חובבי יין צרפתי מושבעים - וכל חובב יין רציני הוא כנראה קודם כול חובב יין צרפתי - נוטים, או שמא אפילו אוהבים, לחלק את עצמם לאחד משני מחנות. או שאתה חובב יינות בורדו, או שאתה מעריץ מושבע של יינות בורגון. כל צד טוען כמובן שהשני לא יודע מה טוב. ישנם אומנם רבים הנהנים משני העולמות, שלא לדבר על כאלו שאוהבים גם, רחמנא ליצלן, יינות ממחוזות אחרים (עמק הרון, אלזס, שמפיין, לואר, רשימה חלקית).
אלא שמאחורי החלוקה הזו, המזכירה קצת את זו שבין אוהדי מכבי להפועל, יש גם היגיון מובנה הקשור לטעם עצמו. לצורך העניין, בורדו היא המכבי של עולם היי, ובורגון היא הפועל.
לא, לא צריך לרחם על הבורגונים. אלו הפכו כבר מזמן לפלאחים רכובים על למבורגיני ופרארי במקום על טרקטור. יינותיהם הם כנראה היקרים בעולם. בעיקר בשל נדירותם היחסית.
יש הרבה פחות בורגון מבורדו. אבל משהו בעדינות של יינות בורגון, בחמקמקות הטעם שלהם, מוזרותו אם תרצו, הופך אותם לנחלתם של עקשנים גדולים ומעטים יחסית. כמו אוהדי הפועל. בעיקר מדובר ביינות האדומים של בורגון, מבוססי ענבי הפינו נואר, עינב שהוא לא תמיד כוס התה של כל אחד. כמו הפועל (תל-אביב כמובן).
יינות בורדו לעומתם הם כאמור המכבי תל-אביב של היין. מיינסטרים בהתגלמותו. מיינסטרים טוב כמובן. רוב יינות העולם מכוונים עדיין את מבטם לעבר בורדו והבלנדים האדומים הקלאסיים שלה. קברנה סוביניון ו/או מרלו, מעורבבים עם קברנה פרנק, פטי ורדו ולפעמים גם מעט מלבק וקרמנר.
יינות בורדו אדומים הם תמיד ידידותיים יותר למשתמש. טעמם מוכר יותר, בעיקר כי הם מיוצרים מהזנים הכי נפוצים ואהובים בעולם. הם יינות רכים יותר, עשירים, מובנים ובעיקר טעימים מאוד, במובן הכי פשוט ונגיש של המילה. המילקי של עולם היין, אם תרצו (או המכבי תל-אביב). אלה כמובן הכללות והפשטות גסות מאוד, אבל בלעדיהן קשה להתקדם.
והנה, לפני כמה ימים, הגיעו לארץ יינות מבורדו, המושכים, לפחות חלקית, את השטיח מתחת לרגליהם של אוהדיו הרבים של מחוז היין הכי מפורסם בצרפת ובעולם כולו. יקב שאטו לה פוי (Chateau le Puy) נוסד בשנת 1610. הוא מנוהל עד היום בידי בני הדור ה-14 של אותה משפחה שהקימה אותו, משפחת אמורו (Amoreau). יקב לה פוי הוא, אם תרצו, הבורגון של בורדו, לפחות באחד מיינותיו האדומים (יש רק שניים). ברוזה שלו, שלא יימכר בארץ לעת עתה, הוא הולך רחוק יותר אפילו.
לא, היינות אינם מיוצרים מפינו נואר, אלא בעיקר מבלנד של מרלו - כמקובל בגדה הימנית של נהר הז’ירונד החוצה את אזורי היין הנחשקים של בורדו - יחד עם שאר הזנים שהזכרתי, כולל המלבק והקרמנר בכמויות קטנות.
גם אם מתעלמים משלל הטכניקות האורגניות, הביו-דינאמיות והארכאיות הנהוגות ביקב, כולל חרישת הכרמים בעזרת סוסים, ריסוס רק במים מעורבבים בצמחים טחונים (מעין תרופה הומאופתית לגפנים), השטת חלק מהחביות בספינות מפרש מסביב לכדור הארץ, ועוד מוזרויות שתקצר היריעה מלתארן, מה שחשוב הוא התוצאה העדינה, החומצית, קטנת הגוף (יחסית), המאופקת והמורכבת, לפחות כאמור באחד משני היינות.
והתוצאה הזו כל-כך מפתיעה ובעיקר כל-כך לא בורדולזית כפי שמצפים מיינות בורדו בדרך כלל, עד שהיא הופכת לאחד היינות הכי מפתיעים ומרתקים שיצא לי, וכנראה שלא רק לי, לטעום לאחרונה. גם אם מתעלמים מכל ה"ממבו ג’מבו" הביודינמי/ טבעי/ אורגני, מדובר ביינות מרתקים ונפלאים.
טעימה | יינות יקב שאטו לה פוי
• אמיליאן 2016 .Chateau le Puy Emilie בלנד של 85% מרלו, 7% קברנה פרנק, 6% קברנה סוביניון ואחוז בודד מזני המלבק והקרמנר, התוססים כולם בבריכות בטון פתוחות ולא במכלי נירוסטה כמקובל היום, או בחביות עץ, ואחר כך מתיישנים בחביות ענק ישנות של 5,000 ליטר כשנה, ושנה נוספת בחביות עץ קטנות יותר, גם הן לא חדשות. התוצאה, כאמור, עדינה וחומצית מאוד יחסית ליינות בורדו, קטנת גוף ואדמתית קלות, מרוסנת, מאופקת ובעיקר שובת לב בשבריריותה. היחסית כמובן. יין מרתק, מאוד לא דומה למה שמצפים בדרך כלל מיינות בורדו. 255 שקל
• אמיליאן 2015 .Emilien בציר מוקדם יותר של האמיליאן, ונדיר הרבה יותר (רק 60 בקבוקים הגיעו לישראל). ה-2015 הוא מעין נקודת אמצע בין ה-2016 העדין עד מאוד לברתלמי 2011, העשיר הרבה יותר. יין מושלם ממש, גם לחובבי האלגנטיות של בורדו וגם לחובבי האנדרסטייטמנט המאופק יחסית של בורגון. 265 שקל
• ברתלמי 2011 .Barthelemy בלנד של 85% מרלו והשאר קברנה סוביניון מחלקה קטנה יותר בתוך השטח הקטן ממילא של היקב, המייצר בסך הכול כ-200,000 בקבוקים בשנה. היין מיוצר ללא תוספת של גופרית דו-חמצנית (החומר המשמר ביינות "רגילים") ובטכניקות ביו-דינאמיות ואורגניות, כלומר ללא ריסוסים מזיקים ותוך התחשבות בשנת הירח. התוצאה הרבה יותר בורדולזית קלאסית. יין עשיר, עמוק, מתוק הרבה יותר מהאמיליאן והרבה יותר ידידותי ומוכר למי שמכיר יינות בורדו. לא פחות מ-800 שקל.