הנשיא טראמפ והנשיא שי/ צילום: רויטרס, Jonathan Ernst
ביום שישי האחרון חלה החרפה ניכרת במלחמת הסחר בין ארה"ב לבין סין. כזכור, טראמפ הודיע לפני כחודש שהוא מתכוון להטיל מכס בשיעור של 10% בראשון בספטמבר על יתרת היצוא הסיני לארה"ב בהיקף של 300 מיליארד דולר, עם דחייה חלקית ל-15.12, כאשר על 250 מיליארד דולר נוספים כבר הוטל מכס בשיעור של 25% לפני חודשים אחדים.
סין החליטה "להקדים תרופה למכה" והודיעה שהיא תטיל מכס בשיעור של 5%-10% על יתרת היצוא האמריקאי אליה, כאשר מכס בשיעור כזה כבר הוטל קודם לכן על סחורות אמריקאיות אחרות. בנוסף, היא הודיעה שהיא חוזרת בה מהפחתת המכס על מכוניות ומעמידה אותו על שיעור של כ-25%-30%. סין גם הזהירה את ארה"ב שלא תמעיט בחומרת המצב ובנחישותה של האומה הסינית, והזהירה את ארה"ב מההשלכות של מעשיה. אגב, לא במקרה סין בחרה באותם מועדים שננקבו על ידי טראמפ, בסגנון "עין תחת עין".
התגובה האמריקאית לא איחרה לבוא. טראמפ מיהר להודיע שב-1.9 אכן יוטל המכס על 300 מיליארד דולר של יצוא סיני, אלא שהוא יהיה בשיעור 15% ולא 10%, ובנוסף המכס שכבר קיים על 250 מיליארד דולר של סחורות סיניות יעלה מ-25% ל-30% בראשון באוקטובר. הוא גם קרא לחברות אמריקאיות לחפש אלטרנטיבות לסין ולהעביר את הייצור לארה"ב.
הידיד הנפלא הפך לאויב הגדול
אך לא איש כטראמפ יסתפק בזה. אחרי שאמר בשבוע החולף שהוא הנשיא הראשון שלא רק דיבר, אלא גם עשה, והתעמת עם סין בנושא הסחר, מה שאגב נכון, ואחרי שדיבר באופן מבולבל שהוא האיש הנבחר, בהרימו את ידו למעלה לכיוון מקום משכנו של האל, הוא הוסיף עוד משפט, בציוץ, כמובן. וזה לשונו: "מי אויב יותר גדול - יו"ר הפד פאואל או הנשיא שי (ג'ינפינג)?" אלה מלים חסרות תקדים, גם כאשר מדובר בנשיא מחוספס כמו דונלד טראמפ.
ראשית, הוא מציג את נשיא סין כאויבה של ארה"ב, אותו נשיא שעד לא מכבר היה "ידידי הנפלא", והוא מצייר את יו"ר הפד ג'רום פאואל כאויב העם האמריקאי. ומדוע? כי לטעמו של טראמפ, הוא לא מוריד את הריבית די מהר. ואם לא די בכל אלה, האמירה האומללה הזו של טראמפ, נאמרת, ולא במקרה, כשתקיים בג'קסון הול שבארה"ב הכנס השנתי של נגידי הבנקים המרכזיים, שאת נאום הפתיחה בכנס נושא פאואל ומדבר על כך שהבנק הפדרלי מחויב לתמוך בצמיחת המשק האמריקאי, רמז לכך שאם יהיה צריך, הוא ימשיך להוריד את הריבית. ייתכן שטראמפ סבר שהוא יצליח לגרום לפאואל המובך להתפטר מתפקידו (אין לו יכולת חוקית להדיחו) ולמנות איש שיעשה כמצוות אדוניו.
כתבתי במדור זה על חשיבות האמון של הציבור בקברניטים הכלכליים. "אמרת הכנף" הזו של טראמפ חותרת בדיוק תחת אמון המשקיעים, ואם פאואל אכן יתפטר, נראה את תגובת השווקים הפיננסים, ובעוצמה.
ובינתיים די היה בהחרפה של מלחמת הסחר כדי להביא למעבר של שוק המניות האמריקאי מעליות קלות לירידות חזקות מאוד של כ-3%, ולמעבר של שוק האג"ח של ממשלת ארה"ב מירידות ניכרות לעליות ניכרות - ריצה ל"חוף מבטחים".
סין מול הבטן הרכה של טראמפ
אז, היכן אנחנו עומדים היום? קשה לדעת, כי כל יום מגיע עם ההפתעות שלו. טקטיקה של מו"מ או לא, בינתיים זה מכניס אי ודאות גדולה לשווקים, וכפי שטראמפ יודע להרקיד את השווקים בציוציו בשעות אחר הצהריים כאן בישראל, כך הסינים יודעים להרקיד את השווקים כבר בשעות הבוקר שעון ישראל כאשר הבנק המרכזי שלהם קובע את שער העוגן של היואן מול הדולר.
ומה מכאן והלאה? לכל אחד מהצדדים יש ארסנל כלים שהוא טרם השתמש בו בכלל, או חלקית. סין יכולה לייצר מתיחות סביב טייוואן, ים "סין" הדרומי והונג קונג, הכל בסביבתה הקרובה. סין, שמחזיקה ב-1.1 טריליון דולר אג"ח של ממשלת ארה"ב, כ-7% משווי השוק שלהן, יכולה להחליט שהיא מוכרת "טונות" של אג"ח אלה, או פשוט לא לרכוש נוספות, מה שהיא כבר עושה.
היא יכולה לפגוע בבטן הרכה של טראמפ, ולהמשיך, מעבר למכס שהיא מטילה, בעצירת הזמנות מחקלאי המערב התיכון של ארה"ב, דבר שעלול להתברר כקריטי לבחירה אפשרית של טראמפ לתקופת נשיאות שנייה. היא יכולה לייצר הגבלות על פעילות של חברות אמריקאיות בסין ולפגוע במכירותיהן גם באופן שאינו פורמלי וממוסד. והיא יכולה לעשות עוד שני מהלכים שיכאבו לארה"ב - לייצר פיחות מואץ ביואן (בינתיים הוא פוחת בכ-10% בחצי השנה האחרונה) כדי להתגבר ולקזז, לפחות חלקית, על המכס שטראמפ כבר הטיל על היצוא שלה לארה"ב, מהלך שיפגע גם בה, יאיץ את האינפלציה ועלול לייצר אי שקט פנימי בסין. זה יהיה כמעט מהלך של "תמות נפשי עם פלישתים". ולבסוף, היא עלולה להשתמש בה שמכונה "נשק יום הדין" ותטיל אמברגו על יצוא מתכות נדירות שארה"ב זקוקה להן מאוד לייצור סמארטפונים, מטוסים, חלליות ומוצרים ביטחוניים.
עוד מגבלות ביטחוניות ומלחמת מטבעות?
גם לטראמפ יש לא מעט כלים פרט לציוציו. הוא יכול להעלות את המכס על יתרת היצוא הסיני גם מעבר ל-15%, ואולי גם לא לעצור ב-30%. הוא יכול למנוע או להקשות על חברות סיניות שמבקשות לרכוש חברות אמריקאיות בתחומים רגישים, וזאת באמצעות הגוף שאמון על אישור השקעות כאלה (Caifu). הוא יכול להטיל מגבלות ו/או לאסור על חברות אמריקאיות שפעילות בתחומים של חדשנות טכנולוגית מהותית ותעשיית השבבים לייצא לסין בטיעון של בטחון לאומי, טיעון שהוא מרבה לעשות בו שימוש.
הוא יכול להשתמש בסנקציות ו/או באיסורים שונים על חברות סיניות מובילות, דוגמת וואווי, שהיא דומיננטית בנושא הרגיש של הדור החמישי וערים חכמות. הוא יכול גם להעמיד קשיים בפני חברות סיניות שירצו לגייס הון מניות, או חוב, בבורסות האמריקאיות. והוא עשוי להשתמש בנשק של מלחמת המטבעות, אותו נשק שהוא מאשים את סין בשימוש בו ומגדיר אותה כמניפולטורית של מטבע.
זה לא סוד שטראמפ מעוניין משכבר הימים להחליש את הדולר כדי להשיג יתרון תחרותי, קודם כל לחברות תעשייה אמריקאיות שמייצאות לחו"ל, וכן לסייע לחברות אמריקאיות בינלאומיות שסובלות מהדולר החזק. החלשה מכוונת של הדולר, או כל מטבע אחר, סותרת את הסכם ה-G-20 שארה"ב חתומה עליו, אבל זה אינו מסוג הדברים שמפריעים לטראמפ.
עד כה הדולר דווקא התחזק מול מטבעות אחרים, כולל האירו והיואן הסיני, ולא הושפע מהציוצים של טראמפ. אז איך מחלישים אותו? דרך אחת היא שארה"ב תמכור דולרים ותקנה למשל אירו, אבל בשוק המט"ח הגלובלי שמגלגל סכומים בלתי נתפסים, מהלך כזה יהיה טיפה בים. "דרך המלך" להשפיע היא באמצעות הפחתת ריבית. רק בחודש האחרון לבדו 13 מדינות הפחיתו את הריבית. זה לא מקרה, שחלק גדול מציוציו של טראמפ מוקדשים לפד ולפאואל, שהוא עצמו מינה, ולפתע הוא מגלה שפאואל (בעיניו) לא מבין מימינו ומשמאלו.
אלא שגם הפחתת ריבית חזקה ומהירה לא תבטיח לטראמפ שהוא ישיג את יעדו, ואולי היא רק תקרב אותו לכך. זאת, משום שהריבית היא רק פקטור אחד מני רבים. קחו למשל את ישראל. לו הריבית הייתה הפקטור היחיד המשפיע על שערי החליפין, שער השקל-דולר היה צריך כבר מזמן להתחיל בקידומת 4.
אז מה המסקנה? שבמלחמה הקרה הזו כל אחת מהמעצמות יכולה לגרום לא מעט נזק לרעותה, כי במהלך של התפתחות הגלובליזציה ב-40 השנים האחרונות נוצרו שרשרות אספקה וקשרי גומלין שמשמעותם תלות של זו בזו. זה לא יהיה פשוט לפרום את ה"פלונטר" הזה, ואף מסוכן - לא רק להן אלא קודם כל לכלכלה העולמית, ואין כמו השווקים הפיננסיים כדי לבטא את החרדה מאסקלציה שעלולה בעיני השווקים להביא למיתון. גם שוקי המניות בירידתם וגם שוקי האג"ח בעלייתם משדרים את המסר הזה.
במאמר שפרסם הכלכלן נוריאל רוביני במרקטווץ', מאמר שנכתב טרם ההחרפה הנוכחית, הוא מדבר על שלושה מצבי טבע שמתפתחים ולכל אחד מהם משמעות שלילית. האחד הוא, מה שהוא מכנה, "הלם ההיצע השלילי" כאשר כל מדינה תסתגר בייצור שלה, ההלם השני הוא "ההלם הטכנולוגי" בעקבות המאבק בין שתי המעצמות על עליונות טכנולוגית, והשלישי "הלם היצע הנפט" של ירידת מחירי הנפט שעלולה להתפתח בעקבות המיתון שיהיה תוצר של מלחמת הסחר, למעט בסיטואציה של עימות צבאי בין ארה"ב לבין איראן.
התוצאה האפשרית של כל אלה עשויה להיות תהליך של דה-גלובליזציה שייצור מציאות חדשה של סטגפלציה, דהיינו, צירוף של קיפאון כלכלי, אבל עם אינפלציה גבוהה. במצב כזה, לבנקים המרכזיים לא יהיו כלים להילחם במיתון, שכן הפחתות ריבית במצב של אינפלציה גבוהה, לא באות בחשבון.
אני לא מסכים עם כל המסקנות-התרחישים שמשרטט רוביני, אבל ברור שבמצב של מלחמת סחר ארה"ב-סין, שיהיו לה עוד חקיינים, היא עלולה להביא לתגובת שרשרת בלתי נשלטת, ויש סכנה למיתון. אשר לאינפלציה, ייתכן שהיא תהיה כזו בשל העלאות המכסים ועלייה בעלויות הייצור, אבל היא עשויה להיות זמנית, ושאחריה תבוא דווקא דיפלציה.
כפי שהדברים נראים כרגע, הסיכוי להסכם סחר מקיף בין ארה"ב לבין סין נראה קלוש. שני הצדדים מתבצרים בעמדתם והשיקולים אינם כבר רק כלכליים ופוליטיים, אלא גם של אגו אישי וכבוד לאומי.
מה שכן אפשרי עדיין זה מעין "הסדר ביניים", הסדר חלקי שיאפשר לטראמפ מזה, ולג'ינפינג מזה להצביע בפני עמם על הישגים.
כל תרחיש אחר יסתיים רע מאוד, ולכן השכל הישר אומר שהתובנה המשותפת לשתי המעצמות תהיה שעדיף להיות תלויה זו בזו מאשר להיות תלויה זו לצידו של זו. אבל מי אמר ש"השכל הישר" הוא מטבע עובר לסוחר בימים אלה?
עכשיו דווקא סין רוצה גלובליזציה וארה"ב לא
המחשבה שמדינות עשויות ליהנות משיתוף פעולה ביניהן, שמבוסס על רמה מסוימת של אמון הדדי, היא שעומדת בבסיס העמוק של הגלובליזציה.
למרות שעיקר פריחתה הייתה ב-40 השנים האחרונות, הרי שראשיתה בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה. ארה"ב כמעצמה עולה הבינה שכדאי לה לשקם את כלכלת אירופה ההרוסה, שאם לא כן, יהיו לכך תוצאות קשות לגבי כלכלתה היא, ואירופה עלולה ליפול כפרי בשל לידי ברה"מ הקומוניסטית. ואכן, תוכנית מרשל ענקית הממדים במונחי אותה תקופה, סייעה לשיקום אירופה, מנעה את השתלטות הקומוניזם הרוסי והאיצה את קצב ההתפתחות של המשק האמריקאי. מבחינה פוליטית וצבאית, אירופה הפכה לבעלת בריתה של ארה"ב (נאט"ו).
כ-30 שנה אחרי, התובנה הזו התממשה שוב, כאשר סייעה לסין הקומוניסטית, עם האוכלוסייה הגדולה בעולם, לצאת בהדרגה מנחשלותה הכלכלית, ואת הפירות ארה"ב קצרה בדמות הכלכלה החזקה שלה שניזונה לא מעט מסדנת הייצור הזולה של סין ומהביקושים הגדולים של מעמד הביניים הסיני, ובמיוחד במשבר 2008 כאשר הממשל הסיני "פתח את הברזים" וסייע בכך ליציאתה של ארה"ב והעולם כולו מהמשבר. סין, בתוקף רזרבות הענק שצברה תודות לעודף העצום בסחר החוץ שלה, הייתה גם המשקיעה הגדולה ביותר באג"ח של ממשלת ארה"ב ועזרה לה בכך לממן את גירעונותיה. גם כיום, תרומתה של סין לכלכלה הגלובלית מגיעה ליותר מרבע משיעור הצמיחה העולמית.
אלא שכאן התהפכו היוצרות ובמידה מסוימת גם הגולם קם, או מנסה לקום על יוצרו. לסין יש שאיפות משלה, פוליטיות וטריטוריאליות - הונג קונג, טייוואן, שאיפות בטחוניות - התעצמות צבאית והשתלטות על ים "סין" הדרומי, ושאיפות כלכליות - השגת הגמוניה טכנולוגית בתחומים החדשניים ביותר כמו חלל, בינה מלאכותית, רובוטיקה, השגת נקודות אחיזה בצמתים מרכזיים בעולם לשם הפקת יתרונות כלכליים, צבאיים ופוליטיים וכיו"ב. אכן, תמונה מאיימת מבחינתה, קודם כל, של ארה"ב שדואגת להגמוניה שלה.
וכאן התהפכו היוצרות גם מבחינה נוספת. סין הקומוניסטית היא שמעוניינת בגלובליזציה שקשורה קשר הדוק לקפיטליזם מכיוון שהיא מבינה את היתרונות שנובעים לה ממנה, בעוד שארה"ב, זו שהובילה את תהליכי הגלובליזציה, מבקשת היום לסגת ממנה ופוגעת בעיקרון הבסיסי ביותר של סחר חופשי.
הגלובליזציה יצרה קשרי גומלין כלכליים, ולא רק כלכליים, הדוקים בין מדינות ואפשרה לכל אחת מהן לנצל את יתרונותיה היחסיים, מה שתרם לכלכלה העולמית, לחדשנות ולעלייה דרמטית ברמת החיים של שכבות גדולות של האוכלוסייה העולמית בעיקר במדינות המתעוררות. "קשרי גומלין" נשמע מונח חיובי, אבל משמעותו האחרת היא "תלות" של אחת בשנייה, וזה כבר נשמע פחות טוב. כאשר מדינה אחת "מחזיקה בגרונה" של אחרת ומנצלת את התלות הזו, זה כבר סיפור אחר, וזה לא רק עניין למלחמת הסחר ארה"ב-סין.
גם מדינות אחרות לומדות מכך. לאחרונה החריף מאוד הסכסוך ההיסטורי בין יפן לבין דרום קוריאה, ששורשיו נעוצים בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה - השימוש שעשו היפנים בעובדי כפייה קוריאנים בעת המלחמה והפיכת נערות דרום קוריאניות לשפחות מין. החלטה שהתקבלה לאחרונה בבית משפט בדרום קוריאה שמאפשרת לתבוע פיצויים מיפן על מה שעוללה אז, הציפה מחדש את הנושא. יפן שראתה נושא זה כסגור, הטילה מגבלות על ייצור של מוצרים שחיוניים לתעשייה הטכנולוגית של דרום קוריאה (כימיקלים שהכרחיים לייצור שבבי זיכרון ומסכים), וזו מצידה הגיבה בחרם על תוצרת יפנית ובביטול ההסכם החשוב לשיתוף פעולה מודיעיני בין שתי המדינות. יש בכך איום על כל שרשרת האספקה העולמית, והוא יכול לשמש דוגמה למה שעלול להשתבש אם מלחמת הסחר בין ארה"ב לבין סין תימשך ואף תחריף, או אם תיפתח חזית חדשה בין ארה"ב לבין אירופה.
ואכן, מלחמת הסחר בין ארה"ב לבין סין תופסת, ובצדק, את הכותרות אבל היא איננה היחידה.
טראמפ פותח מזה יותר משנה חזית, אמנם קטנה יותר ושקטה יחסית לפי שעה, מול אירופה. בביאריץ, עיר הנופש שבצרפת, מתקיימת פסגת ה-7G של שבע המדינות המתועשות בעולם, וטראמפ כבר הכין את התפאורה.
הוא מאיים שאם צרפת תטיל מס על חברות טכנולוגיה אמריקאיות הפועלות בצרפת, הוא יגיב במכס על יין צרפתי. הוא גם לא ירד מהרעיון להטיל מכס על מכוניות אירופאיות. כלפי גרמניה הוא טוען שהיא צריכה לשאת יותר בנטל הביטחוני, ומאיים שאם לא תעשה כך, הוא יעביר את 50 אלף החיילים האמריקאים המוצבים על אדמת גרמניה, לפולין. עמנואל מקרון, נשיא צרפת, שם על סדר היום של הפסגה את הנושאים כמו אי שוויון ואקלים, שני נושאים שמעניינים את טראמפ כמו "השלג דאשתקד".
אירופה מכינה מזה זמן תוכנית כיצד להתמודד עם מהלכיו של טראמפ, ונגיד הבנק המרכזי של בריטניה, מארק קרני, קורא לעולם להשתחרר מהדומיננטיות של הדולר ולבסס את המערכת המוניטרית והפיננסית על כמה מטבעות אחרים.
טראמפ נלחם אפוא בכמה חזיתות ומה שנראה לו כניצחון קל במלחמת הסחר, מתברר שלפי שעה רחוק ממנו. טראמפ אולי נהנה מהכאוס המכוון והשיטתי שהוא יוצר, אבל למרות שארה"ב אוחזת בידיה את השיבר במערכת הגלובלית, הוא רחוק מאוד מניצחון ומתוסכל בהתאם.
הכותב הוא בעלי בית ההשקעות מיטב דש. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק