגיות, כפי שנדרש על-ידי עיקרון האוטונומיה".
פסק הדין עורר בזמנו סערה ציבורית וכן מחלוקת בנוגע לשאלה - האם באמת נקבע בו כי ניתן לשלול רכוש מבת זוג בשל בגידה. כעת ממתין התיק להכרעה נוספת בבית המשפט העליון.