השופט אלכס שטיין / צילום: יוסי זמיר
בית המשפט העליון דחה אתמול (ד') את הערעור שהגישו חלק מקורבנות ההונאה רבת-ההיקף שביצע גרגורי לרנר, על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את תביעת הנזיקין שהגישו נגד המדינה. בפסק דינם הזהירו שופטי העליון את ציבור המשקיעים מהשקעות לא בטוחות ומהנחת כספם על קרן הצבי, תוך הסמכות על כך שהמדינה תגן עליהם ותזהיר אותם מפני הבטחות כושלות בעתיד.
את מעשי ההונאה נשוא פסק הדין ביצע לרנר בתקופה שהחלה בחודש אוקטובר בשנת 2004 וvסתיימה בראשית שנת 2006. במהלך תקופה זו שכנע לרנר כ-2,500 משקיעים להשקיע את כספם בחברה בשם "רוסנפטגזאינווסט בע"מ". השקעה זו נעשתה כנגד תעודה שעליה הופיעה ערבותו האישית, אשר הבטיחה לכל משקיע תשואה חודשית של 2% (או של 24% לשנה) ופירעון לפי דרישה. את עיקר השכנוע הפנה לרנר לכיוונם של יוצאי חבר העמים המתגוררים בארץ, והוא נעשה באמצעות מפגשים ובעזרת שיווק באמצעי תקשורת בשפה הרוסית.
אולם כפי שהתברר לאחר מעשה, התעודות שסיפק לרנר היו חסרות ערך כלכלי, והיוו חלק מהונאת המונים הידועה כ"פונזי", אשר גבתה מאלפי קורבנותיה כ-62 מיליון שקל. לרנר הועמד בגינה לדין פלילי, נמצא אשם ונידון ל-10 שנות מאסר בפועל ולעונשים נוספים.
המערערים, 572 במספר, הגישו תביעת נזיקין נגד המדינה, בטענה כי ההונאה שביצע כאמור לרנר - שלימים שינה את שמו לצבי בן-ארי - התאפשרה עקב מחדלים רשלניים של רשות ניירות ערך, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, כאשר כל אחת מרשויות אלה לפי דרכה ובמסגרת סמכויותיה יכלה למנוע את ההונאה, אך לא עשתה כן. ואולם בית המשפט המחוזי דחה תביעה זו, ולכן הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
השופט אלכס שטיין, שכתב את פסק הדין העיקרי, הדגיש כי "השקעה בטוחה שמניבה תשואה חודשית צמודה ורציפה בת 2% היא דבר בלתי מציאותי שפורץ את גבולות הדמיון". לדבריו, "משקיע המחליט להאמין לאדם שמציע השקעה כזאת, נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר. הדברים אמורים ביתר שאת כאשר ההצעה באה מפיו של אדם כמו גרגורי לרנר, שמעללי עברו בתחום הפיננסי פורסמו בעיתונות בעברית וברוסית והיו לנחלת הכלל".
השופט שטיין הוסיף, ספק בנזיפה, כי למרות מעלליו של לרנר, "בחרו המערערים להאמין ללרנר ולהשקיע את כספם בתעודות שהלה שיווק להם, כאשר חלקם סבורים כי לרנר הוא גאון פיננסי שנרדף ללא הצדקה על-ידי הממסד הישראלי, בהיותו יוצא חבר העמים שחושב ופועל 'מחוץ לקופסה'".
בנסיבות אלה הוסיף שטיין כי לדעתו לא ניתן "לבקר את קביעתו של בית משפט המחוזי כי פרסומי אזהרה מטעמן של רשות ניירות ערך ומשטרת ישראל לא היו משנים דבר. מי שמאמין שלרנר הוא דרייפוס, ושהשקעה בטוחה יכולה להניב תשואה שנתית ריאלית של 24%, לא היה משנה את אמונתו". משכך, נקבע כי כשלו המערערים אף בהוכחת הקשר הסיבתי בין נזקם לבין הרשלנות המיוחסת לרשויות.
שטיין: "קיום התרשלות אינו נקבע על בסיס החוכמה שלאחר המעשה"
בפסק הדין נדחו טענות לרשלנות מצד רשויות המדינה. בהקשר זה הוזכרה ההלכה כי "חובת הרשות לא להתרשל, אין פירושה חובה למנוע את נזקו של הקורבן בכל מקרה ובכל מחיר". כבר נקבע בעבר כי החובה לנקוט את האמצעים המונעים את הנזק קמה רק כאשר ההגנה עולה פחות מתוחלת הנזק.
שטיין הוסיף כי לשיטתו, "משטרת ישראל אינה אמורה לפתוח בחקירה על סמך תחושות בעלמא, אלא רק בהתבסס על חשד סביר לביצוע עבירה פלילית, שביסודו ראיות".
במקרה דנן, פירט שטיין, לא היה שום פגם בהחלטת המשטרה שלא לפתוח בחקירה ושלא לעשות שימוש במשאבים ובכוחות השררה שלה כדי לחסום את פועלו של לרנר. זאת, לאור העובדה שלא היו מצויות בידה בזמן הרלוונטי ראיות המקימות חשד סביר לכך.
שטיין הוסיף כי העובדה שנקיטת משאבים "נראית כדאית לאחר המעשה - לאחר שידענו כי לרנר אכן ביצע מעשה הונאה חמור ביותר והשאיר אחריו קורבנות רבים - אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. קיומה של התרשלות אינו נקבע על בסיס החוכמה שלאחר המעשה, אלא על-פי העובדות שעמדו לנגד עיני הנתבע לפני שהחליט לפעול כפי שפעל ולפני קרות הנזק".
שטיין הוסיף כי "מבחינה חברתית, אכן רצוי למנוע מעבריינים לבצע את זממם מוקדם ככל האפשר, אולם בחברה מתוקנת כמו שלנו, שחירות האדם היא נר לרגליה, המשטרה אינה רשאית לפגוע בחירות זו ולצמצמה ללא ראיות שעל בסיסן יהא זה סביר לחשוד כי אותו אדם מעורב בפלילים ופוגע באחרים. עבריין שפועל באין-מפריע בזמן שחולף עד לגילוי הראיות המחשידות אשר מצדיקות חקירה, עיכוב או מעצר, אכן גורם נזק לחברה, אך דומני כי לחברה שמכבדת את חירות האדם אין ברירה אלא לחיות עם נזק זה".
בדומה, השופט שטיין קבע כי גם רשות ניירות ערך לא התרשלה בכך שלא בלמה את ניסיונו של לרנר לגייס משקיעים, לאחר שנודע לה בשלהי שנת 2004 כי הלה החל לפרסם את ההזדמנות להשקיע במיזם שלו. השופט הסתמך בעניין זה על קביעת בית המשפט המחוזי, ולפיה "נוכח העובדה שבאותו השלב לא היה בסיס לחשד כי לרנר ושותפיו מבצעים מעשי הונאה, החלטה זו הייתה בלי ספק בגדר הפעלה שקולה ומאוזנת של שיקול-הדעת מצד רשות ניירות ערך".
שטיין הודה כי אין זה מן הנמנע שעברו של לרנר כעבריין כלכלי הצדיק נקיטת צעדים אגרסיביים יותר ביחס למיזם החדש שלו, אך מבחינת מתחם הסבירות - באין תלונה ובאין קורבן - רשות ניירות ערך בהחלט הייתה רשאית לנהוג כפי שנהגה, ועל כן לא ניתן להאשימה בהתרשלות.
בנוסף נדחתה טענת המערערים שסברה כי הרשות הייתה צריכה לפרסם אזהרה לציבור מפני לרנר, תוך שנקבע כי "סמכות אזהרה כאמור, ככל שניתן לטעון לקיומה ברמה העקרונית, לא הייתה קיימת בנסיבות העניין".
בדומה לכך, נדחו טענות המערערים נגד שירות בתי הסוהר וטענות שעלו "בין השיטין" נגד ועדת השחרורים, שראתה לנכון להעניק ללרנר חירות מבוקרת של אסיר המשוחרר ברישיון. בהקשר זה קבע שטיין לבדו כי "החלטותיה של ועדת שחרורים הן חסינות מאחריות בנזיקין מכוח האמור בסעיף 8 לפקודת הנזיקין".
חברי ההרכב מצטרפים למסקנה אך לא לכל הנימוקים
השופטים דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף הסכימו למסקנתו של השופט שטיין כי דין הערעורים להידחות. ברק-ארז הזדהתה עם כאבם של המערערים, אך הוסיפה כי לטעמה מדובר ב"אחד מאותם תיקים שבהם ההכרעה נגזרת בראש ובראשונה מן העובדות". לדבריה, המערערים לא הצביעו על תשתית עובדתית מינימלית שיכלה להצדיק פתיחה בחקירה בזמנים הרלוונטיים להגשת התביעה, ולא הצליחו להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הפרת החובות הנטענות על-ידם לבין הנזק שנגרם להם. משהתבססה על קביעות עובדתיות, לא נדרשה השופטת לדיון העקרוני שקיים השופט שטיין ביסודותיה של עוולת הרשלנות.
השופט גרוסקופף הזדהה עם המערערים, אולם ציין כי הביטוי "הניח מעותיו על קרן הצבי" הולם עד מאד את גורלם. כן הוסיף גרוסקופף כי המערערים ביקשו לעצמם רווחים נאים ומהירים "ונפלו שלא בטובתם קורבן לרמאי מוּעָד - שור נַגָּח שכבר הורשע בעבר, ואשר כל מי שעיניו בראשו לא ייתן בו את אמונו ובוודאי לא ישליש לידיו את כספו".
משכך, הוא קבע כי אין לתת יד לתכלית תביעת המערערים, קרי, לבקשתם להסיט את ההפסדים שגרם לרנר מארנקם הפרטי המצומצם לכיס הציבורי העמוק. "הרווח אותו חיפשו המערערים היה רווח פרטי, וההפסד שנגרם מכישלונם הוא הפסד פרטי. זאת ועוד, הרמאי, אף אם הוא בגדר 'שור מועד', אינו קניין הציבור, ואין הציבור נושא ברגיל באחריות למעשיו (השוו ואבחנו שמות, כ"א 36)".
בכל הנוגע לאחריות המדינה, השופט גרוסקופף הבהיר כי לדידו, "רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן עשוי כישלונה הרשלני של רשות ציבורית למנוע עבירות ולעצור עבריינים להצדיק הטלת אחריות נזיקית בגין רשלנות בפיקוח - אחריות שמשמעותה גלגול מלא או חלקי של ההפסד הכספי שנגרם לפרט בעקבות אותה פעילות עבריינית על כתפי הכלל" - ומקרה זה לא נמנה עם אותם מצבים (ע"א 2394/18 ו-ע"א 2551/18).